במדבר ד, ט

מלקחיה. כמין צבת שמושך בה את הפתילה לכל צד שירצה:

מחתתיה. כמין כף קטנה ושוליה פשוטין ולא סגלגלים, ואין לה מחצה לפניה אלא מצדיה, וחותה בה את דשן הנרות כשמטיבן:

נרתיה. לוצי"ש בלע"ז [מנורות] שנותנים בהן השמן והפתילות:

וְיִסְבוּן לְבוּשׁ תִּכְלָא וִיכַסוּן יָת מְנַרְתָּא דְאַנְהוֹרֵי וְיָת בּוֹצִינָהָא וְיָת צִבְתָהָא וְיָת מַחְתְּיָתָהָא וְיָת כָּל מָנֵי מִשְׁחָא דִי יְשַׁמְשׁוּן לָהּ בְּהוֹן

וְיִסְבוּן לְבוּשׁ דְתִכְלָא וִיכַסוּן יַת מְנַרְתָּא דְאַנְהוֹרֵי וְיַת בּוֹצִינָהָא וְיַת מַלְקְטַיָא וְיַת מַחְתְּיָתָא וְיַת כָּל מָאנֵי שִׁמוּשָׁא דִישַׁמְשׁוּן לָהּ בְּהוֹן

[אשר ישרתו לה בהם אשר ישרתו ממנה].

ולקחו בגד תכלת. הקדים במנורה לקיחת הבגד קודם שהזכיר את המנורה ולא ככל כלי שרת שבפרשה. ללמדנו דכח פלפולה ש״ת בעי׳ סיעתא דשמיא לעמלים בה עוד קודם שהגיעו להיות ת״ח. שיהיו יכולים להגיע לבסוף לכבודה:

וכסו את מנורת המאור ואת נרותיה וגו׳. ללמדנו שהרב עם התלמידים הוא מוכרח להיות בצוותא אחת. והיו עיניהם רואות את מוריהם ומשמשים אותו. וכולם מושגחים בפרטות כמו הרב כן התלמידים. ומש״ה היו הכל בבגד תכלת אחד:

כ פירוש לא הפתילה הדולקת כמו נר אלהים וגומר לכן פירש פה שהוא מורה על הכלי כי מלת נר מורה גם על הכלי: