במדבר לב, ג

עטרות ודיבון וגו'. מארץ סיחון ועוג היו:

מַכְלֶלְתָּא וּמַלְבֶּשְׁתָּא וְכוּמְרִין וּבֵית נִמְרִין וּבֵית חוּשְׁבָּנָא וּבַעֲלֵי דְבָבָא וְסִימָא וּבֵית קְבוּרְתָּא דְמשֶׁה וּבְעוֹן

מַכְלֶלְתָּא וּמַדְבֶּשְׁתָּא מַכְוַור וּבֵית נִמְרֵי וּבֵית חוּשְׁבָּנֵי מַעֲלַת מְרָא שִׁירַן וּבֵית קְבוּרְתֵּיהּ דְמשֶׁה וּבְעוֹן

מַכְלֶלְתָּא מַדְבֶּשְׁתָּא וּמַכְוַור וּבֵית נִמְרִין וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְבָם וּנְבוֹ וּבְעָן:

עטרות ודיבון. כל אחת מהן לבדה היא ארץ מקנה:

עטרות ודיבון. מארץ סיחון מלך האמורי היו, ויש מהן מקומות של ע"ז שהאמוריים עובדין שם, והם נבו ובעל מעון, וכענין שכתוב (ישעיהו מ״ו:א׳) כרע בל קרס נבו. ותרגם אונקלוס הפסוק הזה מכללתא ומלבשתא וכומרין ובי נמרי ובי חושבנא ובעיל דיבון וסיען ובי קבורא דמשה ובעון. הזכיר בקצתם לשון בי כי כן לשון רז"ל בתלמוד שקורין כן המקומות של ע"ז, כגון בי נצרפי בי אבידן בי דודבי עבדא דבי נורא. ובני ראובן כשבנו את אלו קראו אותן בשמות אחרים, וזהו שכתוב (להלן לח) מוסבות שם, כי שנו את שמם להקרא בשם אחר למען לא יזכר שם ע"ז. ולכך אמרו רז"ל בברכות לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון, הזכיר הכתוב הזה לפי שיש בהן שמות של ע"ז, שלא תאמר כיון שהתרגום הוא פירוש הכתוב אין לנו לתרגם הפסוק הזה כי יש בו זכרון ע"ז, ועל כן באו החכמים לומר שאף בפסוק הזה ראוי להזכירו שלא להקל בו.

וצריך שתתבונן כי עוד יש בבנין ערים אלו ובשמותן ענין נסתר, והכתוב הזה יבאר בתחתונים וירמוז בעליונים בשמות הבנין העליון, ותמצא בפסוק זה תשעה שמות כנגד תשעה ויאמר שבבראשית, כי העשירי אין לו להזכירו כי הוא אין, ועל כן הוצרכו לומר בראשית נמי מאמר הוא. ובפסוק זה יש בו התעוררות אל אצילות המאמרות שבהן נברא העולם שהן נחלקות לשלש שלש, וזהו סוד המשנה סדר תקיעות שלש של שלש שלש. ומה שהביאו לנו חכמי האמת ראיה מפסוק זה שישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, הכונה לשלש הכתוב ולקרותו שלש פעמים להתבונן באותן שלש מעלות שבבנין הנחלקות לשלש שלש, ואפילו עטרות ודיבון, לבאר כי אפילו פסוק המורה על שמות הערים ואין בו צורך גדול כל כך לפי העולה בתחלת המחשבה, תמצא בו ענין גדול ועקר שהכל תלוי בו, לפי שכל התורה כלה קשר אחד ובנין אחד, ואין הפרש בין פרשת אלופי עשו ובין עטרות ודיבון והדומה להם ובין עשרת הדברות, כי הכל מעיקר אחד וממוצא אחד, ומימיו מן המקדש המה יוצאים וכלן נתנו מרועה אחד. וזהו באור הכתוב עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובעון. עטרות עטרת כתיב. ודיבון הוא הנהר היוצא מעדן שאינו פוסק, לשון (תהילים ע״ח:כ׳) הכה צור ויזובו מים, ויש בו רמז לשבעים ושתים שמות, ודיבן כתיב. ויעזר הוא ההוד, שכן כתיב (שם עט) עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך, וכתיב (שם קמה) הדר כבוד הודך, והוא שוק שמאל, ולכך יצטרך האדם עזר ממנו ונמרה זה הנצח, והוא נוטריקון ימין ה' רוממה, והוא שוק ימין, על שם שנאמר (שם טז) נעימות בימינך נצח, וחשבון זה יעקב, הוא שכתוב (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר, והוא שם יהו"ה במספר חשבו"ן. ואלעלה זה יצחק, שהוא עולה תמימה, וזהו לשון ואלעלה עולה לאל, ולרמוז על מדתו נכתב בה"א כי בפרשה זו בעצמה נכתב אלעלא באל"ף, וכן נרמז במקום אחר ישחק בשי"ן, לרמוז על מדתו שהוא האש הגדולה. ושבם זה אברהם, והוא נוטריקון אברם סבא. ונבו זה הבינה. ובעון זה החכמה, והפך אותיותיו נובע, ובעון כתיב מלשון מקור נובע, ועוד מלשון מעון מעונה, שהוא רמז אל החכמה, ומזה תמצא במקום אחר בפרשה זו עצמה שחזר וקראה מעון, הוא שכתוב ואת נבו ואת בעל מעון. והא לך כי שמות אלו מורים על ענינים גדולים עקריים, נראים מקריים בתחלת העיון.

והוצרך הכתוב לרמוז האצילות בשמות הערים האלה שהם חלק סיחון ועוג ללמדנו שהיו עובדים ע"ז בקצוץ נטיעות, כדור הפלגה שאמרו (בראשית יד) ונעשה לנו שם, והם היו תולדותיו של קין, וכנה הכח שהחטיא לאדם בקצוץ נטיעות, ולכך בני גד ובני ראובן כאשר ידעו זה הסבו שמות הערים לשמות אחרים ורצו להתישב בהם ולעבוד שם הקב"ה וליחד אותו תחת הקצוץ שהיו הם מקצצין, וז"ש אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, כלומר כיון שתכלית הכוונה בבאי הארץ היא העבודה והיחוד גם בכאן נוכל ליחד את השם, ואם נעבור את הירדן יבאו עמים מן הקצוות לשמע הארץ שהיא ארץ מקנה וירצו להבנות בה ויחזרו לעבוד שם ע"ז בקצוץ נטיעות כמנהג שהיה שם בתחלה, ולכך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, נהיה סבה לבטל ע"ז וליחד השם יתברך.

עטרות וגו׳ הארץ וגו׳. צריך לדעת: א׳, למה הצרכו לפרט כל העירות ולא הספיק במאמר הכללי שאמרו ״הארץ אשר הכה ה׳״ וגו׳, ששם כלולים כל הארצות ההם, או היה להם לומר כדרך שהזכירם הכתוב בסמוך בשני כללים, דכתיב ״את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד״ (במדבר לב:א). ב׳, אמרו הארץ אשר וגו׳, וכי היו לפניהם ארצות אחרים ששמם כמו כן שהצרכו לסמן אלו, ואם לומר שה׳ הכה אותם מי לא ידע בזה?

אכן הכונה היא על זה הדרך, כי האנשים האלה השכילו לדבר בסדר שלא יהיה מקום להקשות לשאלתם מה שיש להקשות בענין. א׳ כיון שהארץ הלזו היא של כללות ישראל, מה כחם לשאול דבר של אחרים. ב׳ איך יעלה על דעתם שישבו בטח בארץ אשר כבר נכבשה ושאר השבטים יכנסו בסכנת המלחמות העצומות המוכנות להם, וכל אחד מישראל יאמר: כדבריכם אדבר גם אני, ולא אכניס עצמי בסכנת העמים. וכל זה למה שנוגע לשלילת הרצון ממשה וישראל, לבד מה שיש להתרעם עליהם שבוחרים לשבת חוץ לארץ הקדושה והנבחרת לה׳.

אשר על כן נתחכמו בני גד ובני ראובן במאמר ראשון, ונתנו תשובה לשלשה דברים הנזכרים המרעים שאלתם, במה שאמרו עטרות וגו׳ הארץ אשר הכה ה׳ וגו׳, כנגד טענה ראשונה שהארץ היא של כללות ישראל, יש במאמר זה תשובה לזה, שלא לקחו הארץ בדרך טבע לומר הלא לנו היא, אלא ה׳ הוא שהכה יושביה לפניהם, ואין זה אלא נכסי שמים ומנכסי גבוה אנו באים לשאול.

גם טענה שניה שאחיהם יכנסו בסכנת מלחמות וכו׳, סתרוה במאמר זה אשר הכה ה׳, פרוש, בשלמא אם ירשת הארץ היתה בדרך טבע היתה טענה זו טענה, אבל כיון שה׳ הוא המכה את יושבי הארץ לפניהם, מה מקום לחשש סכנת מלחמות? וזה לך האות – הארץ אשר הכה ה׳ לפניהם, וזה סימן לכל הארץ, דכתיב בפרשת דברים (דברים ג:כא): ״ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הראות את כל אשר עשה ה׳ אלהיכם לשני מלכי האמרי כן יעשה ה׳ לכל הממלכות אשר אתה עבר שמה״. מעתה אין מקום לטענת פחד המלחמה. ונתכונו גם כן בזה להסיר מחוש הנופל בשאלתם, שיאמרו שלא עשו כן אלא לפחד מלחמת הארץ.

גם טענת מאיסת ארץ הקדושה נתנו תשובה במאמר אשר הכה ה׳, פרוש, על דרך מה שכתב רמב״ם בפרק א׳ מהלכות תרומות וזה לשונו: ארץ ישראל האמורה בכל מקום הוא ארץ שכבשה מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל, אבל יחיד מישראל או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפלו מן הארץ שנתנה לאברהם אינה נקראת ארץ ישראל, עד כאן. וכתב עוד שם בדין ארצות שכבש דוד וזה לשונו: ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל? מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל שנשאר בה משבעה עממין, עד כאן. ועקר דין זה הובא בספרי (סוף פרשת עקב) שלמדו דין שאר ארצות מארץ ישראל מפסוק (דברים י״א:כ״ד) ״כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה״, ללמד על מקומות שכבשו חוץ מארץ ישראל שהוא מן המדבר והלבנון וגו׳ עד הים האחרון וגו׳. ולמדו שצריך להקדים ארץ ישראל מדכתיב קודם מאמר ״כל מקום״ – ״וירשתם גוים גדולים״ וגו׳, שלא תהיה ארץ ישראל מטמאה בגלולים ואתם מכבשים חוצה לארץ וכו׳, עד כאן. הדברים יגידו שזולת טעם הקדימה, כל שכבשוה רוב ישראל דין ארץ ישראל יש לה לכל דבר. והוא מאמר בני גד ובני ראובן הארץ אשר הכה ה׳ לפני עדת ישראל, פרוש, ארץ זו קדשת הארץ יש לה, לטעם שכבשוה לפני עדת ישראל, וכבוש רבים דינה כארץ ישראל לכל דבריה.

ולטענת מה שדיקו בספרי לומר שכבוש חוץ לארץ קודם כבוש הארץ אין לו דין ארץ ישראל, ואם כן ארץ סיחון ועוג קודם כבישת הארץ היתה, לזה שללו טענה זו במאמר אשר הכה ה׳, פרוש, משנה כבוש זה לפי שהיה במאמר ה׳, כי הוא אמר אל משה על ארץ סיחון: ״ואת ארצו החל רש״ כאמור בפרשת דברים (דברים ב:לא), וגם על ארץ עוג (דברים ג:ב) אמר ה׳ שם: ״בידך נתתי אותו ואת ארצו ואת כל עמו ועשית לו״ וגו׳. מעתה ה׳ הסכים על הקדימה. ויש גם כן טעם בדבר שלא היו לפניהם שתי כבישות, אחד של הארץ ואחד של חוץ לארץ, והקדימו של חוץ לארץ כדרך שעשה דוד שלקח ארם צובה קודם שהוריש היבוסי כאמור שם, לומר למה הנחתם מלכבוש ארץ ישראל קודם. ואדרבה, כבישת ארץ סיחון ועוג היתה צרך כבוש הארץ כדי שיעברו דרך שם לכבשה, וכבר שלחו לו דברי שלום לתת להם מעבר דרך ארצו ולא אבה. מעתה אין תרעומת נגד שאלתם מה׳ ומישראל.

ובזה יש טעם נכון למה הצרכו להזכיר פרטי שמות הארץ, כי למה שנתכונו במאמר ״אשר הכה ה׳״ לומר שלא באו לשאול אלא מנכסי גבוה, אמרו כי כל פרטי המדינות כלם לא כבשום דרך טבע אלא ה׳ הכה אותם לפניהם, בין למה שבאו להחזיקם בחזקת קדשת הארץ דקדקו להזכיר כל השמות לומר שכל אחת מהם ישנה בקדשת הארץ, ומדינה אחרת זולת אלו אינה בכלל, והיוצא מזה כל עיר שבעבר הירדן זולת אלו אין להם דין ארץ ישראל לפי שאינה כבוש רבים.

ואמרו ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה, נתכונו להסיר טענה אחרת והיא, אחר שנסכים לכל הטענות שאמרו, עדין כל שבט ושבט מישראל יבא ויאמר הטענות עצמן לטול את הארץ, כי הטענות עצמן צודקות לכל שבט מישראל. לזה אמרו, אין שבט אחר צריך לה כמו שצריכין הם לה, לפי שהיא ארץ מקנה ולהם יש מקנה רב.

ת מדכתיב אחר כך הארץ אשר הכה ה' וגו' דהיינו סיחון ועוג שישראל נצחו אותן וירשו את ארצם כמו שמפורש בפרשת חקת. אי נמי מדכתיב בסמוך ויתן להם משה לבני גד וגומר את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן וכתיב בתריה ויבנו בני גד את דיבון ואת עטרות וגומר וחשיב כל הערים הכתובים הכא שמע מיניה דמארץ סיחון ועוג היו ולא מערי מדין הנכתב קודם לזה: