תהילים פרק צ״ו

תהילים פרק צ״ו עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַיהוָה כָּל־הָאָרֶץ:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   שִׁיר חָדָשׁ. מִזְמוֹר זֶה עַל הֶעָתִיד, וְסוֹפוֹ מוֹכִיחַ כִּי בָא לִשְׁפֹּט אֶת הָאָרֶץ. בְּכָל מָקוֹם שִׁיר חָדָשׁ עַל הֶעָתִיד:

   אבן עזרא

   שירו לה' שיר חדש פעמים, והטעם תמיד.

   כל הארץ כל יושבי הארץ, וכל הארץ באו מצרימה.

   רד"ק

   שירו. יאמר איש לאחיו שירו לה' שיר חדש שקבץ אתכם מבבל ואמר חדש כלומר שתתחדשו לו שיר זולתי המזמורים והשירים הנכתבים וכפל עוד:

   שירו לה' שיר חדש. לחזק, וזה המזמור חברו כשהעלה הארון מבית עובד אדום עם מזמור הודו לה' קראו בשמו אלא שיש ביניהם שינוי מעט וחדש בזה שיר חדש לפי ששנה אותו בזה הספר על קיבוץ גליות:

   כל הארץ. כל יושבי הארץ:

   מלבי"ם

   שירו מספר תחלה (בסימן זה ושאחריו) השגחת ה' באמצעות הטבע שיעשה נסים נסתרים ויסדר את הטבע באופן מסכים לתשועת ישראל ולהצלחת עבדיו ואוהבי שמו, ואמר שירו לה' שיר חדש, כי העכו"ם היו יודעים שה' הוא הסבה הראשונה וקראו לו אלהא דאלהיא, רק שלא האמינו שהוא אינו דומה כפועל אחר, שאחר שפעל את מעשהו אין העשוי נתלה עוד בהפועל ונסתלקו ידי הפועל ממנו, למשל העושה מורה שעות, אחר שעשהו הוא סובב על אופניו וגליליו מעמצו, לא כן אצל ה' שהוא עודנו מסבב ועוסק במעשיו בכח שאין לו תכלית, וקיום הבריאה היא בריאה מתמדת, וכל המציאות לתלוי מכחו שאם יסלק רגע ידיו ממנו ישוב הכל אל האפס, וא"כ העכו"ם היו משוררים לו שיר ישן, על שהיה הסבה הראשונה להמציאות בראשית קדומים, ואתם תשירו לו שיר חדש, כי הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וזאת שנית שירו לה' כל הארץ לא כמו עד עתה שרובי ההמון עם מן העכו"ם כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ויחסו כל הבריאה לכוכבים ומזלות:

2. (ב)שִׁירוּ לַיהוָה בָּרֲכוּ שְׁמוֹ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם־לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ:

   מצודת דוד:בשרו מיום ליום. בכל יום בשרו זה לזה על הישועה חדשה:

   עוד פירושים על פסוק ב: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   אבן עזרא

   שירו שמו הנכבד שהוא שם העצם.

   בשרו אתם עם ה' אלה לאלה.

   רד"ק

   מיום ליום. ר"ל תמיד בכל יום: וטעם בשרו, זה לזה אף על פי שכולם ידעו כאחד הישועה מכל מקום יהיה סיפור הישועה חביבה בעיניהם בכל יום ויום כאילו נהיתה אז כי הבשורה היא חידוש הסיפור והוא ערב על האדם ביום שמעו ואחר כך הולך ומתמעט הערבות ההוא, ואמר כי בכל יום ויום ערב הסיפור הישועה כאלו אותו היום הוא יום בשורה:

   מלבי"ם

   שירו, מפרש נגד מ"ש שירו לה' שיר חדש, והוא שעם מה שתשירו לה' תברכו שמו, שהברכה לא תבוא רק על הטובה וההשפעה שישיגו ממנו, שהעכו"ם שלא הכירו שהוא המנהיג והמשפיע כל טוב הם רק יהללו שמו, אבל לא יברכוהו, אבל אתם תברכו שמו, כי תדעו שהוא המשפיע שפע ברכה, כי תבשרו מיום ליום ישועתו, שישועתו מתחדש בכל יום, כי מחדש בכל יום מעשה בראשית ומצמיח ישועות חדשות בכל יום, ומבואר כי הבשורה לא תהיה על דבר הרגיל, רק על דבר שביאתו מסופק והוא בלתי רגיל לבא בתמידות, שלא יצדק לבשר שהאיר השחר בבקר, כי הוא דבר המתמיד ומוכרח לבא, ולכן אמר כי גם ישועתו המתמדת בכל יום תבשרו, שתבשרו שהוציא המאורות, כי גם יציאתם אינו דבר המוכרח רק תלוי ברצונו שמחדש בכל יום מעשה בראשית ספרו, ונגד מ"ש שירו לה' כל הארץ מפרש ספרו בגוים כבודו, כי עד עתה היו בין העכו"ם שתי כחות, שהם גוים ועמים, (שמבואר אצלי שעמים הם חשובים יותר מן הגוים) שהגוים הפחותים לא ידעו מה' כלל, והעמים החשובים שידעו שיש ממציא ראשון וסבה ראשונה לא ידעו שהוא מושל ומשגיח ושהיכולת בידו לעשות בכל הבריאה כחפצו, ולפי דעתם ראוי לעשות לו כבוד מצד שהוא הסבה הראשונה, אבל לא לברך אותו, ולא לספור נפלאותיו, כי לא האמינו שהוא מנהיג העולם ופועל ישועות וברכה, ושבכחו לעשות נפלאות ולשדד הטבע, ועתה גם גוים הפחותים יכירו כבודו, שהוא הסבה הראשונה, והעמים החשובים שהם הכירו כבודו גם עד עתה, יכירו עתה נפלאותיו, וידעו שבידו לשנות ולהרוס את הטבע כחפצו:

   מצודת ציון

   בשרו. ענינו השמעת חדשות:

3. (ג)סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ בְּכָל־הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו:

   עוד פירושים על פסוק ג: אבן עזרא, רד"ק

   אבן עזרא

   ספרו בעבור שהזכיר בגוים, על כן כל הארץ הוא ארץ ישראל.

   רד"ק

   ספרו. כבודו שכבד אתכם לעיני העמים שהייתם נבזים ושפלים ביניהם:

4. (ד)כִּי גָדוֹל יְהוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד נוֹרָא הוּא עַל־כָּל־אֱלֹהִים:

   מצודת דוד:על כל אלהים. הם השמש והירח וכל צבא השמים שהיו העובדי גלולים עובדים להם וקבלום לאלוה:

   עוד פירושים על פסוק ד: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   אבן עזרא

   כי אף על פי שתספרו כבודו ונפלאותיו, הוא יותר גדול ומהולל מאד על כל אלהים - הם המלאכים, כי הוא אלהי האלהים.

   רד"ק

   אלהים. הם המלאכי' יגדלוהו וירוממוהו ויהללוהו וטעם זה הסיפור כי אז יודו כל העמים בו וישראל הם שיודיעו בעמים כי הוא גדול ומהולל:

   מלבי"ם

   כי גדול, נגד מ"ש ספרו בגוים כבודו, מפרש כי גדול ה' ומהולל מאד, שם גדול מורה שהוא הסבה הראשונה והאחרונה לכל דבר, כמ"ש בכ"מ, ור"ל שכחו מתפשט על כל ההויה, ובכ"ז הוא מהולל מאד, מפני שהכל נעשה בתכלית החכמה והחסד, עד שבכל פרט נראה יכלתו וכחמתו וטובו, ונגד מ"ש בכל העמים נפלאותיו מפרש כי נורא הוא על כל אלהים, שבל תאמר שכחות הטבע הם קצובים באופן שלא יוכל לשנותם עוד, כמו האומן אחר גמר מעשהו שאין המעשה צריך לאליו עוד, וכן כחות הטבע עומדים בפ"ע ופועלים בכחם, רק הוא נורא על כל אלהים, שכל הכחות מתיראים ממנו, כי יכל לשנותם ולבטלם, כי חיתם וקיומם תלוי ברצונו, ובהסתלק רצונו מהם יהיו כאין:

5. (ה)כִּי כָּל־אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וַיהוָה שָׁמַיִם עָשָׂה:

   מצודת דוד:אלילים. כי למול ה׳ כמוהם כאין: וה׳. אבל ה׳ עשה את השמים וצבאיו בכללו א״כ גם המה מעשי ידי ה׳:

   עוד פירושים על פסוק ה: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   אבן עזרא

   כי, אלילים שוא ושקר כמו רופאי אליל והוא מגזרת אל, אל יש בו או אל יש הוא והלשון תקצר לדבר, כמו וטוב משניהם את אשר עדן לא היה.

   וטעם שמים מעונות המלאכים שהזכיר והוא השם הנורא על הנשמות, שהם צורות נכבדות והוא עשה הגופות.

   רד"ק

   כי כל אלהי העמים. שהיו עובדין לשעבר השמש והירח והככבים הם אלילים כלומר כאין הם נדו כי הוא עושה אותם וזהו וה' שמים עשה:

   מלבי"ם

   כי כל אלהי העמים, שהם מיחסים אלהות לצבא השמים בחשבם שהם פועלים בכחם, הם אלילים בעצמם, כי כחם קצוב ומוגבל מאת בוראם, השמים שהעכו"ם עובדים להם אין פועלים דבר בכחם רק ה' בשמים עשה, הוא העושה בשמים והכל בכחו ובשפעו, כי הוא עשה את השמים והכל נתלה ממנו:

   מצודת ציון

   אלילים. הוא מלשון אל ולא, ר״ל דבר מבלי תועלת וכן רופאי אליל (איוב יג):

6. (ו)הוֹד־וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ:

   עוד פירושים על פסוק ו: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   אבן עזרא

   הוד, לפניו לבדו, לא לפני אלילי העמים.

   במקדשו השמים משמי קדשו, או הארון שנקרא עוז בבית המקדש והוא הנכון. והטעם: כי השמים מעונות הכוכבים ובית המקדש בית זבול לו:

   רד"ק

   הוד והדר. הם הככבים יכירו בגדולתו ויתנו הוד והדר לפניו:

   עוז ותפארת. יתנו במקדשו והוא השמים שהם מעון קדשו והם יודו שהוא אדון על הכל:

   מלבי"ם

   הוד והדר לפניו, ההוד הוא ענין פנימי בעצמות הדבר, וההדר הוא היופי החיצוני למראה עינים, וכן העז הוא ענין פנימי, שהדבר עז בעצמותו, והתפארת הוא ענין חיצוני שבו יתפאר לפני אחרים, עפ"ז יאמר שה' בעצמו נמצא לפניו הוד והדר, כפי רצונו הפנימי וכפי הרצון המתגלה, ומזה נשתלשל עז ותפארת במקדשו, שמן ההוד הפנימי שנמצא בעצמו נשתלשל העוז במקדשו, שבו מנהיג העולם, ומן ההדר נשתלשל התפארת, שבו ינהיג הנהגה הפלאיית, שבה יתפאר בכחו הגדול:

7. (ז)הָבוּ לַיהוָה מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַיהוָה כָּבוֹד וָעֹז:

   מצודת דוד:הבו לה׳. וחוזר ומפרש הבו לה׳ כבוד ועוז ר״ל ספרו כבודו ועוזו:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   הָבוּ לַה׳ מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים. וּמָה תִּתְּנוּ לוֹ? הָבוּ לַה׳ כָּבוֹד וָעֹז:

   אבן עזרא

   הבו שתודו בפה כי הכבוד והעוז לו לבדו הם.

   מלבי"ם

   הבו לה' משפחות עמים, אתם משפחות עמים, בל תיחסו שום דבר לזולתו רק לו לבדו, ומבאר הבו לה' כבוד ועז, ר"ל כי יש עמים שהודו במציאות האל, רק שאמרו שהגם שברא העולם אינו מנהיג העולם רק מסר ההנהגה למערכת השמים, ודמו אותו כמלך היושב בחדרי חדרים ומסר הנהגת המדינה לשריו ויועציו שהם ינהגו עפ"י החקים אשר חקק מבלי ישנו דבר, ובזה יאות לו הכבוד מצד שהוא הבורא, אבל לא העז ולא המורא, אחר שאין בכחו לשנות דבר, עז"א שיתנו לו בין הכבוד, מצד שהוא הבורא הכל, ובין העז, מצד שהוא המנהיג ובידו לשדד את הטבע, כפי רצונו וכפי הצורך להנהגת הגמול והעונש, ועתה מבאר שני אלה, נגד מ"ש הבו לה' כבוד, אומר הבו לה' כבוד שמו, כי בצד זה מדמהו כמלך היושב בחדרי חדרים, והוא עצמו אינו ניכר לבני עמו, והכבוד שנותנים לנותנים לשמו, ובזה תדמו כעבדים נושאי מנחה לחצרות המלך ואינם מגיעים אל היכל המלך פנימה לראות פניו, כי הוא נסתר מבני עמו, ור"ל בצד זה שתכירו שהוא הבורא מגיע לו הכבוד והרוממות מצד זה והמנחה שתשאו לשמו תניחו בחצרותיו, כאילו העולם כולו הוא חצר המלך הזה ששם נצבים שריו ופקידיו שמקבלים המנחה שתביאו אל המלך, כי הם העומדים תחתיו בזה, עתה מוסיף לאמר (נגד הבו לה' עז) השתחוו, אבל דעו כי באמת מן החצרות האלה שבאתם לשם תגיעו עד היכל המלך, כי באמת אינו יושב נבדל מן העם, רק מוכן להתראות לפני המבקרים חצרותיו ומקדמים פניו במחנה, ובעת תראו את המלך עצמו השתחוו, אבל דעו כי באמת מן החצרות האלה שבאתם לשם תגיעו עד היכל המלך, כי באמת אינו יושב נבדל מן העם, רק מוכן להתראות לפני המבקרים חצרותיו ומקדמים פניו במנחה, ובעת תראו את המלך עצמו השתחוו לפניו ביראה ופחד בהדרת קדש, שמצד הזה שמתגלה בהדרו יתרומם על החקים הטבעים ויפליא פלאות כפי רצונו, שזה נקרא בשם קודש, שהוא מה שיתנשא על הטבע, ובעת מתראה לבריותיו בהשגחתו הפרטיית אז יתעלה מחקי הטבע הקבועים אל הקדושה והפליאה, וזה הדרתו הדרת מלך, שאינו צריך אל שרים ופקידים עוזרים לו בהנהגה, כי הוא משפילי לראות בשמים ובארץ, ובזה חילו מלפניו כל הארץ, שעי"ז מגיע אליו היראה והפחד, מצד שבכחו להרוס את הטבע ולהנהיג הנהגה השגחיית:

   מצודת ציון

   הבו. תנו ור״ל תנו בפה ואמרו כמו ולא נתן תפלה (שם א):

8. (ח)הָבוּ לַיהוָה כְּבוֹד שְׁמוֹ שְׂאוּ־מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו:

   מצודת דוד:כבוד שמו. כבוד הראוי לשמו: שאו. סבלו מנחה על הכתף ובואו עמה לחצרותיו בה״מ:

   עוד פירושים על פסוק ח: אבן עזרא, רד"ק

   אבן עזרא

   הבו טעם כבוד שמו - הוא הארון שהוא נקרא שם, על כן ובואו לחצרותיו.

   רד"ק

   הבו לה' בני אלים. תנו לו בפיכם כבוד ועוז וכן תנו לו הכבוד במעשה שתשאו לו מנחה:

   בחצרותיו. והם חצרות בית המקדש לכבוד שמו:

9. (ט)הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ חִילוּ מִפָּנָיו כָּל־הָאָרֶץ:

   מצודת דוד:בהדרת קדש. בבה״מ המהודר בקדושה:

   עוד פירושים על פסוק ט: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   אבן עזרא

   השתחוו בבואם במנחה אל החצר ותהיה השתחוייתכם בחיל ופחד.

   רד"ק

   בהדרת קודש. בבית המקדש שיהיה מהודר ומקודש על כל בתים:

   חילו מלפניו כל הארץ. שלא חלתם ולא יראתם מפניו עד עתה ובראותכם נפלאותיו חילו מלפניו:

   מצודת ציון

   חילו. מלשון חיל ורעד:

10. (י)אִמְרוּ בַגּוֹיִם יְהוָה מָלָךְ אַף־תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל־תִּמּוֹט יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים:

    מצודת דוד:אמרו בגוים. אמרו זה לזה ה׳ מלך ר״ל עתה הראה מלכותו: אף תכון. ר״ל עתה נראה שאף העולם אתה ה׳ הכנת לבל תהי נוטה לפול: ידין. הוא הדן את העמים במשפט הישר לפי מדת רחמים:

    עוד פירושים על פסוק י: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    ה׳ מָלָךְ. לֶעָתִיד לָבוֹא יְהֵא שִׁיר זֶה:

    יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים. אוֹתָם שֶׁיַּהֲפֹךְ לָהֶם שָׂפָה בְרוּרָה (צפניה ג:ט):

    בְּמֵישָׁרִים. זְכֻיּוֹת:

    אבן עזרא

    אמרו ידבר עם המביאים המנחה שיאמרו הגוים בשובם, כי השם מלך. והטעם כי השם ישב את האדם על הארץ.

    וטעם אף תכון כי השם מלך צדק הפך פור, התפוררה ארץ ימוטו כל מוסדי ארץ.

    רד"ק

    אמרו. אמר משפחות עמים הבאים לבית המקדש בשובכם לארצכם אמרו בגוים ה' מלך והארץ שוקטת: זה אף תכון תבל בל תמוט. כי תכירו מלכותו כי הוציא עמו מהגלות בכבוד גדול כי אף מלכי פרס ומדי שלחום אל ארצם תראו שהוא מושל על הכל ותכירו במשפט שעשה בגוים שבאו על ירושלים כי הוא מושל ולו המלוכה, אף עוד תכירו מלכותו כי תכון תבל בל תמוט כי כל העולם הם בשלוה לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה:

    ידין עמים במישרים. כי שפט העמים ביושר וכלה הרשעים שבהם:

    מלבי"ם

    אמרו בגוים, עפ"ז תודיעו בגוים, כי ה' מלך, שלא מסר מלכותו והנהגתו לשרי צבאות ולכחות הטבע רק הוא בעצמו מולך ומנהיג, ואז תכירו כי גם ההנהגה הטבעיית כולה נסים נסתרים, וכי ערך את הטבע באופן שעמה ימצא ג"כ המשפט לגמול ולענוש, והנהגת העולם אינה קבועה רק לפי הטבע לבד, רק שהגם שתכון תבל בל תמוט בכל זה ידין עמים במישרים, שהגם שחקי הטבע ערוכים וקבועים ולא ימוטו לעולם, בכ"ז ערך בחכמתו את הסדר בטעיי באופן שיסכים עם הסדר ההשגחיי לפי המעשה, עד שהגם שהתבל מכונן על חקי הטבע, בכ"ז ידין עמים לפי הגמול או העונש, חקי הטבע ימשכו לפי מעשי בני אדם, כמ"ש אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, פן יפתה לבבכם וכו' ועצר את השמים:

11. (יא)יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ:

    מצודת דוד:ישמחו השמים. ענין מליצה הוא על רוב השמחה שתהיה אז בעולם וכן ביום רעה נאמר שמש וירח קדרו (יואל ב׳:י׳): ירעם. ישמיע קול רם לגודל השמחה: ומלואו. הבריות הממלאים אותו:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    יִרְעַם הַיָּם. לְהָרִים קוֹל בִּתְהִלָּה:

    אבן עזרא

    ישמחו בתת טלם והארץ תתן יבולה והשדה יתן פריו וזהו יעלוז.

    וטעם ירעם העננים העולים מהים או הכל דרך משל, כי כל העולם יהיה בהשקט ובטח בהראות צדק השם בארץ, או על דרך צאת השרים והמנגנים לפני המלך בבואו ממקום רחוק.

    וטעם כי בא השני פירוש הראשון, כמו: אל החצר החיצונה אל העם.

    רד"ק

    ישמחו. שמחת השמים וגילת הארץ ורעם הים ועלזות השדה ורננת העצים, הכל דרך משל על שמחה הגדולה שתהיה מפני השלום הגדול שיהיה בעולם והטובה הגדולה שתהיה:

    ומלואו. דגי הים:

    מלבי"ם

    ישמחו, ומצד זה ישמחו השמים ותגל הארץ, יש הבדל בין שמחה ובין גיל, השמחה היא התמידית, והגיל הוא על דבר מתחדש, ובעת תתנהג ההנהגה לפי הסדר הקבוע יצדק שמחה על דבר הטוב המתמיד, ובעת יבא הטוב לפי המעשה לא לפי החק הקבוע, יצדק גיל, ואחר שהנהגת ה' מצד זה מסודרת בין טבע והשגחה, שהשמים פועלים תמיד לפי סדורם הטבעיי המתמיד והם ישמחו תמיד, ובכ"ז תגיע ההנהגה אל הארץ לפי המעשה ויתחדש שם טוב ושפע לפי הגמול לא לפי החקים המסודרים, ויצדק בה גילה, ובאר איך ימצאו שני אלה ביחד, שהגם שישמחו השמים בכ"ז תגל הארץ, ר"ל שהגם שהשמים ומערכתם ילכו מהלכם הטבעיי והטבע תנהג כמנהגה, בכ"ז תונהג הארץ לפי ההשגחה ולפי הגמול והמעשה, שזה יהיה, או על ידי שירעם הים ומלואו, שלפעמים יצא הים וישטף את העולם אם העולם חייבים, ולפעמים יעלז שדי וכל אשר בו, או אז ירננו כל עצי יער, דהיינו שהגם שהשמים לא ישתנו ויתנו גשמיהם כמנהגם, בכ"ז תתפעל הארץ כפי המעשה, שאם כפי הטבע ראוי שירדו גשמים מועטים בכ"ז יעלוז שדי וכל אשר בו, כי ירדו הגשמים רק על השדות ויעשו פרי תבואה, ולפעמים כשיהיו חייבים וראוי לפי הטבע שירדו גשמים מרובים, ירדו הגשמים על היערות לא על שדי תבואה וירננו כל עצי יער כמ"ש חז"ל בר"ה, ובאופן זה הגם שישמחו השמים בכ"ז תגל הארץ, כי בארץ ישתנה הדבר לפי הגמול והעונש:

12. (יב)יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל־אֲשֶׁר־בּוֹ אָז יְרַנְּנוּ כָּל־עֲצֵי־יָעַר:

    מצודת דוד:וכל אשר בו. הבריות המצויות בשדה:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    כָּל עֲצֵי יָעַר. כָּל שָׁלְטוֹנֵי הָאֻמּוֹת:

    רד"ק

    שדי כמו שדה ר"ל השדה והמדבר:

    וכל אשר בו. חיות המדבר:

    מצודת ציון

    יעלוז. ישמח:

    שדי. כמו שדה:

13. (יג)לִפְנֵי יְהוָה כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט־תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ:

    מצודת דוד:לפני ה׳. השמחה תהיה לפני ה׳ על כי בא וחוזר ומפרש שבא לשפוט יושבי הארץ: באמונתו. באמת לפי הראוי:

    עוד פירושים על פסוק יג: רד"ק, מלבי"ם

    רד"ק

    כי בא. השני הוא פירושו של ראשון והכפל לחזק:

    מלבי"ם

    לפני ה' כי בא כי בא, אמר פה שני פעמים כי בא, כי ביאתו זאת תהיה ע"י אמצעי באמצעות הסדר הטבעי, כאילו בא תחלה והשפיע הסדר הטבעיי בשמים, ובא שנית לשפוט הארץ, שהגם שהסדר הראשון הולך כפי דרכו הטבעיי, תשפט הארץ לפי מעשה בני אדם, ובזה יתתפו ב' הנהגות ביחד, כי ישפט תבל בצדק ועמים באמונתו, שמבואר אצלינו כי אמונה שבא על הנהגת ה' הוא מה שינהיג עפ"י הטבע הקבועה, שהיא אמונה אומן מראשית קדומים, והצדק הוא כשיעיין על מעשה בני אדם, וינהיג לפי הגמול והעונש, ובצד זה שינהיג הנהגה השגחיית באמצעות הטבע תתקיים בין הצדק ובין האמונה: