אסתר פרק ז׳

מתחת לכל פסוק – פירוש רש"י; בלחיצה על "עוד פירושים" – מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, אלשיך ותורה תמימה.

1. (א)וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם־אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה

   עוד פירושים על פסוק א: תרגום, אלשיך

   תרגום

   וְעַל מַלְכָּא וְהָמָן לְמִשְׁתֵּי עִם אֶסְתֵּר מַלְכְּתָא:

   אלשיך

   ויבא המלך וגו'. הנה פה יראה מה שכתוב למעלה להכריע כדע' אבא גוריין במדרש שדעתו שיום י"ז נתלה המן שזולת שיצדק אומר ויהי ביום הג' ותלבש אסתר וגומר שהוא ג' לצומות שהוא יום י"ו לניסן גם יש הכרח ממה שבמשתה ראשון לא נאמר רק אל המשתה אשר עשתה אסתר ופה או' לשתות עם אסתר אך הוא כי שם לא שתתה היא כי גם היא ונערותיה יצומו אך ביום י"ז שתתה כי שלמו ימי הצומות:

2. (ב)וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה־שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵךְ עַד־חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ

   עוד פירושים על פסוק ב: מלבי"ם, תרגום, אלשיך

   מלבי"ם

   השאלות: מדוע קראה פה אסתר המלכה:

   מה שאלתך אסתר המלכה, עתה הוסיף לה באהבתו שגם אם תשאל בשאלה דבר גדול הראוי לה מצד שהיא מלכה יתן לה, וע"ז הוסיף אסתר המלכה:

   תרגום

   וַאֲמַר מַלְכָּא לְאֶסְתֵּר אוּף בְּיוֹמָא תִּנְיָנָא בְּמִשְׁתַּיָא דְחַמְרָא מַה שְׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר מַלְכְּתָא וְיִתְיְהַב לִיךְ וּמַה בָּעוּתִיךְ אֲפִילוּ עַד פַּלְגוּת מַלְכוּתָא אֶתְּנִנָהּ לִיךְ לְחוֹד לְמִבְנֵי בֵית מוּקְדְשָׁא דְקָאִים בְּפַלְגוּת תְּחוּם מַלְכוּתִי לָא אֶתֵּן לִיךְ דְהֵיכְדֵין קַיְמִית בִּשְׁבוּעָה לְגֶשֶׁם וּלְטוֹבִיָה וּלְסַנְבַלַט בְּרַם אוֹרִיכִי עַד דְיַרְבֵּי דָרְיָוֶשׁ בְּרִיךְ וְיַחְסַן מַלְכוּתָא וְתִתְעֲבֵד:

   אלשיך

   ויאמר המלך וגו'. אומרו גם ביום הב' מיותר ויאמר כי אמר לה מה שאלתך ואנחנו נדע כי גם ביום השני היה וגם אשר הערנו למעלה כי במשתה הראשון לא הזכירה בתואר מלכה לא במשתה באומר מה שאלתך ולא באומרו לעשות דבר אסתר ובמשת' זה הב' קרא' מלכה ועוד באו' ותנתן לך ולמעל' במשת' הא' וינתן לך. אמנם כתבנו למעל' כי המלך במשתה הא' הי' מתחמץ לבבו כי לא גלתה לו שאלתה באו' מה לך אסתר המלכה גם כי המשת' ההוא עשתה להמן בלבד ולא למלך באומרה אל המשתה אשר עשיתי לו ולא היה המלך רק כנטפל אל המן על כן הי"ל לב רגז באמת באמרו מי יודע אם עלי יערימו סוד בין שניהם ואני בער ולא אדע אכל ושתה יאמרו לי ולבם בל עמי ע"כ היה לבו כדונג נמס בתוך מעיו ותדד שנתו בלילה ההוא ויאמר להביא את ספר הזכרונות לראות היש משכיל על דבר המלך אשר היטיב לו ולא שילם גמולו בראשו כי ע"כ אין גולה את אזנו מה זה היה לבן המדתא עם אסתר ופשפש ומצא אשר הגיד מרדכי ולא נעשה עמו דבר ויעש לו יקר גדולה ואת המן שת תחת רגליו למען או יחרץ אשר עמד בסוד עם אסתר וכבעל הכנפים יגיד דבר וכל עיקר כונת המלך היה על מרדכי ובעצמו והוא כי לא ידע המלך כי מרדכי היה מיושבי לשכת הגזית וידע ע' לשון והבין לשון בגתן ותרש כ"א שברוח קדשו נגלה אליו צפוני סודם וע"כ עשה לו יקר וגדולה למען יגיד דבר סתר אסתר והמן וירא כי על כל הכבוד הזה אין מגיד אף אין משמיע אז גמר בלבו כי אין דבר בינו לבינה על המלך לאמר לו ואין זה כ"א שאלה או בקשה בלב המלכה לשאול מאת המלך בדבר נוגע אל המן ונחה דעתו על אסתר ויכבדה או יותר מבמשתה הקודם ולא העביר דבר מלכות מלפניו לבלתי קרוא אותה מלכה כאשר במשתה הא' עם היות שהעלימה ממנו יום ולילה עד חצות היום במשתה הב' מהגיד דבר שבזמן ההוא היה לב המלך נמס כדונג מפני אש על כסותה ממנו ורעיונוהי יבהלוניה והרהורין על משכביה סליקו כי ע"כ היה הדעת נותן שלא יעצור כח לשאול לה אות מה שאלתך מרוב כעסו כ"א שתאמר היא מעצמה עכ"א כי אחרי היקר אשר נעשה למרדכי ולא הגיד דבר שיורה שאין דבר סתר בין המלכה והמן אז ע"י כן שנחה דעתו נמשך שויאמר המלך לאסתר גם בהיות ביום הב' שמנע ממנו שאלתה עד הזמן ההוא והיה אפשר לא ישאל עד תאמר מאליה עכ"ז ענה ואמר מה שאלתך וגם בדרך כבוד כי קראה אסתר המלכה ואמר מה שאלתך לומר או הוא דבר בלתי גדול שיתייחס לשאלה או דבר גדול שיתייחס לבקשה אם שאלה היא מה שאלתך אסתר למה שאתה מלכה שתצטרך אלי שאתננה לך והלא תנתן הוא מאליה וזה שלא אמר וינתן כאשר במשתה הראשון שהיה אז לבו בל עמה שלם בעצם כאשר כתבנו כי אז אמר ל' זכר לרמוז שהיתה צריכה אליו לתת את שאלתה אך עתה ברצונו הטוב אמר ותנתן כמאליה כמדובר. או יאמר מעין זה בשום לב אל אומר בשאלה נתינה ואו' לך ובבקשה אמר לשון עשיה ולא אמר לך והוא כי אמר הנה אפשר הענין הוא על עצמך או על זולתך אם על עצמך הוא תתייחס לשאלה ואם על זולתך תתייחס לבקשה ועכ"א מה שאלתך אסתר המלכה כמתמיה ואו' איזה דבר אפשר תהיה שאלתך אחר היותך מלכה שתצטרך שתנתן לך לעצמך כי אין למעלה מגדר שאת בו ואם הוא על הנוגע אל הזולת ומה בקשתך על זה ותעש שצריך עשיה מש"כ על הנוגע אל עצמך ועד"ז השיבה ואמרה תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי שהוא על הזולת בבקשתי:

3. (ג)וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן־לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי

   רש"י:תנתן לי נפשי. שלא אהרג בשלשה עשר באדר שגזרת גזירת הריגה על עמי ומולדתי: ועמי ינתן לי בבקשתי שלא יהרגו ואם תאמר מה איכפת לך כי איככה אוכל וראיתי וגו':

   עוד פירושים על פסוק ג: מלבי"ם, אבן עזרא, תרגום, אלשיך

   מלבי"ם

   השאלות: למה יחסה השאלה אל נפשה והבקשה על עמה:

   נפשי, למה שבארתי למעלה כי השאלה היא מה שתבקש לצורך עצמה, והבקשה היא מה שתבקש לצורך אחרים, אמרה אשר אבקש לצורך עצמי אינו דבר זולתי, רק את נפשי, וכן הבקשה לצורך עמי אינו דבר זולתם מהעושר והכבוד רק הצלת נפשם ממות, ולדעת המפרשים שהזכרתי למעלה, שהשאלה היא גוף השאלה והבקשה היא התכלית הנרצה אצלו מן השאלה, והנה המבקש להציל נפש חבירו ממות, השאלה יהיה הצלת נפש חבירו אבל התכלית הנרצה אצלו הוא מפני שאינו יכול לראות ברעת חבירו, קצרה נפשו לראות באבדן רעהו, וא"כ הבקשה היא, הוא בעבור עצמו, והיה יכול אחשורוש לטעות כי אסתר בבקשה על עמה ואמרה כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, ממילא עקר הבקשה היא בעבור עצמה שאינה יכולה לראות אבדן עמה ומולדתה, לז"א כי לא כן הוא רק כ"כ יקר בעיניה הצלת עמה עד שהיתה מסכמת שתאבד היא בלבד שעמה ינצלו, באופן שהשאלה אל המלך תהיה בעבור עצמה כמ"ש כי איככה אוכל וראיתי, אבל עקר הבקשה ותכליתה הוא עמה:

   אבן עזרא

   תנתן לי נפשי. הטעם אין שאלתי כי אם נפשי ומה נכבד עם תנתן לי.

   תרגום

   וּזְקָפַת אֶסְתֵּר יַת עֵינָהָא כְּלַפֵּי שְׁמַיָא וַאֲתִיבַת אֶסְתֵּר מַלְכְּתָא וַאֲמָרַת אִין אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ מַלְכָּא רְמָא וְאִין קֳדָם מַלְכָּא דְאַרְעָא שַׁפִיר תִּתְיְהַב לִי שְׁזֵיב נַפְשִׁי מִן יְדוֹי דְסַנְאָה בִשְׁאֵלָתִי וּפוּרְקַן עַמִי מִן יְדוֹי דִבְעֵל דְבָבֵיהּ בְּבָעוּתִי:

   אלשיך

   ותען אסתר המלכה וגו'. הנה אמרת שאם היא שאלה שהיא קלה אין לה גבול כי אם תנתן לי כלה ואם בקשה שהיא דבר גדול שצריך בקשה לא תנתן רק עד חצי המלכות והנה לי שאלה גם בקשה. ועל הא' אמרה אם מצאתי חן בעיניך המלך ועל הב' אמרה ואם על המלך טוב ופירשה האחד תנתן לי נפשי בשאלתי שחוזר על אם מצאתי חן בעיניך המלך והשנית שאמרתי ואם על המלך טוב הוא ועמי בבקשתי. והענין כי אמרה בלבה הלא אין חבוש מתיר עצמו ומה גם את אחרים עכ"א תנתן לי נפשי תחלה בשאלתי ואח"כ שאהיה חוץ לסירה ועמי בבקשתי עוד הוראת חסידותיה והוא כי גדלה בקשתה על עמה מעל עצמה כי לא אמר' ונפש עמי בבקשתי כאשר אמרה תנתן לי נפשי והוא כי אמרה על הנוגע אל עצמי תן לי הנפש בלבד גם שאשאר שפחה וזהו תנתן לי נפשי אך על עמי את הכל אני מבקשת שיהיו גם בני חורין וזהו ועמי בבקשתי ולא נפשם בלבד וש"ת מה זו שאלה הלא מה שהיה כבר הוא כי הנה המכירה נעשתה ומה אתן לך ואינכם שלי ושאלי נא מאת המן כי לו אתם לז"א כי נמכרנו וגומר לומר הלא המכר בטל כי הלא אני ועמי נמכרנו ולא עלה על דעתך למכור את אשתך הנכללת במכר כי לא ידעת כי יהודית אנכי ואלו ידעת לא מכרת לא אותי ולא את עמי נמצא מקח טעות ב' כי יש אונא' רבה כי אין הצר שוה ומועיל למלך כנגד הנזק הבא לו מהפסד המסים וארנוניו'. או יאמר מה שאמרתי ואלו לעבדים נמכרנו החרשתי ועכשיו גם חירותם אני מבקשת אל תתמה כי מה שהייתי שותקת אלו נמכרנו לעבדים ולשפחו' ולא מבלתי היות מקפדת על העבדות אך הוא כי הלא אתה היית מתקן בודאי כי הלא אין הצר שוה כשיעור נזק המגיע למלך שתהיה אשתו שפחה לא' מעבדיו כי כדי בזיון וקצף נמרץ ולא היית סובל נזק זה בשום פנים שאין לך תועלת ממנו כשיעור נזק זה וע"כ החרשתי כי אתה תתקן אך עתה שהמוכר הוא להשמיד להרוג גם שאהרג בכללם הוא שטף עובר ולא יורגש כאשר בהיותי שפחה בחיים בהתמדה וע"כ עתה אני מבקשת על הכל. או יאמר מה שאמרתי שהחרשתי הוא כי עתה שנמכרנו לגמרי אין הצר שוה בנזק הבא למלך כאשר בפרעה שבקש לשלוח יד בהם מש"כ אלו היה לעבדים ולשפחות שאפשר לא תוזק בי בין כך ובין כך עבדים היינו לך. או יאמר אל יראה לך כמו זר שאותי דימה המן לקנות במכירה כי הלא דע כי אין הצר שוה ומועיל בנזק המלך כשירצה להזיקך כי הלא על ידי תנצל מצרה כאשר קרה לך שע"י נצלת מבגתן ותרש ע"כ בראותי הצר הצורר שאינו שוה בנזק המלך רוצה לסלקני בכלל עמי למען יהיה מסולק מלפניו מעכב הזיקך שחושש כי כאשר ע"י נצלת מבגתן ותרש כן זכותי או מזלי או חכמתי תגן לך גם לינצל ממנו:

4. (ד)כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ

   רש"י:כי אין הצר שוה בנזק המלך. איננו חושש בנזק המלך שאילו רדף אחר הנאתך היה לו לומר מכור אותם לעבדים ולשפחות וקבל הממון או החי' אותם להיות לך לעבדים הם וזרעם:

   עוד פירושים על פסוק ד: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   מלבי"ם

   השאלות: מדוע היתה מחרשת אם לעבדים היו נמכרים, ומהו כי אין הצר שוה, שנדחקו המפ' בבאורו:

   כי נמכרנו טענה שני טענות, א. שעקר המכירה היתה בעבורה שעיקר מחשבת המן היה לאבד אותה וע"י מצא עלילה על עמה כדי שאח"כ יוכל להתגולל עליה לאמר שהיא מבני תמותה ויהרוג גם אותה, וז"ש כי נמכרנו אני ועמי, ר"ל אני היא העקרית והסבה אל המכירה ועל ידי נמכרו גם עמי, ב. גוף המכירה שלא נמכרו לעבדות רק להשמיד ולאבד [ולכן כפלה תמיד בדבריה אם מצאתי חן ואם על המלך טוב, כי המציאות חן מגביל נגד השאלה ששאלה בעבור עצמה וצריכה מציאות חן שתנצל, ואם על המלך טוב מגביל נגד הבקשה עבור עמה, כי למלאות הבקשה הזאת אין צריך למציאות חן רק הדבר טוב מצד עצמו כי לא לתפארת יהיה אל המלך לאבד הגוי כולו בלי פשע], וגם בררה בדבריה איך המן רמה את המלך בשני דברים, א. במה שאמר אליו ישנו עם אחד, סתם עם בלתי מפורסם, והלא זה אני ועמי, זה העם אשר אנכי בקרבו, והיה צריך להודיע זאת להמלך, ב. במ"ש יכתב לאבדם שהיה כוונת המלך לאבד צורת האומה ודתה לא להשמידם כנ"ל, והוא מכרם להשמיד להרוג ולאבד, ועז"א ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו וכו', ר"ל אם עכ"פ לא היה מרמה את המלך רק בדבר אחד במה שלא גלה את אזנו מי הוא העם, אזי החרשתי, ולא הייתי מגלה המרמה והמאנה אחר שכבר יצא הדבר בשוגג מאת המלך, לא כן עתה שהדבר כולו מוטעה וכדי בזיון וקצף להמלך, שהראוי שהמאנה ומרמה אותו יקבל את ענשו, וגם נגד מ"ש המן במלשינותו ולמלך אין שוה להניחם, שהעם הזה מזיקים את המלך, השיבה אדרבה אין הצר שוה בנזק המלך, המן אינו שוה שיניח המלך אותו בחיים מפני ההיזק שהמלך מוצא ממנו שמהרס את מלכותו:

   רלב"ג

   כי אין הצר שוה בנזק המלך. רוצה לומר כי אין הצר הוא מצוק שיקרה לעמי מפני היותם עבדים ושפחות שוה לי כמו שהוא נזק המלך אם לא יגיעו עשרת אלפים ככר כסף על זה אך המות לא נוכל לסבול בשום פנים לי ולעמי:

   אבן עזרא

   כי נמכרנו. מבנין נפעל והטעם אחר מכרנו והנה והתמכרת שהם ימכרו עצמם ואין קונה.

   ואילו. כמו ואילו חיה אלף שנים ואילו חיה אלף שנים והאל"ף נוסף והטעם כי נמכרנו להשמיד ואילו נמכרנו להיותנו עבדים ושפחות הייתי מחרשת כי אין הצרה הזאת הבאה עלינו שוה בעינינו מאומה אף על פי שאין למעלה ממנ' אחר הריגה כדי שלא יבא המלך לידי נזק במחשבתו והנה הצר שם כמו צר ומצוק מצאוני או פי' הצר שם התואר כי אין האויב שוה שיבא נזק למלך ומלת נזק בלשון ארמית לא להוי נזיק.

   תרגום

   אֲרוּם אִזְדַבְּנָנָא מַגָן אֲנָא וְעַמִי בֵית יִשְׂרָאֵל לְאִשְׁתֵּצָאָה לְאִתְקְטָלָא וּלְהוֹבָדָא וְאִלוּלֵי לְעַבְדִין וּלְאַמְהָן אִזְדַבְּנָנָא שַׁתְקִית אֲרוּם לֵית מְעִיקָא טִימִין וּרְוָחָא בְּאַנְזֵיקָא דְמַלְכָּא:

   תורה תמימה

   אין הצר שוה וגו'. אמרה לו, צר זה אינו שוה בנזק של מלך, איקני בה בושתי וקטלה, השתא איקני בדידי ומבעי למקטלי . (מגילה ט"ז א')

5. (ה)וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי־זֶה הוּא אֲשֶׁר־מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן

   רש"י:ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה. כל מקום שנאמר ויאמר ויאמר ב' פעמים אינו אלא למדרש ומדרשו של זה בתחלה היה מדבר עמה על ידי שליח עכשיו שידע שממשפחת מלכים היא דבר עמה הוא בעצמו:

   עוד פירושים על פסוק ה: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, אלשיך, תורה תמימה

   מלבי"ם

   השאלות: מהו ויאמר ויאמר, כפל מי הוא זה ואי זה הוא, כבר העירותי הלא אחשורוש עצמו הסכים ע"ז ומה שאל עתה:

   ויאמר, תחלה שאל המלך לכל אנשי הבית והמן בכללם כמתמיה מי הוא זה, ואחר שאין משיבו שאל לאסתר המלכה, מי הוא זה, שאל שני דברים, א. מי הוא האיש הזה שעשה נבלה כזאת, ב. ואי זה הוא, הסבה אשר עוררתו לזה, ועז"א אשר מלאו מוסב על הסבה מה היא הסבה אשר מלאה את לב האיש ההוא לעשות כן:

   רלב"ג

   ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה. יתכן שאמר אחשורוש לאשר סביבו מי הוא זה ואי זה הוא וכאשר ראה שאין עונה אליו דבר אז שאל זה לאסתר המלכה והיא ענתה ואמרה כי עשה זה איש צר ואויב והוא המן הרע רוצה לומר כי לא עשה זה לתועלות המלך ולהסיר הנזק ממנו אך בעבור שנאתו אותם:

   אבן עזרא

   ויאמר המלך אחשורש ויאמר פעמיים להורות שהמלך כעס מיד ומרוב כעסו אמר במהירות מי הוא זה פעמיים כאומ' בכעסו מי זה אתה אמור מי זה אמור מהרה. תי"ו נבעת זורש והטעם כמו נבהל מגז' והנה בעתה.

   תרגום

   וַאֲמַר מַלְכָּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַאֲמַר לְאֶסְתֵּר מַלְכְּתָא מַן הוּא דֵין וּבְאֵידֵין אֲתַר הוּא גַבְרָא חֲצִיפָא וְחַיָבָא וּמְרוֹדָא דִי אַמְלְכִינֵיהּ לְבָבֵיהּ לְמֶעְבַּד כְּדֵין:

   אלשיך

   ויאמר המלך וגו'. הנה יקשה או' ויאמר המלך אחשורוש ואינו או' מה אמר וחוזר ואומר ויאמר לאסתר ומהראוי יאמר ויאמר המלך אחשורוש לאסתר וגו' וגם מלת אחשורוש מיותרת ועוד אומר מי הוא זה ואי זה הוא כי הוא ענין שנוי ומשולש ומהראוי יאמר מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן. ועוד האם כ"כ תקפתו שכחה כי בעוד ג' ימים שכח ענין המכירה והדת אשר נתנה בשושן הבירה ואשר המלך והמן ישבו לשתות משמחתם ועתה הוא מן המתמיהי' ואו' מי הוא זה ואיזה הוא וגו' הלא הוא דבר למד מעניינו כי מן הסתום על המכר ההוא היה הדבר והי"ל לדרוש סמוכים. אמנם הוא ראה כן תמה מאמר אסתר כי נמכרנו אני ועמי שיורה שכיון במכיר' למכור את אשתו ושעלי' הי' העיקר כי ע"כ החילה בה לומר אני ועמי ע"כ השתומם כשעה חדא ובתמיהתו ענה ואמר אחשורוש כקורא אל עצמו ואומר אל עצמו איה איפה אתה האם אתה עשית את הדבר הזה שמכרת את אשתך וזהו ויאמר המלך אחשורוש ואחר שנתעורר היחל לדבר אליה ויאמר לאסתר המלכה כי עד כה דבר עם עצמו ואמר לה דרך שאגה מי הוא זה וגו'. או יאמר והוא הנכון ויאמר המלך אחשורוש לו' הלא מאשר אמרת כי נמכרנו ולא אמרתי כי נלקחנו יורה שהמוכר כיון למכור אותך ואת עמך ועכ"א לה אחשורוש כמתמיה ואומר אחשורוש הוא שמכרך ואת עמך והיה בכעס שהיתה חושדתו בכך וזהו ויאמר המלך אחשורוש לומר אחשורוש הוא שכיון לכך ובראותו כי לא אמרה הן אז נחה דעתו ויאמר לאסתר אם אין אני מי הוא זה כלומר מי הוא האם הוא זה שלפנינו הוא המן ושתקו וחזר ואמר ואי זה הוא לו' הנה הקונה כמוכר מונחים לפניך וע"כ פרשי דבריך ואמרי לי איזה משנינו הוא כי אין פה רק אני והוא ולא יבצר מהיות א' ממנו אמרי נא איזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן למכור את המלכה אז ענתה ותאמר אסתר חלילה לך מעשות הדבר הרע הזה אך לא כוונתי רק על איש צר ואויב צר לך כי אינו שוה בנזק המלך ואויב ליש'. או יאמר מה שמלאו לבו לעשות כן הוא כי ראה שקנה מעלה ע"י היות צר כי ע"י הצרו את ושתי נמשך שגדל אותו המלך באומ' שעל ידו מלכה מי שהצילתו מבגתן ותרש וזהו איש צר לומר מה שמלאו לבו הוא היותו איש שהוא תואר חשיבות ומעלה ככל אנשים שבמקרה שקנה תואר זה בהיותו צר את ושתי ועל כן נעשה גם אויב לנו וזהו איש צר ואויב וגם בהיותו אויב לישראל נעשה ראש וזהו המן הרע הזה לומר שע"י היותו המן הרע גדל אל מצב גדולתו אשר לו עתה וזה הוא אומרה הזה לומר שידוע גדולתו על כן ברשעתו אחז ולא ירפה. או יאמר בשום לב אל מאמר המלך באומרו איזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן והוא כי הלא ידוע מרז"ל ההפרש שבין צדיק לרשע כי הצדיק לבו ברשותו והרשע הוא ברשות לבו אמר אחשורוש מי שעשה כך אינו רק מפאת היותו רשע שהוא ברשות לבו שלא ישית לב את אשר יקרנו ולעשות תאות לב נפתה ממנו ולא ראה כי בנפשו ידבר וזהו אשר מלאו לבו שלבו מלאו והשיאו לעשות הדבר הרע הזה כדרך הרשע שהוא ברשות לבו ותאמר אסתר אל תתמה על זה כי הלא מפעולתו תכיר את זדון לבו כי הלא הוא איש צר ואויב והוא כי גם האיש האכזרי אחרי הרוג את אויבו תופר שנאתו אותו ותשתכך חמתו ולא יהיה אויב לו אחרי כן והאיש הזה הלא ראית כי הוא צר ואויב שאחר היותו צר פועל הצרה עדין הוא אויב כי הלא קנה אותנו להשמיד להרוג ואחר ההריגה עדיין נשאר אויב שרוצה אח"כ לאבד גם את האברים זולת השלל לבוז וא"כ זה תוארו אשר יתואר המן הרע הזה שהוא הראוי ליקרא הרע בה"א הידוע בייחוד כי רע ומר הוא מאד וע"כ מלאו לבו לעשות כן ולא נתן אל לבו שתהיה לרעתו אך הוא שהוא ברשות לבו וש"ת האם נבער מדעת שלא יענה ויאמר לא ידעתי אשר היא יהודית ולא עלתה על לבי לקנותה וגם המלך ישמע אליו כי גם הוא לא ידע את עמה ואת מולדתה כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד ואת מאמר מרדכי אסתר עושה ע"כ אומר והמן נבעת מלפני המלך והמלכה לומר כי על כן נסתתמו טענותיו:

   תורה תמימה

   ויאמר וגו'. ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה, ויאמר ויאמר למה לי, א"ר אבהו, בתחלה ע"י מתורגמן, כיון דאמרה ליה בת מלכים אנא, מבית שאול קאתינא, מיד ויאמר לאסתר המלכה. (שם שם)

6. (ו)וַתֹּאמֶר־אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה

   עוד פירושים על פסוק ו: מלבי"ם, רלב"ג, תרגום, תורה תמימה

   מלבי"ם

   השאלות: כפל צר ואויב:

   איש צר, נגד מה ששאל מה היא הסבה שמלאה לב האיש אל הנבלה הזאת, אמרה הסבה היא יען שהוא איש צר ואויב, וכפלה צר ואויב, כי צר הוא המציר לחברו בפועל ואויב המבקש רעת חבירו ומ"מ אינו מציר לו בפועל והנה מי שאינו אכזרי כ"כ לא יהיה אויב רק טרם היותו צר, אבל אחר שיהיה צר לא יהיה אויב, רצוני, שאחר שיצר לחבירו וינקום ממנו תסתלק האיבה, אבל המן באכזריותו, הגם שהציר והרע עדיין הוא אויב, והסבה זאת, הניעה לבו להצר לישראל באיבתו, ונגד השאלה מי הוא זה השיבה המן הרע הזה. והמן נבעת, פי' מהרא"א כי אל המלך עצמו היה יכול להתנצל להחזיק דבריו, כי מה שהלשין על עם היהודים כולו אמת ולא מאיבה עשה זאת, אבל הלא אז תגדל יותר חמת אסתר, ולפני אסתר בפני עצמה היה יכול להתחנן, שעשה זאת טרם שידע שהיהודים עמה ומולדתה, ועתה מבטיחה שיוסיף לדבר טוב על היהודים להשיב את הספרים, אבל אז תגדל חמת המלך, כי יאמר הלא בזה נגלה כי לא מאהבת האמת רצית להשמידם, כי אם אמת כדבריך שהם ראוים להשמידם, איך תחפה עליהם עתה מיראת המלכה, וע"כ נבעת מלפני המלך והמלכה בהיותם ביחד:

   רלב"ג

   והמן נבעת. נחרד מצד המלך והמלכה. אמנם מצד המלך במה שהשתדל לעשות כנגדו להשמיד עם אחד אשר הוא מולך עליו בעבור שנאתו אותם כי כבר היה זה נזק רב למלך:

   תרגום

   וַאֲמָרַת גַבְרָא מְעִיקָא וּבְעֵל דְבָבָא דִבְעָא לְמִקְטְלָךְ בְּרַמְשָׁא בְּבֵית דִמְכָךְ וְיוֹמָא דֵין בָּעֵא לְמִלְבֵּשׁ אִסְטְלָא דְמַלְכוּתָא וּלְמִרְכַּב עַל סוּסָא דִי לָךְ וּלְאַחָתָא מְנִיכָא דְדַהֲבָא עַל רֵישֵׁיהּ וּלְמָרְדָא בָךְ וּלְמִסַב מִנָךְ מַלְכוּתָא וְאִתְתַּקְפַת מִלְתָא מִן שְׁמַיָא וְאִתְעֲבֵיד הַהוּא יְקָרָא לְמָרְדְכַי צַדִיקָא אֲחוֹי דְאַבָּא בַּר יָאִיר בַּר שִׁמְעִי בַּר שְׁמִידָע בַּר בַּעֲנָה בַּר אֵלָה בַּר מִיכָה בַּר מְפִיבוֹשֶׁת בַּר יְהוֹנָתָן בַּר שָׁאוּל מַלְכָּא בַּר קִישׁ בַּר אֲבִיאֵל בַּר צְרוֹר בַּר בְּכוֹרַת בַּר אֲפִיָה בַּר שְׁחָרִים בַּר עֻזִיָה בַּר שָׂשׂוֹן בַּר מִיכָאֵל בַּר אֱלִיאֵל בַּר עַמִיהוּד בַּר שְׁפַטְיָה בַּר פְּנוּאֵל בַּר פֵיתַח בַּר מְלוֹךְ בַּר יְרוּבַּעַל בַּר יְרוּחָם בַּר חֲנַנְיָא בַּר זַבְדִי בַּר אֶלְפָעַל בַּר שִׁמְרִי בַּר זְבַדְיָה בַּר רְמוּת בַּר חֲשׁוּם בַּר שְׁחוֹרָא בַּר עֻזָא בַּר גּוּזָא בַּר גֵרָא בַּר בִּנְיָמִין בַּר יַעֲקֹב בַּר יִצְחָק בַּר אַבְרָהָם גַבְרָא מְעִיקָא וּבְעֵל דְבָבָא הָמָן בִּישׁ הָדֵין בְּעָא לְמִצְלְבֵיהּ וְהָמָן אִשְׁתַּעֲמִים מִן קֳדָם מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא:

   תורה תמימה

   המן הרע הזה. א"ר אלעזר, מלמד שהיתה מחוה כלפי אחשורוש ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן . (שם שם)

7. (ז)וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל־גִּנַּת הַבִּיתָן וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל־נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי־כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ

   רש"י:כי כלתה. נגמרה הרעה והשנאה והנקמה:

   עוד פירושים על פסוק ז: מלבי"ם, אבן עזרא, תרגום, אלשיך

   מלבי"ם

   השאלות: מדוע לא בקש מאת המלך והמלכה ביחד:

   וע"כ בעת צאת המלך אל גנת הביתן מצא עת רצון לבקש על נפשו מאסתר בפ"ע:

   אבן עזרא

   כי כלתה כמו כי כלה היא.

   תרגום

   וּמַלְכָּא זְקַף יַת עֵינוֹי וַחֲזָא וְהָא עֲסַרְתִּי מַלְאָכִין דַמְיָן לְעַסַרְתֵּי בְּנוֹי דְהָמָן קַטִיעִין אִלָנַיָא דִי בְגִנְתָא גַוָאָה בְּכֵן קָם בְּרִתְחֵיהּ מִמִשְׁתֵּיהּ דְחַמְרָא וַאֲזַל לְגִנְתָא גַוָאָה לְמֶחְמֵי מָה הוּא דֵין וְהָמָן קָם לְמִתְבַּע חֲיָסָא עַל נַפְשֵׁיהּ מֵאֶסְתֵּר מַלְכְּתָא אֲרוּם חֲזָא אֲרוּם אִסְתַּקְפַת עֲלוֹהִי בִּישְׁתָּא מִלְוַת מַלְכָּא:

   אלשיך

   והמלך קם בחמתו וגו'. ראוי לשים לב אחד אומר בחמתו ומהראוי היה יאמר קם בחמה וידוע שחמתו היתה ולא של זולתו. ב' למה הלך אל גנת הביתן אם הוא שבקש להסיר חמתו ממנו א"כ איך ראה המן כי כלתה אליו הרעה מאת המלך והלא נהפוך הוא כי אדרבה לשכך חמתו היה הולך ואם הוא שהמן לא הבין דרכו וטעה א"כ יאמר כי חשב ולא כי ראה שיורה כי עין בעין ראה והכיר כי כלתה אליו הרעה מאת המלך. ג' איך כאשר כלתה הרעה מאת המלך הלך לבקש מאת המלכה כי מכ"ש שכלתה אליו הרעה מאת המלכה כי היא המכורה ומרת נפש על נפשה ועל עמה. די איך המלך לא נתן אל לבו לומר למה על זאת יומת המן והוא לא ידע כי יהודית היתה לקנותה כי הנה גם למלך לא הגידה אסתר את עמה עד היום הזה ואיך יתכן כי לא ידע ואשם. ה' או' והמלך שב וגו' כי אומר אל בית משתה היין הוא מיותר כי אין שיבה צודקת רק אל המקום אשר היה שם בראשונה. ו' או' הגם לכבוש כי מהנראה כי קנאת חמת גבר בערה בו וא"כ למה אמר לכבוש שהוא לשון כבוש עבדות. ז' אומר ויאמר חרבונה מה היה לו שלא דבר עד כה. ח' אומר גם הנה העץ כי מהראוי יאמר גם הנה עץ עשה ולא ידבר כאילו המלך ידע כי עשה עץ למרדכי. ט' למה הודיעו שעשאה בביתו. י' או' עומד שהוא מיותר וגם הודיעו השיעור שהוא גבוה נ' אמה. י"א או' אשר דבר טוב על המלך שנראה כמיקל על מעשה מרדכי ומהראוי יאמר אשר הציל נפש המלך וכיוצא בל' זה אך לא אשר דבר טוב שיורה שהיה דבור בעלמא שנראה שהוא מיקל בתער גדולת הטבתו. אמנם הנה ארז"ל על וחמת המלך שככה ב' שכיכות למה אחד על הריגת ושתי וא' על שבקש להרוג את אסתר הנה ננקוט מיהא כי לא שכח חמת הורגו את ושתי ע"י המן כ"א היתה שומה בלבו על המן ועד כה היתה חמתו בו ומה גם לקצת דרכים אשר כתבנו על וחמתו בערה בו המורים כי רע עליו אשר עשה שהביאה עד שערי מות כי טוב טוב היתה לו שתיקותו מדבורו כי לצניעות תחשב לה. וכן כתבנו על כשוך חמת וכו' זכר את ושתי וכו' כי כשוך חמתו על שעברה צוויו זכר אותה כי חשובה מאד היתה ואת אשר עשתה כי צניעות היה ואשר נגזר עליה מות שלא כדין. ונבא אל הענין אומר כי בשמוע המלך את דברי אסתר לא יבצר ממנו לדון דינו לחזור לומר יודע אני כי לא עלתה על לבו לכלול את אסתר במכירה כי הלא לא ליהודית חשבה והיא טענת אמת אך הנה ראה מעשה אסתר ונזכר הליכת ושתי מן העולם על ידו ותתעורר חמתו אשר בלבו עליו ובשצף קצף תתמלא סאתו באומרו איזה זכות אבקש לו על זאת כי הלא יוכלו לאמר לו ולטעמיך בושתי מאי איכא למימר ע"כ בזוכרו חמתו של ענין ושתי נגע עד לבו ויקם במר נפשו אל גינת הביתן מקום אשר שם נגזר עליה כי שם היה המשתה ומשם שלח אחריה ושם נאמר לחכמים כדת מה לעשות ושם נקרא איש בליעל ממוכן הוא המן וקירב מיתתה באו' לא על המלך וכו' כ"א על כל השרים שע"כ הוכרח המלך להודות בל יראה בלתי שם על לב כבוד השרים שעותה עליהם לעיניהם כי שרי המדינות שם היו וזהו והמלך קם בחמתו שהוא בחמתו הידוע לו שהיתה בקרבו על דבר ושתי וע"כ הלך אל גנת הביתן להתאבל עליה במקום אבודה לבלתי הנחם או לבקש לו זכות ע"כ והמן עמד לבקש על נפשו מאסתר כי ראה מלכת המלך אל גנת הביתן כי כלתה אליו הרעה מאת המלך כי זכור יזכור ותשוח עליו נפשו על אשתו במקום ההוא ואיך ילך שם המן לבקש על נפשו כי המקום ההוא יהיה לו למזכיר עון להתפש ואדרבה להבעיר אש חמתו עליו הלך שם ע"כ עמד עם אסתר לאמר לה הנה אני הסיבותי מלכותך בהיותי גורם את מיתת ושתי וגם עתה לא לבי הלך לקנותך כי לא ידעתי כי יהודית היית ועוד זה מדבר וזה בא מגנת הביתן שאחר הכאיב לבו מושתי בגנת הביתן מקום רעתה שב אל מקום משתה היין הוא המקום כי שם נגלה אליו קנות המן את אשתו להריגה להוסיף יגון ואת על יגונו מהקודמות וירא והנה המן על המטה וגו' אז אמר הגם לכבוש וגו' לומר האם גם כוונתך לקנות את המלכה לשפחה ביום קנותך את היהודים הנה על זה החרשתי כי כספך הוא אך עמי בבית בתמיה כי רעה זו אין לה שיעור או יאמר הגם לכבוש את המלכה היה דעתך בקנייה ע"כ בא לכבשה כי קנאה הנה זה היה יכול לעשות גם עמי בבית כי כספו הוא כלו' אך מעשותו זאת ליגש אליה עודנו חוץ מהבית אין זה רק כי זמה בלבו והנה הלא כמו זר נחשב יהיה זה בדעתו בעת שאימת מות נפלו עליו אלא שהיושבים לפניו לא שמו לב אלא למה שהדבר יצא מפי המלך גם שלא היתה סברא ומיד פני המן חפו כאלו כבר נגמר דינו וחפו פניו בל יראה פני מלך כי באור פני מלך חיים והנה גם שפני המן חפו לא הוציא המלך מפיו להמיתו והוא כי היה נבוך שעדין היה מסתפק אם חפץ מות המלכה היה המן ומה גם במה שכתבנו למעלה כי היה בלב המלך כי המן היה סבה להנצל מלמות ע"י בגתן ותרש שגלגל ביאת אסתר למלכות שע"י ניצול ע"כ בא חרבונה ויאמר הנה ראיתיך כמסתפק אם גם על המלכה פירש מצודה המן לקנותה להמיתה כי ע"כ לא כעסת רק בזכור את ושתי וגם עתה שאמרת הגם לכבוש לא הוצאת מפיך מילין להורגו על הספק וגם שעל ידו נתגלגל טוב לך אך דע לך כי חפץ המיתך היה ואל תתמה כי הנה לך ראיה כי גם את המלכה דמה להרוג וגם קץ בחיי המלך כי הלא גם העץ אשר עשה ע"י עצמו למרדכי לא משנאתו אותו עשה רק על אשר דבר טוב על המלך שגם שלא בא מרדכי להגיד לך על בגתן ותרש כ"א שהגיד לאסתר באופן שעדין היה אפשר שלא תבא הצלת המלך אל הפועל אם לא היתה אסתר מגדת למלך אעפ"כ על מציאות דבר טוב על המלך ביקש המיתו וא"כ כ"ש שאסתר אשר הגידה למלך והצילו ממות שעליה תעבור כוס כי חפץ מות המלך הוא וז"א גם הנה העץ וגו' לומר גם את מרדכי בקש להמית על אשר דבר טוב כמו שמבקש להמית את אסתר כמו שכתבנו שאם מה שבקש להמית את מרדכי היה על אשר יהודי כבר קנוי הוא לו וישמידהו בכלל השאר כי הנו ככל המון ישראל ואם על שאינו משתחוה לו למה עוד העץ עומד ולא הרסו אחרי ראותו שמרדכי הוא איש אשר המלך חפץ ביקרו על הצילו ממות נפשו וז"א עומד ועוד טענה ב' שאם הוא על עוברו מצות המלך שצוה שיהיו כורעים ומשתחוים להמן יתלנו על עץ גלוי לכל העמים ולמה עשאו בביתו אך אין זה כ"א כי חרה לו על דברו טוב על המלך וע"כ עשה בהחבא וקרב ביתו לטרוף כאריה נפשו בנשף בערב יום אשר לא יודע למלך דבר וז"א בבית המן ולהיות כוונתו לומר כי המן בלב אויב המלך הוא לא אמר הנה עץ עשה וגו' רק הנה העץ לומר כי מה שעשה היה על כונה זו על שדבר טוב על המלך מש"כ אם היה מדבר דרך הודעה הנה עץ עשה שהיה נראה שלהודיע מציאות העץ כיוון אלא שמסברא אמר שהיה על שדבר טוב ע"כ מזה עשה עיקר וש"ת אעיקרא דדינא פירכא כי מי יגיד שלמרדכי עשה העץ ולא לזולתו לז"א גבוה נ' אמה כי מה עלה על רוחו לעשות עץ גבוה נ' אמה והוא פליא' שלא נעשה כן לכל גוי אך אין זה כ"א שליראתו שלא יוכל לו כי חכם גדול הוא ע"כ נתחכם כנ"ל שצירף נ' כחות טומאה לעומתו גם עשה על שמו שאות ראשונה שבמרדכי ואות אחרונה עולים נ' למען הכניעו בנ' כחות טומאתו כשמוע המלך כן אמר תלוהו עליו שאדרבה אותיות שמו של מרדכי יכניעו את המן ואת חמישיו ומה גם כי בדברי חרבונה ראה כי אשר דמה שהוא השם נפשו בחיים אדרבה הוא היה מבקש להרוג הגורם הצלתו א"כ איפה יותן תמורתו רע בטוב והנה ארז"ל כי חרבונה הוא אליהו שנדמה כא' מן הסריסים והלא כמו זר נחשב אמרו אחד מן הסריסים שיורה כי לא אליהו היה כ"א אחד מסריסי המלך ממש אך אחשוב לדקדק בזה אומרו לפני המלך שהוא מיותר אך יאמר ויאמר חרבונה אשר הוא אחד מן הסריסים לפני המלך כלו' כי לפני המלך במה שהוא אדם הרואה לעינים הוא אחד מן הסריסים אך לא לפני ה' כי אין המלך רואה רק מה שנדמה לפניו כאחד מן הסריסים ושמעתי מי שדקדק בזה שחרבונה שנזכר פה הוא בה"א בסוף תיבה ולא באלף כחרבונה הנזכר למעלה בין סריסי המלך וע"כ הטיבו אשר דברו כי לא ראי זה כראי זה ואפשר לבא אחריו ולמלא את דבריו כי הה"א שהיא חמשה רמז לחמשה אותיות שבאליהו:

8. (ח)וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל־בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן וְהָמָן נֹפֵל עַל־הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת־הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּ

   רש"י:והמן נפל. המלאך דחפו: על המטה אשר אסתר עליה. דרכן היה לישב בסעודה על צדן על גבי המטות כמו שאמר בראש הספר מטות זהב וכסף לבני המשתה: הגם לכבוש. לשון תימה הוא לכבוש לאנוס בחזקה כמו (במדבר לב) ונכבשה הארץ:

   עוד פירושים על פסוק ח: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   מלבי"ם

   הגם, אחר שכבר היה בדעתו כי המן חשב להרוג את אסתר עם אבדן כללות היהודים, ועתה גם עתה נדמה לו ג"כ שרצה להרגה, אמר וכי גם תכבוש את המלכה, אם את עמה מכרת להרוג, הגם המלכה בכללם, זאת שנית הכי גם עמי בבית, והלא גם החייב מיתה וברח לבית המלך לא יהרג, ואף כי להרוג המלכה בבית ופני המן חפו, היה דרך הפרסיים לחפות פני מי שהמלך כועס עליו, למען ישוכך קצף המלך (ראב"ע):

   רלב"ג

   והמן נופל על המטה אשר אסתר עליה. רוצה לומר כי הוא בא אל המטה אשר הסבה בה אסתר כי הסבתם היתה במטות והיה כורע לדבר אליה במטה ההיא שהיא בו. ולזה היה דומה כאלו רצונו לכבוש אותה תחתיו:

   הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו. אחשוב שכסו פניו שלא יראהו המלך לשכך חמת המלך וידמה שכן היה המנהג כמו שפשט המנהג היום שכאשר כעס שר גדול על איש שהוא לפניו יצוה שיסירוהו מלפניו הלא תראה כי המלך קם בחמתו ממשתה היין להפרד מראיית המן לשכך חמתו ומזה גם כן חויב בראותם חמת המלך עליו שיכסו פניו כדי שלא יראהו המלך:

   אבן עזרא

   והמן נפל. שהיה מתחנן ומשתחוה לרגליה וכראותו כי שב המלך נפל מרוב פחדו ודרך הדרש ידועה.

   לכבוש את המלכה. כינוי לשכיבה שתהיה מתחת רשותו והנה יכריחנה וכמוהו וכבשוה. וטעם עמי שאני ראיתי זה.

   חפו. המשרתים והטעם כמו פניו כי כן משפט מלכי פרס שיכסו עבדי המלך פני מי שכעס עליו המלך שלא יראנו עוד המלך וזה כבר ידוע בספרי פרס.

   תרגום

   וּמַלְכָּא תָּב בְּרִתְחֵיהּ מִגִנְתָא גַוָאָה לְבֵית מִשְׁתַּיָא דְחַמְרָא וְהָא גַבְרִיאֵל מַלְאָכָא דְחַף יַת הָמָן רַשִׁיעָא וַחֲמָא מַלְכָּא וְהָמָן גָחִין עֲלֵי דַרְגְשָׁא דִי אֶסְתֵּר עֲלָהּ וּתְוָה מַלְכָּא וַאֲמַר הָא בְּרַם בְּקוּשְׁטָא לָא אָתָא הָמָן אֱלָהֵן לְמִשְׁכּוּב עִם מַלְכְּתָא כַּד אֲנָא שָׁרֵי בְּבֵיתָא כְּעַן כָּל עַמְמַיָא וְאוּמַיָא וְלִישָׁנַיָא דָנוּ מַה אִית לְמֶעְבַּד בֵּיהּ פִּתְגָמָא נְפַק מִפּוּמֵיהּ דְמַלְכָּא וְאַפּוֹי דְהָמָן אִתְחֲפִיאוּ בַהֲתָא:

   תורה תמימה

   והמלך שב. ולמעלה כתיב והמלך קם בחמתו, מקיש שיבה לקימה, מה קימה בחימה אף שיבה בחימה, דאזל ואשכח למלאכי השרת דאדמו ליה כגברי וקא עקרי לאילני דבוסתנא, ואמר להו מאי עובדייכו, אמרו ליה, דפקדינן המן . (מגילה ט"ז א')

   והמן נפל. נפל מבעי ליה, א"ר אלעזר, מלמד שבא מלאך והפילו עליה . (שם שם)

9. (ט)וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן־הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה־הָעֵץ אֲשֶׁר־עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר־טוֹב עַל־הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו

   רש"י:גם הנה העץ. גם רעה אחרת עשה שהכין העץ לתלות אוהבו של מלך שהציל המלך מסם המות:

   עוד פירושים על פסוק ט: מלבי"ם, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   מלבי"ם

   השאלות: מאין ידע הסריס מענין העץ, מדוע הזכיר אשר דבר טוב על המלך, ומה נ"מ אם עומד בבית המן או אינו עומד עתה, ואם גבוה חמשים אמה או לא:

   אחד מן הסריסים, שהלכו לקרוא את המן אל המשתה ועי"כ ידעו מן העץ כנ"ל גם הנה העץ ר"ל הנה יש עוד ראיות ברורות, שזה האיש המן אך רעת המלך הוא מבקש, כי הלא עשה עץ לתלות את מרדכי, ולא מצא בו שום עון רק אשר דבר טוב על המלך, שבעבור שמרדכי הציל נפש המלך ממות, זאת חרה להמן ורצה לתלותו, כי גם המן היה בקושרים על המלך, זאת שנית עומד בבית המן גבוה וכו', הלא העץ עומד עדיין וגבוה חמשים אמה, למען יתראה לעיני הכל, וזה חרפה גדולה להמלך, שבעת שלבש מרדכי לבוש מלכות וקראו לפניו שהמלך חפץ ביקרו, בכל זאת העץ המוכן לו לתלותו עליו עומד בגלוי לעיני כל, לאמר שהאיש אשר המלך חפץ ביקרו מזומן להתלות, ואין לך מרד גדול מזה, ועפ"ז כדין פסק המלך וחרץ משפטו לתלותו כן יאבדו כל אויבי ה':

   אבן עזרא

   חרבונה. יש אומרים כי אליה ז"ל נדמה למלך כדמות סריס. וטעם וחמת המלך שככה שלא נחה חמתו עד תלות המן מגזרת והשבתי מעלי ואם הם שנים בניינים.

   תרגום

   וַאֲמַר חַרְבוֹנָא חַד מִן רַבָּנַיָא קֳדָם מַלְכָּא בְּרַם הָא קֵיסָא דִי זַמֵן הָמָן לְמִצְלַב יַת מָרְדְכַי דְמַלֵל טָבָא בְּגִין מַלְכָּא וְעַל יְדוֹי אִשְׁתְּזֵיב מִקְטוֹל וְהָא קֵיסָא קָאֵם בְּבֵית הָמָן כְּעַן אִין עַל מַלְכָּא שַׁפִּיר יִתְנְסָח אָע מִן בֵּיתֵיהּ וּזְקֵיף יִתְמְחֵי עֲלוֹהִי רוּמֵיהּ חַמְשִׁין אַמִין וַאֲמַר מַלְכָּא אֱזִילוּ צְלִיבוּ יָתֵיהּ עֲלוֹהִי:

   תורה תמימה

   ויאמר חרבונה. א"ר אלעזר, אף חרבונה רשע באותה עצה היה , וכיון שראה שלא נתקיימה עצתו מיד ברח, והיינו דכתיב (איוב כ״ז:כ״ב) וישלך עליו ולא יחמול מידו ברוח יברח . (שם שם)

   וחמת המלך שככה. שתי שכיכות הללו למה, אחת של מלכו של עולם ואחת של אחשורוש, ואמרי לה אחת של אסתר ואחת של ושתי . (שם שם)

10. (י)וַיִּתְלוּ אֶת־הָמָן עַל־הָעֵץ אֲשֶׁר־הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה

    עוד פירושים על פסוק י: תרגום, אלשיך

    תרגום

    וּצְלִיבוּ יַת הָמָן עַל קֵיסָא דִי זַמֵן לְמָרְדְכַי וְרִתְחָא דְמַלְכָּא אִשְׁתַּדִיכַת:

    אלשיך

    ויתלו את המן וגו'. הנה כתבנו לעיל כי אומר אשר הכין ולא אמר אשר עשה הוא כי עשה הכנה להכניע את מרדכי במחשבתו אשר חשב בעשיית העץ לצרף נ' כחות טומאתו להכניע את מי שראש שמו וסופו עולה נ' כאשר רמז לו חרבונה עכ"א המלך אם זכאי הוא בדינו יעמדו לו כחותיו לבל ישלוט בו העץ ההוא עכ"א תלוהו עליו למען נראה ואז ויתלו את המן על העץ אשר הכין בהכנות כשפיו למרדכי ועי"כ וחמת המלך שככה. והנה נחלקו רז"ל על ב' שכיכות הללו איכא דאמרי אחד חמתו של הב"ה ואחד של אחשורוש ואיכא דאמרי אחד של ושתי ואחד של אסתר וע"ד הפשט אפשר כי הנה חימות רבות היו חמת אחשורוש על נשיו וחמת מרדכי ואסתר על ישראל ולמעלה מהן חמת הקב"ה על דבר עמו אמר כי אם שויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי ששמחה היא לפניו יתברך אבדן הרשעים והצלת הצדיק ומה גם בהיות שרשתו אשר טמן תלכדהו וצדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו וגם מזה היה ראוי שוך חמת מרדכי כי ניתן המן תחתיו וכן חמת אסתר בת דודו אמר כי עם כל זה חמת המלך לבדו שככה אך לא חמת ה' וחמת מרדכי ואסתר עד הגמר גאולת ישראל והוא כי עם לב המלך היה לקיים אגרות המן על היהודים לאבדם זולתי את מרדכי ואסתר והוא מחז"ל כי יותר היה חפץ המלך מהמן לאבד את ישראל כמשל בעל החריץ ובעל התל ויהיה הענין כי המן שהוא מעמלק א"א לו לעלות אם לא בנפילת ישראל כי כשזה נופל זה קם וע"כ גם שהי' המן במעל' עדיין היה לו חריץ עמוק ושפל שלא היה לכל עמו מעל' ולא היה יכול למלאות חריץ שפלות עמו אם לא על ידי שית את ישראל בחריץ ושפלות ואז יעלה הוא ועמו אך אחשורוש היו יש' לפניו כתל ומכשול כמו שכתבו לו שטנה בירושלים שמלכות ישראל היתה מהנזקת מלכין וכו' וע"כ עדיין לא היה לב ישראל בטוח על המלך שישיב חמתו מהשחית. ובמדרש משל דהמן רשיעא לציפור שקיננה על שפת הים ושטף הים את קינו אמר איני זז משם עד שאעש' את הים יבשה ויבשה ים מה עשה נוטל מים מהים בפיו ושופך אל היבשה ונוטל עפר מן היבשה ומשליך לים בא חברו ועמד לו על גביו ואמר לו ביש גדא וטמיע מזלא סוף סוף במה אתה יכול כך א"ל הב"ה להמן הרשע אי שוטה שבעולם אני אמרתי להשמיד' כביכול ולא יכולתי שנאמר ויאמר להשמיד' לולי משה וגו' ואתה אמרת להשמיד להרוג ולאבד חייך רישך מסור' חלף רישיהון דאינון לשזבא ואת לצליב' ע"כ: וראויה לשים לב מה ענין המשל הזה ואיך יצדקו פרטיו בענין המן וגם איך במה שנשא המשל לחברו באומר בא חבירו ועמד על גביו אמ' בנמשל כך א"ל הקב"ה באיזה הדרך יתייחס הב"ה לחבר לו חלילה. אמנם אומר כי המה באו לתת טוב טעם ודעת כ"א אנחנו פשענו ומרינו ונחתם גזר דין בשמים ממעל ואשר גזר עלינו המן הלא היה כגרזן ביד החוצב בו כי מן השמים נלחמו בנו על ידו כענין נ"נ שא"ל הב"ה עבדא בישא לך והחרב את ירושלים וכן המן רצונו ית' היה אשר היה עושה כי נתחייבו כליה למקום וא"כ איפה בשוב חרון אף ה' ממנו הלא לצדקה תחשב לו יתברך אשר השיב את הספרים מחשבת המן עם היות שכתב אשר נכתב וגומר אין להשיב ויהפך לנו ממות לחיים אך לתלות גם את אויבי נפשנו במה זכינו אל התהפכות הלז מוסיף על הצלתנו עכ"א משל דהמן רשיעא וכו' לומר כי הנה ג' טעמים בדבר אחד שהיה המן רשיעא כי לא לעשות רצונו ית' בנו על כי חטאנו לו כ"א היה עושה להתנקם מאשר עשה ישראל את עמלק בימי שאול וזהו צפור שקיננה על שפת הים שהוא כי היה עמלק יושב בארץ הנגב על שפת מושבותיהם של ישראל הנמשלים לים המלאים זכיות כמים לים מכסים ובא שאול ושטף את הקן הוא כל מושב עמלק ולא היה ע"י כל ישראל כ"א קצתם כשטף גל שבשפת הים השוטף קן שבשפת הים ונשאר הצפור בעל הקן קיים שהוא כי השאיר שאול את אגג מלכם וזרעו בקש המן אשר הוא זרע אגג להתנקם מכל ישראל ולא בלבד מקצתם אשר שטפו קנו כמשל הצפור שלא היה כועס על הגל שבשפת הים אלא על כל הים שיעשנה יבשה היבשים והוא שאמר כי יעשה מהים שהם ישראל יבשה ומהיבשה שהם עמלק יעשה ים מה שהוא בהפך וכוונתו כי יקרא למי הים שיהיו עמלקי' וישפכם על פני הארץ שיהיו ישראל וישטפם כדרך הים לשטוף ביבשה והיא גזרתו אשר גזר להשמידם ע"י עמלק הנזכר וזה אמר שיעשה את היבשה ים ואת הים יבשה ועוד שנית עשה והוא אומר שהיה נוטל מים מן הים ומשליך ליבשה ונוטל עפר מיבשה ומשליך לים והוא שהיה בפיו צד ומפתה את ישראל ומוליכם ליהנות מסעודתו של אחשורוש למען יבש זכותם של ישראל וז"א נוטל עפר מן היבשה ומשליך לים והוא מז"ל במדרש שהמן קבצם אל הסעודה וכן הי' נוטל מים מן הים ומשליך ליבשה הוא מאמר כיו באומר ודתיהם שונות מכל עם שהיה נותן דופי בזכות ישראל ודתם ושופך למקום היובש הם עמלקי' באומר שזכיות ישראל ודתיהם היו חוקים אשר לא טובים ושל עמלק הם דתות הטובים מהם נמצאו בידו שתים רעות אחד שלנקום היה בלבו ולא לעשות רצונו יתברך שנית שהיה מחטיא את ישראל בפיו נותן דופי בדת האמת. עוד שלשית שהתאכזר ברעה כפולה ומכופלת שלא נחה דעתו בגזור להשמידם כ"א להשמיד וגם להרוג וגם ולאבד ע"כ הוא יתברך חרה לו מאד עד שפוך חמתו עליו באומר הנה אני אדון הכל ואמרתי להשמיד' בלבד וכביכול לא יכולתי כי לא יבצר מהם זכיות להגין ואתה אמרת להשמיד להרוג ולאבד חייך שעל שלש אלה רישך מסור' חלף רישיהון דאינון לשזבא ואת לצליבא לומר שע"י מעשיך אלה לא בלבד אצילם כ"א אינון לשזבא ואת לצליבא כי תשא עונותם ותהיה כפרתם שאתן אדם תחתם וש"ת אם כ"כ חביבין ישראל לפניו יתברך למה הניחם ביד המן שהביאם עד שערי מות שהוצרך אחרי כן לפדותם מידו ע"כ למתק לשון בעל המאמר תיקן הדבר באומר בא חבירו ועמד על גביו ובנמשל אמר כך אמר לו הקב"ה להמן הרשע כי אחר שהצפור הוא משל אל המן איך יהיה בנמשל הב"ה אצל המן כחברו של צפור אצל הצפור חלילה. אך הוא לומר כי בצד מה מתייחס לחבר למה שגם הוא יתברך היה מסכים בצרת ישראל על כי חטאו לו כי אם שברוב רחמיו ניחם על הרעה ושב ורפא למו: