תהילים פרק צ״ה

תהילים פרק צ״ה עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)לְכוּ נְרַנְּנָה לַיהוָה נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:

   מצודת דוד:לכו נרננה לה׳. לעתיד יזרזו זא״ז ויאמרו לכו נרננה וכו׳:

   עוד פירושים על פסוק א: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   אבן עזרא

   לכו נרננה לכו אלי כמו מלת סורו, דברי המשורר לישראל.

   רד"ק

   לכו. כן יאמרו ישראל בימות המשיח איש לאחיו שירננו לאל שהושיעם וכבר פירשנו כי מלת לכו ולכה הוא במקומות ענין זירוז המעשה לא הליכה ממש:

   מלבי"ם

   לכו, מזמורים אלה עד סימן ק' כולם מדברים מענין אחד, מדבר על שני מיני הנהגות שיניהג ה' עולמו, א. השגחה באמצעות הטבע, ב. השגחה נסיית שלא באמצעות הטבע, ומזמור צ"ה הוא הוצעה למזמורים הבאים אחריו, מודיע הבדל בענין זה בין ישראל לעכו"ם, ואח"ז ידבר במזמור צ"ו צ"ז, מענין הנהגה הראשונה באמצעות הטבע שבזה יעשה נסים נסתרים, ובמזמור צ"ח צ"ט ידבר מן ההנהגה השניה ובאו בם דברים נמרצים ונשגבים מאד, השני פסוקים הראשונים, הם כעין מפתח אל כל הענין. - אמר לכו נרננה לה' שנרנן לו, א. מצד שהוא ה' בורא העולם וממציא כל המציאות, ב. נריעה ביחוד, מצד שהוא צור ישענו, שהוא מצד ההשגחה הפרטיית, שהתרועה תהיה עת שבא המלך בתוך העם שאז יריעו תרועה גדולה, כמ"ש מה קול התרועה הגדולה הזאת במחנה העברים וידעו כי ארון ה' בא אל המחנה (שמואל א ד׳:ו׳), ויריעו העם ויאמרו יחי המלך (שם י'), והנה הכרת ה' והשגחתו תהיה ע"י שני אופנים, א. הכרת מעשיו המיוחדים ע"י הכוללים, ר"ל שע"י שיכירו תחלה ע"י כלל הבריאה שיש בורא שהוא סבת הסבות, עי"כ יחקרו במעשיו הפרטיים איך כולם ערוכים בחכמה ובחסד וברחמים על בריותיו, וידעו שהוא המשגיח ג"כ והמנהיג את העולם, והכרה זו היתה מיוחדת אל העכו"ם, ובזה קורא לבני העולם, לרנן לה' תחלה, ששם הויה מורה על הבריאה הכוללת, ועי"כ נכיר גם השגחתו ונריעה לצור ישענו:

   מצודת ציון

   לכו. הוא ענין זרוז כמו ועתה לכו ונהרגהו (בראשית ל״ז:כ׳) והלא בא אצלם נריע. מל׳ תרועה:

2. (ב)נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:

   מצודת דוד:נקדמה. נקדם עצמינו לבוא מול פניו בהודאת שפתים להודות לו על הטובה הבאה:

   עוד פירושים על פסוק ב: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   אבן עזרא

   נקדמה שנודה לו ותרועתינו תהיה עם זמירות, כי זאת היא התודה והזמירות, כי הוא תקיף.

   רד"ק

   נקדמה. ענין הזמנה:

   בתודה. בתודת שפתים שנודה לו הטוב שעשה לנו:

   מלבי"ם

   נקדמה, ההכרה השנית שנשיג מעשיו הכוללים מן המיוחדים, וזה מיוחד לישראל, שהשגחתו הפרטיית דבוקה עמהם והרבה לעשות עמהם אותות ומופתים עד שהכירו מזה שהוא משגיח עליהם בהשגחה פרטית מופלאת, ועי"כ הכירו ג"כ שהוא הבורא שברא כל, כי מי שיוכל לשנות הטבע הוא בראה בהכרח, ושע"כ התחיל במעמד הר סיני אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר אני ה' אשר בראתי את העולם, כמ"ש הכוזרי, מפני שלנו נודע ה' על ידי הטובות הפרטיות שעשה עמנו וע"י השגחתו, ועז"א נקדמה פניו בתודה שתחלה נבוא בתודה והודאה על טובותיו הפרטיים אלינו, ואח"כ בזמירות נריע לו שהוא ספור שבחיו הכוללים:

3. (ג)כִּי אֵל גָּדוֹל יְהוָה וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל־כָּל־אֱלֹהִים:

   מצודת דוד:אלהים. הם מלאכי מעלה:

   עוד פירושים על פסוק ג: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   אבן עזרא

   כי גדול ומלך על כל מלאכי שמים, כי מלאכיו הם והם עושי מלאכותו.

   רד"ק

   כי. זה נאמר אז כי אז לא נמצא מכחיש כמו שהם מכחישים בזמן הזה על בלתי יכולתו או על בלתי השגחתו, כי אז בימות המשיח יהיה ניכר וידוע לכל כי הוא יכול גדול:

   ומלך גדול על כל אלהים. והם צבא השמים שהם אלהים ושופטים בארץ, ואז יכירו כי הוא מלך עליהם ולא יעשו דבר אלא בשליחתו:

   מלבי"ם

   כי אל גדול, מבאר ההבדל בין שני ההכרות האלה, לעכו"ם ה' הוא אל גדול ומלך גדול, (אל מורה על הכח והיכולת, ומלך מורה על ההנהגה והממשלה), העכו"ם יכירו תחלה שהוא אל גדול על כל אלהים, שהוא בעל יכולת והוא תקיף על כל אלהים, ר"ל כחות הטבע כולנה, מצד שברא הכל, ועי"כ יכירו שהוא מלך גדול על כל אלהים, ר"ל שמנהיג הכל ע"י השגחתו:

4. (ד)אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי־אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:

   מצודת דוד:מחקרי ארץ. דברים הנעלמים בארץ אשר יחקרו בדעת להבינם: ותועפות. גבהי ההרים המה לו:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   וְתוֹעֲפוֹת. לְשׁוֹן גֹּבַהּ, כְּעוֹף הַמְּעוֹפֵף:

   אבן עזרא

   אשר בעבור שהזכיר צבא השמים, אמר: כי ברשותו תחתיות ארץ, גם ההרים הגבוהים על הארץ.

   ותועפות כח. ויש אומרים: כמו קרנים.

   רד"ק

   מחקרי. המ"ם בסגול, וכמו שגבוהים השמים והארץ בידו והוא מלך עליהם כן בידו תחתיות הארץ, ואמר בהם לשון מחקר על דרך ויחקרו מוסדי ארץ למטה:

   ותועפות הרים לו. זכר תחתיות הארץ וזכר גבהי הארץ והם הרים הגבוהים, זהו ותועפות הרים לו:

   מלבי"ם

   (ד-ה) אשר, שיעור הכתובים, לכל אלהים הוא אל גדול ומלך גדול מצד שבידו מחקרי ארץ ומצד שלו הים והוא עשהו, שהם ישיגוהו ע"י מעשיו הכוללים, מצד שברא ארץ והרים וימים, אבל אנחנו נשתחוה ונכרעה ונברכה מצד שהוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו, היינו מצד מעשיו המיוחדים וטובותיו הפרטים אלינו והנה באר הבדל גדול בזה, כי העכו"ם שהם יכירוהו רק מצד מעשיו הכוללים, שע"י שיראו שיסד את המציאות בחכמה נפלאה ולבעבור תכלית, עי"ז יכירו ג"כ שהוא משגיח על קיום הבריאה והתמדתה, הנה הם לא ישיגו רק שהוא מקיים הבריאה ומעמידה עפ"י חקים הטבעיים אשר יסד בעת היצירה, וכן לפי השגתם עשה כל מה שעשה לכונן את התבל מצד רצונו לבד, ואין לה קשר עם מעשים הבחיריים של בני אדם, וז"ש שהם יכירו שבידו מחקרי ארץ, שהם בידו וכחו, ושהם בידו לא ביד בני אדם, ר"ל שאין זה תלוי במעשיהם, וגם תועפות הרים לו, שהגם שהארץ נשתנה אחר הבריאה הראשונה והולידה הרים וגבעות, (כי ההרים נולדו אחר הבריאה) בכל זאת אין זה מצד בחירת הארץ ורצונה רק הוא מיוחס לו להשם בלבד, אל חקים הטבעיים שיסד בארץ שעל פיהם יעמדו הרים על ידי רעש הארץ או הטבעת מקומות ודומיהם, וכן אשר לו הים שזה ג"כ מיוחס לו, מה שאחר הבריאה הראשונה אמר יקוו המים ונעשה הים והיבשה:

   מצודת ציון

   מחקרי. מלשון חקירה וחפוש:

   ותועפות. ענין גבהות ע״ש העוף אשר יעופף בגובה האויר:

5. (ה)אֲשֶׁר־לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:

   מצודת דוד:והוא עשהו. תקנו על מקומו להיות נקוה במקום אחד:

   עוד פירושים על פסוק ה: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   אבן עזרא

   אשר הזכיר בפסוק הזה הים והיבשה כי הם כמו כדור אחד בראיות גמורות מחכמת התולדה.

   רד"ק

   אשר. זכר הארץ בכלל ועתה זכר בפרט הים והיבשה כי הכל לו כלומר בידו וברשותו:

   והוא עשהו. תקן אותו שיהיו נקוה המים אל מקום אחד, ויצר היבשה להיות כל חי וצומח עליה, והואיל ובידו הכל מעלה ומטה בידו להגביה ולהשפיל מי שירצה ונתן אותנו שפלים בגלות ועתה רוממנו:

   מצודת ציון

   עשהו. ענין תקון כמו וימהר לעשות אותו (בראשית י״ח:ז׳):

6. (ו)בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי־יְהוָה עֹשֵׂנוּ:

   מצודת דוד:נשתחוה. הוא שטוח כל הגוף בארץ: ונכרעה. הוא כפיפת הראש וקצת הגוף נברכה. הוא כריעת הברכיים על הארץ: עושנו. המגדל והמרומם אותנו:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   נִבְרְכָה. לְשׁוֹן ״וַיַּבְרֵךְ אֶת הַגְּמַלִּים״ (בראשית כד:יא):

   אבן עזרא

   בואו בעבור שהזכיר שהוא מלך, על כן אנו חייבין להשתחות לפניו.

   נברכה כמו: ויברך על ברכיו.

   וטעם עושינו כי עשה הים והיבשה והם כללים ומהם עשה הפרטים.

   רד"ק

   בואו. יאמרו איש לאחיו בואו ונשתחוה כי חייבין אנו להודות לו ולכרוע לפניו בכל מיני כריעות:

   נשתחוה. הוא שטוח כל הגוף בארץ בפישוט ידים ורגלים:

   ונכרעה. כריעת הראש עם קצת הגוף כמו שאנו כורעים בברכות:

   נברכה. היא כריעת הברכים בארץ:

   לפני ה' עושנו. מגדלנו ומרוממנו כי הוא שופטנו:

   מלבי"ם

   באו, אבל אנחנו אין אנו מכירים אותו תחלה ע"י מעשיו הכוללים, כי אנחנו, באו ונשתחוה ונכרעה לפני ה', לא בעבור שברא כלל המציאות רק בעבור שהוא עשנו, שעשה אותנו לו לעם, שאנחנו נשיג אותו תחלה על ידי טובותיו המיוחדים:

   מצודת ציון

   עושנו. ענין הרמה וגדולה כמו הוא עשך ויכוננך (דברים ל״ב:ו׳):

7. (ז)כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם־בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:

   מצודת דוד:עם מרעיתו. שהוא רועה ומנהיג אותנו: וצאן ידו. ר״ל כמו הרועה הרחמני אשר ינהג הצאן עם נטיית היד ולא במקל: היום. ר״ל היום ההוא ינהיג אתכם כן כאשר בקולו תשמעו:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   הַיּוֹם. בָּעוֹלָם הַזֶּה אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:

   אבן עזרא

   כי, אלהינו מרחוק, או אלהינו אמונתו.

   וצאן ידו כנגד ידיו יצרו.

   וטעם היום דבק עם בואו נשתחוה אם בלבבכם לשמוע בקולו השתחוו לו היום, אם בקולו תשמעון וזה הוא קול השם.

   רד"ק

   ואנחנו עם מרעיתו. שרעה אותנו עד הלום:

   וצאן ידו. שנחה אותנו בשבט אמונתו:

   היום. קנה אותנו מבית עבדים ונהיה צאן ידו והוא אלהינו:

   אם בקולו תשמעו. שלא תהיו כאבותיהם דור המדבר, כי תכף שגאלה מבית עבדים נסו אותו ברפידים כמו שעשו אבותיכם במריבה:

   מלבי"ם

   כי הוא אלהינו, אנחנו משיגים אותו מצד שהוא אלהינו המיוחד אלינו, לא ע"י הבריאה הכללית רק ע"י השגחתו הפרטית עלינו, שיש קשר בינינו ובינו, אם מצדו שהוא אלהינו, ואם מצדנו שאנחנו עם מרעיתו צאן ידו, שרועה אותנו כרועה עדרו ירעה והפליג טובותיו עלינו, עוד יש הבדל בזה, שיחוס הבורא עם הנבראים אינו תלוי בבחירתם החפשיית כי הוא ענין הכרחי מצד שבראם ואינו דבר מתחדש ולא דבר התלוי ברצונם ועז"א אשר בידו מחקרי ארץ ר"ל שהוא דבר התלוי בידו, וכן השנוים שנעשו כמו ההרים והים והיבשה מיוחס לו, אבל יחוס ה' וקשורו עם עמו הוא דבר התלוי בבחירתם, והוא דבר מתחדש עפ"י מעשיהם, שעז"א אבל מה שהוא אלהינו ומה שאנחנו עמו וצאן מרעיתו הוא דבר מתחדש היום ותלוי בבחירתנו אם בקולו תשמעו:

   מצודת ציון

   אם. כאשר וכן ואם יהיה יובל (במדבר לז):

8. (ח)אַל־תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:

   מצודת דוד:אל תקשו לבבכם. להרהר אחרי ה׳ כמו במי מריבה: כיום. כמו במי מסה במדבר וכפל הדבר במ״ש כי היא היא כמ״ש ויקרא שם המקום מסה ומריבה וגו׳ (שמות י״ז:ז׳):

   עוד פירושים על פסוק ח: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   אבן עזרא

   אל תקשו השתבשו המפרשים.

   כיום מסה והנכון בעיני: על ביאת המרגלים והמריבה היא נתנה ראש.

   והמסה כי שם כתוב: וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי.

   רד"ק

   כיום מסה. שם המקום נקרא מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין:

   מלבי"ם

   אל, ולפ"ז ראוי שאתם אל תקשו לבבכם, ר"ל כי העכו"ם שעליהם זרוע ה' לא נגלתה באותות ובמופתים, אם אין מכירים את ה' אין זה בגדר קישוי לבב, (שגדר קישוי לבב הוא כשרואה מעשה ה' ונפלאותיו ומקשה לבו כנגדו כמ"ש ואני אקשה את לב פרעה) אבל אתם שראיתם בעיניכם את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה יהיה זה בגדר קישוי לב, כמו שהיה במריבה וכיום מסה במדבר, כמש"ש כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי וגו' וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי אם יראו את הארץ, וז"ש אשר נסוני אבותיכם הגם שראו פעלי, והיה זה מצד קישוי לבם, וגדר הפעל הוא שעדן פועל ועוסק בדבר, שהגם שראו פעלי איך אני עוסק תמיד בצרכם להיטיב להם בכל זה נסוני ובחנוני:

   מצודת ציון

   תקשו. מלשון קשה:

9. (ט)אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם־רָאוּ פָעֳלִי:

   מצודת דוד:אשר נסוני. אם היכולת בידי ליתן להם מים כמה שנאמר שם: בחנוני גם ראו פעלי. אפילו אחר שראו פעלי במצרים ועל הים ובמדבר עכ״ז לא האמינו בי וחזרו ובחנו אותי:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

   רש"י

   בְּחָנוּנִי. חִנָּם:

   גַּם רָאוּ פָעֳלִי. בְּמִצְרָיִם (שמות ז:ג-יב:לו):

   אבן עזרא

   אשר פירש מי הם המנסים.

   וטעם ראו פעלי שמתו כולם במדבר, ככתוב אחריו.

   רד"ק

   אשר. כמה פעמים נסוני גם ראו שבקעתי להם הים והמן שהורדתי להם והצור שבקעתי להם ואף על פי כן ניסוני זהו פירוש גם כי אפילו אחר שראו פעלי קודם הניסים אעפ"כ לא האמינו בי ונסוני:

10. (י)אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא־יָדְעוּ דְרָכָי:

    מצודת דוד:אקוט בדור. היה לי קטטה באנשי הדור ההוא ואמרתי זהו העם אשר לבבם תועה מאחרי: והם. אחר כל הקטטה לא ידעו הם את דרכי:

    עוד פירושים על פסוק י: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    אַרְבָּעִים שָׁנָה. קַטְתִּי בָהֶם, רַבְתִּי עִמָּהֶם, לְשׁוֹן ״נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי״ (איוב י:א). נִלְחַמְתִּי בָם אַרְבָּעִים שָׁנָה לַהֲמִיתָם בַּמִּדְבָּר, כִּי אָמַרְתִּי תֹּעֵי לֵבָב הֵם:

    אבן עזרא

    ארבעים שנה אקוט כמו ונקוטותם נקטה נפשי בחיי כמו: געלה כי לא מצאנו נבואה למשה בתוך הארבעים.

    וטעם לא ידעו דרכי כאשר אמר משה: ולא נתן ה' לכם לב לדעת.

    רד"ק

    ארבעים שהכעיסוני בדבר המרגלים עד שאמרתי שיהיו מתאחרים במדבר ארבעים שנה: ופיר' אקוט. מן ראיתי בוגדים ואתקוטטה ענין קטטה: ופירש בדור. בדור המדבר אמר:

    עם תועי לבב הם. אמר שתועי לבב הם ולבם למרע ולא יאמינו בי:

    והם לא ידעו דרכי. לא הכירו כל הניסים שעשיתי עמהם ופחדו להכנס לארץ ולא בטחו בי על כן נשבעתי שלא יבאו שם ומתו במדבר מבן עשרים שנה ומעלה:

    מלבי"ם

    (י-יא) ארבעים, הגם שאריב ואקוט עם הדור הזה ארבעים שנה, ושיעור הכתוב, ארבעים שנה אקוט בדור אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי ואומר עם תועי לבב הם, שעם הדור הזה שגזר עליהם שלא יכנסו לארץ והוליכם ארבעים שנה במדבבר, התקוטט עמם כל משך הארבעים שנה ואמר להם שהם עם תועי לבב, כמ"ש ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר שלמותיכם לא בלו וכו' למען תדעו וכו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות וגו' עד היום הזה:

    מצודת ציון

    אקוט. מל׳ קטטה ומריבה:

    תועי. ענין הפניה מדרך הישר כמו תעיתי כשה אובד (לקמן קיט):

11. (יא)אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם־יְבֹאוּן אֶל־מְנוּחָתִי:

    מצודת דוד:אשר נשבעתי. אשר בעבור זה קצפתי עליהם ונשבעתי בחרון אפי שלא יבואון אל מנוחתי זה ארץ ישראל: אם יבואון. ענין שבועה הוא וגזם ולא אמר והרי הוא כאדם האומר כך וכך יהיה אם אעשה הדבר הזה וכן אם לדוד אכזב (לעיל פט):

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

    רש"י

    אֶל מְנוּחָתִי. לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלִירוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר קְרָאתִים מְנוּחָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלב:יד) ״זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד״:

    אבן עזרא

    אשר מנוחתי שתהיה להם מנוחה ונחלה, כדרך: ושמחתים בבית תפלתי.

    רד"ק

    אשר. בעבור זה קצפתי עליהם ונשבעתי שלא יבואון אל מנוחתי והיא ארץ ישראל שנאמר עליה אל המנוחה ואל הנחלה כי שם נחו ישראל: ואמר מנוחתי. כלומר המנוחה שנתתי להם: ופירוש אם. בדרך שבועה כמו שאדם אומר יהיה כך וכך אם יהיה זה: