דניאל פרק ט׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם ואבן עזרא.

1. (א)בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ בֶּן־אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִזֶּרַע מָדָי אֲשֶׁר הָמְלַךְ עַל מַלְכוּת כַּשְׂדִּים

   מצודת דוד:לדריוש בן אחשורוש. אין זה אחשורוש שהיה בימי המן כי דריוש בנו היה נקרא דריוש הפרסי וזהו דריוש המדי שלקח המלוכה אחרי מות בלשאצר כמ״ש למעלה ודריוש מדאה קבל מלכותא:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   בשנת אחת לדריוש בן אחשורוש. לא זהו אחשורוש שבימי המן כי הוא מלך פרס היה וזה דריוש המדי אשר הומלך על מלכות כשדים כשנהרג בלשצר כמו שכתוב למעלה ודריוש מדאה קבל מלכותא:

   מלבי"ם

   מזרע מדי, להבדילו מן דריוש האחרון שהיה ג"כ בן אחשורוש, אמר שהיה מזרע מדי, ושהוא דריוש הראשון שתפס מלכות כשדים מיד בלשאצר:

   השאלות: (ב) מ"ש בינותי בספרים למ"ש המפרשים שהוא על נבואת ירמיה, למה אמר ספרים והוא ספר אחד?, ואיך אמר למלאת לחרבות ירושלים וזה לא נזכר בנבואת ירמיה, ששם כתוב לפי מלואת לבבל שבעים שנה, ויש הבדל רב בין שתי הלשונות כמבואר?:

   אבן עזרא

   בשנת אחת כבר פירשתי זה כי זה אינו דריוש בן אחשורוש, שהוא בן אסתר המלכה:

2. (ב)בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־יְהוָה אֶל־יִרְמִיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה

   מצודת דוד:בשנת אחת. לפי שארכו הדברים בפסוק שלפניו לכן אמר שוב בשנת אחת וכן דרך המקרא: אני דניאל בינותי בספרים. כי מתחלה טעה בחשבון שבעים שנה שאמר ירמיה לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם וכו׳ (ירמיהו כ״ט:י׳) וחשב שגם בנין בה״מ וגאולה שלימה תהיה בכלות שבעים שנה להתפשטות מלכות בבל על ישראל מעת שכבש נ״נ את יהויקים בראשונה אבל בדברי המלאך האמור בסוף הענין נתוסף בו בינה במספר החשבון והשכיל לדעת כי מספר השנים אשר היה דבר ה׳ אל ירמיה שיבנה הבית בשניה ויהיה אז גאולה שלימה היא תהיה בעת ימולא שבעים שנה לחרבות ירושלים ר״ל מעת גלות צדקיה וכמו שהתחלת הפקידה אשר ישובו לארץ תהיה בכלות שבעים שנה מעת התחלת התפשטות בבל על ישראל כן סוף הגאולה ובנין בה״מ תהיה בכלות שבעים שנה מעת חורבן הבית והעיר מכל וכל:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   בספרים. מלשון מספר וחשבון:

   רש"י

   בינותי בספרים. נסתכלתי בחשבונות:

   מספר השנים וגו'. הייתי מחשב חשבון השנים שהייתי סבור על מה שניבא (ירמיה כט י) כי לפי מלאת לבבל ע' שנה אפקוד אתכם דמיתי שהפקידה הזאת היא בנין הבית ושבעים שנה כלים בשנת אחת לדריוש המדי משפשטה מלכות בבל יד על ישראל שכבש נבוכדנצר יהויקים להיות לו עבד והיא היתה שנה שניה למלכו' נבוכדנצר דאמר מר שנה ראשונה כבש נינוה שנה שני' עלה וכבש יהויקים צא וחשוב מאותה שנה ועד כאן ותמצאם, ואף במשנת סדר עולם נמצא החשבון הזה ושנינו שם בשנת מות בלשאצר הרי שבעים שנה מיום שמלך נבוכדנצר שבעים חסר אחת מיום שכבש יהויקים ועוד שנה אחת לבבל עמד דריוש והשלימה ובראותי כי עדיין אין הגאולה ממהרת לבא הבינותי ונתתי לב לספירת החשבון וידעתי שלא היה לי למנות לפי כבוש יהויקים אלא למלאות חרבות ירושלים כשימלאו שבעים שנה לגלות צדקיהו שבו חרבה ירושלים ועוד יש שמנה עשר לבא שהגלות הזאת היתה בי"ח שנה לכבוש יהויקים כמו ששנינו בסדר עולם גלו בז' גלו בח' גלו בי"ח גלו בי"ט ופירשו רז"ל במס' מגילה גלו גלות יכני' בשבעה לכבוש יהויקים שהוא שמנה לנבוכדנצר גלו בשנייה בשמנה עשרה לכיבוש יהויקים שהיא תשע עשרה לנבוכדנצר:

   מלבי"ם

   בינותי בספרים, מפני שבירמיה [סי' כ"ה] אמר שיעבדו את מלך בבל שבעים שנה ואח"כ אפקד על מלך בבל, ויעוד זה נתקיים אז, ועוד אמר [שם כ"ט], כי לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקד אתכם, להשיב אתכם אל המקום ההוא, ויעוד זה לא נתקיים, וע"ז התבונן בספרים, ומצא בספר אחד שהיה כתוב בו, כי מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה, [אינו כפי שכתוב בספר ירמיה שבידינו לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקד אתכם, רק היה כתוב בו] למלאת לחרבות ירושלים שבעים שנה אפקוד אתכם, שהיא נוסחא אחרת והיה הספר ההוא ג"כ מיוחס לירמיה, ויש הבדל בין שני הנוסחאות, שלפי הכתוב בספר ירמיה נחשב זמן הפקודה משעה שמלך נבוכדנצר שבשנת מות בלשאצר כלו השבעים שנה כמו שפרש"י בכאן ע"פ סדר עולם, אבל לפי נוסחת הספר שמצא דניאל שכתוב לחרבות ירושלים שזה היה בשמונה עשר לנבוכדנצר יהיה זמן הפקידה ח"י שנה אחר זה, ובאמת היה גם נוסחא זאת מקובלת מירמיה ואין סתירה ביניהם, שפקודה השניה הוא על בנין הבית שלא היה עד ח"י שנה אחריו, ודניאל חשב שהיעוד הראשון תלוי במעשיהם אם יזכו, והיעוד השני תלוי בזמן, כמ"ש חז"ל זכו אחישנה לא זכו בעתה, וע"כ נתן פניו לתפלה למהר את הזמן ע"י זכות ותפלה, והרי"א פי' שבאשר הראו לו לדניאל בחזון הקודם שתארך הגלות אלפים שלש מאות שנה, חשב שחזר ה' מיעוד הטוב שיעד על ידי ירמיה, ע"י רשעת העם ופשעיהם, כמ"ש וצבא תנתן על התמיד בפשע, ולכן התפלל ויתודה להשיב חמה ולהחזיר את הגזירה.

   אבן עזרא

   בשנת אחת כל הגאונים פה אחת הסכימה דעתם עם דעת הקדמונים שאמרו: שטעה דניאל בחשבונו כי לא חרבה ירושלים רק כאשר נתפש צדקיהו והיא היתה שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנצר, כי ירמיה הנביא אמר לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם וככה היה כאשר נהרג בלשצר ומלך כורש אז צוה ועלו ישראל מבבל אל ירושלים וזאת היא הפקידה והנה נשארו לחרבות ירושלים תשע עשרה והם מלכות כורש הפרסי. וכשתחשוב מלכות דריוש המדי הזקן גם מלכות אחשורוש ושנים שתים למלכות דריוש הפרסי הוא בן אסתר, אז מלאו לחרבות ירושלים שבעים שנה. ואמרו: כי דניאל החל לחשוב החרבן מעת שהוליך נבוכדנצר יהויקים אל בבל והנה מלך אחרי כן שמונה שנים. גם יש אומרים: שנה לצדקיהו והנה שלמו לחרבן ירושלים שבעים שנה. והיה יהודה הלוי אומר: יש לתמוה איך טעה דניאל שהיה נביא וחכם בשבעים שנה י"ט שנה?! ואמר: כי חשבון שבעים שנה למלכות בבל כאשר חרבה ירושלים ואז היתה הפקידה, לא כאשר אמרו הגאונים, והעד שאומר בדברי הימים: ויהיו לו ולבניו לעבדים עד מלוך מלכות פרס וכורש הפרסי תחלת המלכים ושם כתוב: למלאת דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה. ואני אמרתי לו: אם מחרבות ירושלים סופר מה טעם לספור הכתוב בשנת שמונה למלכו הוא שנת י"ט? והוא ענה: אמור לי אתה טעם חשבון: ויהי מקץ ארבעים שנה?! ואני אמרתי לו: ידענו כי הנביא אמר על כורש: הוא יבנה עירי וגלותי ישלח ולא התנבא שיבנה הבית והוא שלח הגלות והחלו לבנות הבית וליסד הבית וצרי יהודה מנעום לבנותו. וכתוב: הן קריתא דך תתבנה ושוריא ישתכללון. ושם כתוב: לבטלא גבריא אילך וקריתא דא לא תתבניא ובטילו המו באדרע וחיל. וזה הכתוב כבר פירשו למלאות דבר ה' בפי ירמיהו שאמר: כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם והקימותי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה, והנה טעם ששבו אל ירושלים ועמדה חרבה עד רצתה הארץ את שבתותיה. והוא אמר לי: מי הביאך בצרה הזאת? אז עניתי: והלא כתוב בספר עזרא: והות בטלא עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס והתנבי חגי נביאה וזכריה בר עדו אז קם זרובבל ויהושע לבנות וכתוב: ועמהון נביאים די אלהא מסעדין להון ושם כתוב ביה זמנא אתא עליהן וגו' וכתב אגרת לדריוש המלך והוא צוה למבנה בית אלהא דך ובנו ושכלילו מן טעם אלה ישראל ומטעם כורש ודריוש המדי וארתחששתא הוא אחשורוש, כי גם הוא צוה רק האמיץ ככורש. ורבי יהודה ענה: כל זה מה יועיל לך?! אז השיבותי לו: הנה אתה מודה כי זכריה התנבא בשנת שתים לדריוש הפרסי שאמרו שהוא בן אסתר כאשר כתוב בספרו, והנה שם כתוב: עד מתי לא תרחם על ירושלים אשר זעמתה זה שבעים שנה. אז שתק.

3. (ג)וָאֶתְּנָה אֶת־פָּנַי אֶל־אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר

   מצודת דוד:ואתנה. ר״ל ומטרם בינותי בספרים עוד חשבתי שגם בנין בה״מ וגאולה שלימה תהיה בכלות שבעים שנה להתפשטות בבל על ישראל מעת שכבש נ״נ את יהויקים בראשונה והיא הלא היתה בשניה למלכות נ״נ והוא מלך מ״ה שנים א״כ נשארו עוד משנותיו מ״ד שנים וימי אויל מרודך בנו כ״ג שנים אלא שנבלעה שנה אחת בימי מלכות אביו כי עלתה לזה ולזה הרי א״כ ס״ו שנים וימי בלשאצר בנו ג׳ שנים הרי שבעים שנה חסר אחת א״כ בשנת אחת לדריוש מלאו שבעים שנה וכאשר ראיתי שאין גאולה שלמה ממשמשת לבוא שמתי פני כלפי המקום להתפלל על הדבר בחשבי שבעבור העון נתארך הקץ: ושק ואפר. בהתלבשות שק ובהתפלשות אפר דרך צער והכנעה:

   עוד פירושים על פסוק ג: מלבי"ם, אבן עזרא

   מלבי"ם

   השאלות: (ג) למה כפל ואתנה פני לבקש תפלה, ואתפללה ואומרה?:

   ואתנה את פני, באשר רצה להתפלל בעד הכלל, היה צריך להכין א"ע לזה שיהיה ראוי לזה שיקובל תפלתו בעד כלל ישראל, ותחלה הכין א"ע אל התפלה, והיה זה בשני דברים, אם בתחנונים שבקש מה' שיתן לו מענה לשון, כמו שיעשו שלוחי צבור שראשית בקשתם היא זאת, כמ"ש ה' שפתי תפתח וכו', וז"ש ואתנה את פני אל ה' לבקש תפלה ותחנונים, היינו לבקש מאת ה' מענה לשון ודברים, שבם אדבר תפלה ותחנונים, וגם הכין א"ע ביתר הכנות בצום ושק ואפר:

   אבן עזרא

   ואתנה את פני לנכח מערבית דרומית.

   וטעם האלהים שהוא לבדו באמת האלהים.

   וטעם לבקש תפלה בלבי וככה התפללתי.

4. (ד)וָאֶתְפַּלְלָה לַיהוָה אֱלֹהַי וָאֶתְוַדֶּה וָאֹמְרָה אָנָּא אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָיו

   מצודת דוד:ואתודה. על העונות: הברית. הגמול שהבטיח בברית:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   אנא. ענין לשון בקשה:

   רש"י

   ואתודה. על חטאת עמי:

   האל הגדול והנורא. ולא אמר גבור אמר עובדי כוכבים משתעבדים בבניו ואיה גבורותיו:

   מלבי"ם

   ואתפללה, ואח"ז התפללתי בעד עצמי, ואתודה את עוני, שכ"ז מתנאי הש"ץ שיזכה א"ע תחלה, ואחר ההכנות האלה התחיל התפלה בעד הכלל, ואמרה אנא ה' האל הגדול והנורא, בל יאמר שמסתפק ביכולת ה' לגאול אותם בזמן המיועד, או שמסתפק ביעודיו וברצונו הטוב, עז"א נגד היכולת ידעתי שאתה הגדול והנורא, ששם גדול מורה שהוא ראשית כל המסובבים ואחריתם, ושם נורא מורה על השגחתו הפרטית ויכלתו בכל דבר כמ"ש בכ"מ, ונגד הרצון ושמירת ההבטחה אמר ידעתי כי אתה שומר הברית והחסד ולא תשנה הבטחתך, אבל זה רק לאהביו ולשמרי מצותיו, רק להם ישמור בריתו וחסדו, לא כן אנחנו אשר.

   אבן עזרא

   ואתפללה, אנא כמו אמנם וכמוהו: אנא ה' כי אני עבדך, אנא חטא העם הזה. והנגיד ז"ל אמר: כי שתי מלות הן והן אל נא מגזרת הואל והלמ"ד מבולע כלמ"ד יוקח. ואין צריך.

5. (ה)חָטָאנוּ וְעָוִינוּ הִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ וְסוֹר מִמִּצְוֺתֶךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ

   מצודת דוד:וסור. והננו הולכים וסרים ממצותיך:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   וסור. והלכנו הלוך וסור ממצותיך טילנ"ש בלע"ז:

   מלבי"ם

   חטאנו, ויוכל להיות שהחטאים יגרמו שלא יבואו יעודיו הטובים ונגד החטאים במצות שבין אדם למקום אמר חטאנו ועוינו, החטא הוא מצד התאוה, והעון הוא מצד עוות השכל והכפירה, ונגד החטאים במצות שבין אדם לחברו, אמר והרשענו, שהרשע כולל לרוב בין אדם לחברו, ולא עשינו זה כמומר לתיאבון רק ומרדנו במרד ובמעל, ומפרש נגד חטאנו ועוינו אמר וסור ממצותיך, שהם מצות שבין אדם למקום, ונגד והרשענו אמר וסור ממשפטיך, שהמשפטים הם בין אדם לחברו, ונגד מרדנו אומר.

   אבן עזרא

   וסור שם הפועל, כמו: זכור את יום השבת.

   והטעם סור סרנו.

6. (ו)וְלֹא שָׁמַעְנוּ אֶל־עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּשִׁמְךָ אֶל־מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ וְאֶל כָּל־עַם הָאָרֶץ

   מצודת דוד:ואל כל עם הארץ. אשר ספו תמו ולא נשאר מי מבניהם:

   עוד פירושים על פסוק ו: מלבי"ם, אבן עזרא

   מלבי"ם

   ולא שמענו אל עבדיך הנביאים, וזה מרידה אחר שהנביאים דברו בשמך, ודבריהם באו לכללות העם, בין למלכינו ושרינו, בין לאבותינו בדורות הקודמים, ובין לכל עם הארץ, בענין שהיו שלוחים בכל הדורות ולכל פנות העם לגדולים ולקטנים, ואחר שהיו שלוחים דוברים בשמך ולא שמענו ה"ז כמורד במלך בפניו, כי שלוחו כמותו:

   אבן עזרא

   שרינו ואבותינו שהיו זקנים וכאשר הזכיר שחטאו השרים והאבות, הזכיר כי גם להם בשת פנים.

7. (ז)לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וּלְכָל־יִשְׂרָאֵל הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים בְּכָל־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתָּם שָׁם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ־בָךְ

   מצודת דוד:לך. עמך הצדקה במה שנשאר בנו שארית: ולנו בושת הפנים. מה שאנו בגולה בושים וחפורים כאשר אנחנו היום הבושת תחשב לנו ולא למקום ב״ה כי לא קצרה ידו מפדות אבל עוננו גורמים: לאיש יהודה וכו׳. לכולם תחשב בושת הפנים: הקרובים. אשר לא גלו למרחוק: במעלם. בעבור מעלם:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   במעלם. ענין חטא ופשע:

   רש"י

   לך אד' הצדקה. כלומר משפטיך ופורענות שהבאת עלינו הדין והצדק עמך:

   ולנו בושת הפנים. כדי אנו להתבייש על המאורע לנו כי אנחנו גרמנו לעצמנו:

   כיום הזה. כאשר אנחנו רואים היום:

   מלבי"ם

   השאלות: (ז - ט) כפל לנו בושת הפנים וכל הלשון כפול, ואיך יחייב רחמים וסליחות כי מרדנו בך שזה מתחייב שלא יסלח ולא ירחם?:

   לך, אומר הנה מצד העונש שבא עלינו לך ה' הצדקה, היה העונש בצדק, ולנו בשת הפנים בכל הארצות שבכל הארצות שהודחנו שם בגלות, אחר שיושבי הארצות ידעו שהיה הגלות במעלם אשר מעלו בך היה לנו בושת הפנים מצד יושבי הארצות על העונש, וזאת היה כולל בין לאיש יהודה שהוגלו בימי יהויכין, בין ליושבי ירושלים שהוגלו בימי צדקיהו, בין לכל ישראל, שהם עשרת השבטים שהוגלו בימי סנחריב, הקרבים והרחקים בין אלה שהגלו למקום קרוב שהם יהודה וירושלים, ובין עשרת השבטים הרחוקים, היה להם בושה בארצות על ענשם, אבל.

8. (ח)יְהוָה לָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ

   מצודת דוד:אשר חטאנו. על אשר חטאנו כי זה גרמה הגלות אשר היא לנו לבושת:

   עוד פירושים על פסוק ח: מלבי"ם

   מלבי"ם

   ה'! לנו בשת הפנים אשר חטאנו לך, אנחנו בעצמנו לא על העונש אנו בושים רק על החטא, זה עקר הבושה לנו מה שחטאנו לה' ובושה זו כוללת גם למלכינו ושרינו שחטאו ג"כ, וגם לאבותינו הגם שהם לא השיגם העונש, יבושו על חטאם לה':

9. (ט)לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ

   מצודת דוד:לאד׳ וכו׳. ר״ל בידו המה: כי מרדנו. לפי שמרדנו בו צריך להיות בידו הרחמים והסליחות כי בלעדם לא נוכל לעמוד:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, מלבי"ם

   רש"י

   לאדני אלהינו הרחמים. שלא כלינו בעונותינו כי מרדנו בו:

   מלבי"ם

   לה' אלהינו הרחמים והסליחות, עתה אומר, שהרחמים והסליחות שנבקש אין אנו ראוים להם עד שיהיו הרחמים והסליחות מתיחסים אלינו, רק לה' יתיחסו כי מרדנו בו, שמי שחוטא בשגגה ונענש ירוחם באשר נענש שלא כמשפט, וכן יסלחו חטאו שהיה בשגגה, כמ"ש ונסלח לכל עדת בני ישראל כי לכל העם בשגגה, ואז יהיו הרחמים והסליחות מצד הנענש, אבל אנחנו מרדנו במרד ובמעל ואין אנו ראויים לרחמים וסליחות, ומה שירחם ויסלח לנו אינו בעבורנו רק בעבור כבוד שמו ובעבור ה' אלהינו לא בעבורנו:

10. (י)וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּתוֹרֹתָיו אֲשֶׁר נָתַן לְפָנֵינוּ בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים

    עוד פירושים על פסוק י: מלבי"ם

    מלבי"ם

    ולא, וגם אח"כ ששלח נביאים מזהירים שנשוב אל דרך הטוב לא שמענו בקול ה' וכו' ביד עבדיו הנביאים:

11. (יא)וְכָל־יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת־תּוֹרָתֶךָ וְסוֹר לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ בְּקֹלֶךָ וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ הָאָלָה וְהַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר כְּתוּבָה בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עֶבֶד־הָאֱלֹהִים כִּי חָטָאנוּ לוֹ

    מצודת דוד:וסור. והיו הולכים וסרים: ותתך. נשפך עלינו האלה ועונש בטול השבועה אשר נשבענו על קבלת התורה: כי חטאנו לו. לפי שחטאנו לו:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ותתך. ענין יציקה והרקה כמו ומטר לא נתך ארצה (שמות ט):

    האלה. הקללה:

    רש"י

    ותתך עלינו. ותגיע עלינו כמו לא נתך ארצה (שמות ט׳:ל״ג) ותרגם אונקלוס לא מטאת לארעה:

    האלה והשבועה. אלות הברית אשר השבעתנו בחורב והיה אם לא תשמעו וגומר, כל הקללות הכתובות שם:

    מלבי"ם

    השאלות: (יא - יג) למה כפל האלה והשבועה אשר כתובה בתורת משה וכו' כאשר כתוב בתורת וכו' וכל הענין כפול בלי צורך?:

    וכל, ולא יחידים לבד, כי זה נעשה מכל ישראל בין המרידה שכולם עברו תורתך, בין מה שלא שמעו לקול הנביאים, שעז"א וסור לבלתי שמוע בקולך. ותתך, מוסיף לבאר איך פקרו לגמרי, כי הנה התוכחה כפולה בתו"כ ובמשנה תורה, והקללות שבמ"ת הם כפולים מן הקללות שבתו"כ, וכבר בארתי במקום אחר שהקללות שבתו"כ נאמרו על העתיד, אם בחקותי תמאסו, ואם עד אלה לא תשמעו לי, ואם גם בזאת לא תשמעו לי, שמביא עליהם התוכחה כדי להחזירם בתשובה ומביא המכות אחת אחת כמ"ש ויספתי ליסרה, אף אני אעשה זאת לכם, והקללות שבמשנה תורה הם הבאים להעניש על העבר, שאחר שהביא עליהם קללות שבתו"כ אחת ואחת, והם הקשו ערפם ולא רצו לשוב, אז יביא התוכחה שבמש"ת שכולם באים בפעם אחת למרק חטא העבר לכלא פשע ולהתם חטאות, מבואר שבעת יביא ה' התוכחה השניה שבמ"ת זה עדות שהעם הקשו עורף ולא רצו לשמוע על כל התוכחות שהביא עליהם אחת אחת כפי הכתוב בתו"כ, כי פקרו לגמרי ותלו הכל במקרה, כמ"ש ואם תלכו עמי קרי, וז"ש ותתך עלינו האלה והשבועה אשר כתובה בתורת משה עבד האלהים שהם הקללות שבמש"ת שהם באו באלה ובשבועה, [כמ"ש ארור האיש וכו', ונאמר לעברך בברית ה' ובאלתו, משא"כ קללות שבתו"כ לא באו באלה ובשבועה] והקללות האלה אמרם משה מצד שהוא עבד האלהים דהיינו שאמרם מפי עצמו, [ועז"א ותתך עלינו, שבאו כולם בפעם אחת כיוצק דבר בפעם אחת], כי חטאנו לו, כי הקללות האלה באו על חטא העבר:

    אבן עזרא

    ותתך כמו תתכו בתוכה דרך משל.

    כי חטאנו לו שב למלת האלהים.

12. (יב)וַיָּקֶם אֶת־דְּבָרוֹ אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלֵינוּ וְעַל שֹׁפְטֵינוּ אֲשֶׁר שְׁפָטוּנוּ לְהָבִיא עָלֵינוּ רָעָה גְדֹלָה אֲשֶׁר לֹא־נֶעֶשְׂתָה תַּחַת כָּל־הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר נֶעֶשְׂתָה בִּירוּשָׁלִָם

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    כאשר נעשתה בירושלים. חרב הרג ושרפת העיר ונשים ענו ושבו בקולרין:

    מלבי"ם

    ויקם, וזה הקים את דברו אשר דבר עלינו ועל שופטינו, שהוא הקללה שכתוב במשנה תורה יוליך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך, וזה דבר עלינו ביחוד בימי יאשיה שמצאו הספר תורה נגללת בפסוק זה וה' דבר ביד חולדה הנביאה שיביא עלינו הרעה הזאת:

13. (יג)כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֵת כָּל־הָרָעָה הַזֹּאת בָּאָה עָלֵינוּ וְלֹא־חִלִּינוּ אֶת־פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָשׁוּב מֵעֲוֺנֵנוּ וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתֶּךָ

    מצודת דוד:כאשר כתוב וכו׳. כמו שכתוב כן הביא: ולא חלינו. בעוד היינו בירושלים כאשר שמענו הנביאים מנבאים על הרעה לא חלינו לה׳: ולהשכיל באמתך. לדעת ולהתבונן שאתה אל אמת:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    חלינו. ענין תפלה כמו ויחל משה (שם לב):

    רש"י

    כאשר כתוב בתורת משה. רמז שהעיד בנו שאם נעבור על השבועה תבא עלינו כל הרעה הזאת:

    מלבי"ם

    כאשר, ר"ל וא"כ ממה שבאו עלינו הקללות שבמשנה תורה מבואר שהקללות שבתו"כ שהם באים על העתיד להחזירם בתשובה כבר באו ולא הועילו, וז"ש כאשר כתוב בתורת משה היינו הקללות שבתו"כ, את כל הרעה הזאת באה אלינו, הם כבר באו שבע ושבע שבעה פעמים עד גמירא, ולא חלינו את פני ה', שהקללות האלה תכליתם אינו להעניש רק להחזירם בתשובה, ואנחנו לא שמנו לב לחלות את פני ה' לשוב מעונינו ולהשכיל באמתך, כי הלכנו עמו קרי ותלינו הכל במקרה ולא השכלנו שהיא תוכחות על עון, וע"כ יצא הקצף מלפני ה' להביא את הקללות השניות שבמש"ת שבאו להעניש על העבר, וז"ש:

14. (יד)וַיִּשְׁקֹד יְהוָה עַל־הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כִּי־צַדִּיק יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקֹלוֹ

    מצודת דוד:וישקוד. מיהר על הרעה ללכת והביאה עלינו ר״ל מיהר להביא גולה אחר גולה והם גלות יהויקים ויכניה וצדקיה: כי צדיק ה׳. ר״ל ולא לעול תחשב לו כי באמת צדיק הוא על כל מעשה הגלות אשר עשה לנו אבל אנחנו לא שמענו בקולו לקחת מוסר כאשר ראינו שיד ה׳ נגעה בנו בגלות הראשון ולזה הביא גם את השני גם את השלישי:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    וישקד. ענין מהירות כמו כי שוקד אני (ירמיה א):

    רש"י

    וישקוד. וימהר:

    כי צדיק. כי הדין עמו ורבותי' פי' צדיק הקב"ה וצדקה היא עלינו שמיהר והקדים שתי שנים למנין ונושנתם כדי שלא תתקיים בנו כי אבד תאבדון ונושנתם בגי' שמונה מאות וחמשים ושתים והם גלו לסוף ח' מאות וחמשים לביאתם לארץ:

    מלבי"ם

    וישקד ה', כי התוכחות הראשוונת שבתו"כ אינם באים במהירות רק אחת אחת, אבל אחר שלא שמענו בקולו ובאו התוכחות השניות הם באו בשקידה ובמהירות כולם בפעם אחד, כי צדיק ה' על כל מעשיו אשר עשה, אחר שעשה כל מעשיו וכל ההשתדלות להחזיר אותנו בתשובה ולא שמענו בקולו, וא"כ צדיק הוא במה ששקד על הרעה כדי שנכיר ענשו והשגחתו:

    אבן עזרא

    וישקוד כמו: שוקד אני. וטעם למען ה' למען זה השם שאנחנו מזכירים. ורבי משה אמר: למענך ה' ובדרש למען אברהם שקרא בתחילה זה השם הכתוב באל"ף דל"ת.

15. (טו)וְעַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ אֶת־עַמְּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וַתַּעַשׂ־לְךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה חָטָאנוּ רָשָׁעְנוּ

    מצודת דוד:ועתה וכו׳. חוזר הוא על סוף המקרא לומר אבל עתה ה׳ וכו׳ הננו שבים ומתודים לומר חטאנו רשענו: ותעש לך שם. להיות מפורסם בעולם עי״ז כאשר אתה היום נודע ומפורסם:

    עוד פירושים על פסוק טו: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    ועתה אד' אלהינו. מתודים אנחנו כי חטאנו ורשענו:

    מלבי"ם

    ועתה ה' אשר הוצאת, עתה שכבר קבלנו העונש ואנו בגלות החיל הזה, הלא גם במצרים לא היינו ראוים להגאל מצד מעשינו שגם שם היינו חוטאים רק הוצאת אותנו ביד חזקה בלא זכות וכשרון רק למען שמך הגדול לבל יתחלל, [כמ"ש בס' יחזקאל, שהמרו בו בארץ מצרים ויעש למען שמו], וז"ש שהוצאת ביד חזקה ותעש לך שם כהיום הזה, שעשית זאת למען שמך, הגם שאנחנו חטאנו רשענו גם במצרים, וכ"ש שראוי שתעשה זה עתה שכבר נתפרסם שמך יותר, כמ"ש ותעש לך שם כהיום הזה:

    אבן עזרא

    אדני שמעה זאת התפלה.

    אדני סלחה העוונות שהודיתי ועשה ואל תאחר להאיר פניך על מקדשך השמם.

16. (טז)אֲדֹנָי כְּכָל־צִדְקֹתֶךָ יָשָׁב־נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ מֵעִירְךָ יְרוּשָׁלִַם הַר־קָדְשֶׁךָ כִּי בַחֲטָאֵינוּ וּבַעֲוֺנוֹת אֲבֹתֵינוּ יְרוּשָׁלִַם וְעַמְּךָ לְחֶרְפָּה לְכָל־סְבִיבֹתֵינוּ

    מצודת דוד:ככל צדקותיך. כפי דרך צדקותיך: כי בחטאינו וכו׳. ר״ל לא מקוצר ידך המה לחרפה רק בעבור כי אנפת בנו בחטאינו וכו׳ לזה ירושלים ועמך לחרפה וכאשר ישוב אפך לא נהיה עוד לחרפה: לכל סביבותינו. כולם מחרפים אותנו:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    לחרפה. לגדוף:

    לכל סביבותינו. לכל שכנינו כולם מחרפים אותנו:

    מלבי"ם

    השאלות: (טז - יט) כל הענין ארוך וכפול?:

    ה' ככל צדקותיך, כמו הצדקה שעשית לנו מקודם הגם שלא היינו ראויים, רק עשית מצד הצדקה העליונה, שגדרה שלא תשקיף על המעשים והזכות, כן ישב נא אפך וחמתך, א] תעשה זאת למען ירושלים והר ציון, וז"ש מעירך ירושלם והר קדשך כי הלא בחטאינו ירושלם ועמך לחרפה ויש חילול השם:

17. (יז)וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תַּחֲנוּנָיו וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל־מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי

    מצודת דוד:והאר פניך. פנה אליה בפנים מאירות ושוחקות והוא ענין מליצה: למען אד׳. ר״ל למענך ה׳ לבל יאמרו העמים מבלי יכולת וכו׳:

    עוד פירושים על פסוק יז: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    למען אד'. למען שם הקדוש הנקרא על ב"ה שנאמר מקדש ה' כוננו ידך (שם טו):

    מלבי"ם

    ועתה, ב] תעשה זאת מצד תפלת עבדך ותחנוניו, ג] למען המקדש, וז"ש והאר פניך על מקדשך השמם, וגם זה תעשה למען ה' ששכן שמו בבית הזה ויש חילול השם:

18. (יח)הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ וּשֲׁמָע פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ וְהָעִיר אֲשֶׁר־נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ כִּי לֹא עַל־צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ כִּי עַל־רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים

    מצודת דוד:ושמע. תפלתי: והעיר. שוממות העיר: על צדקותינו. על בטחון צדקותינו: על רחמיך. על בטחון רחמיך הרבים:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    פקח. פתח:

    רש"י

    וראה שוממותינו. ושיממות העיר אשר נקר' שמך עליה כי לא על משענת צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו להטיב לנו כי על רחמיך באנו:

    מלבי"ם

    הטה, נגד מ"ש שמע אל תפלת עבדך אמר הטה אלהי אזנך ושמע, ונגד מ"ש שיעשה למען ירושלים והמקדש אמר פקח עיניך וראה שוממתינו והעיר אשר נקרא שמך עליה, ויש חילול השם, כי לא, עתה מסיים תחלת דבריו מ"ש לה' אלהינו הרחמים והסליחות, שהרחמים והסליחות יתיחסו אליו לא אלינו כמו שבאר כ"ז בתפלתו באורך, אמר נגד הרחמים כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, עד שיהיו הרחמים מתיחסים אלינו, כי על רחמיך הרבים אחר שאין לנו צדקה וזכיות, ונגד הסליחות אמר.

19. (יט)אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה אֲדֹנָי הַקֲשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל־תְּאַחַר לְמַעֲנְךָ אֱלֹהַי כִּי־שִׁמְךָ נִקְרָא עַל־עִירְךָ וְעַל־עַמֶּךָ

    מצודת דוד:שמעה. את תפלתי: סלחה. לעונינו: ועשה. ר״ל מלא משאלותי ואל תאחר זמן הגאולה: כי שמך וכו׳. לומר עיר אלהים וכן אלהי ישראל ואין זו כבודך לעזבם ביד העכו״ם:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    הקשיבה. ענין שמיעה:

    תאחר. מל׳ איחור והעכבה:

    רש"י

    אד' שמעה. אל תחנונינו:

    אד' סלחה. לחטאתינו:

    אד' הקשיבה. אזנך לצעקתינו:

    ועשה. את בקשתינו ואל תאחר:

    מלבי"ם

    ה' שמעה ה' סלחה, שתסלח למען ה', וגם אל תאריך זמן הגלות על ידי הפשע והעון [שע"ז בא להתפלל], ועז"א הקשיבה ועשה תיכף ואל תאחר את הזמן הקבוע מפי ירמיה, [שגדר האיחור הוא שמאחר זמן קבוע], וכ"ז תעשה למענך אלהי כי שמך נקרא על עירך ועל עמך, שתחלה אמר על מקדשך השמם למען ה', ואח"כ הוסיף העיר אשר נקרא שמך עליה, ועתה הוסיף שגם על עמך נקרא שמך בענין שבין להמקדש בין להעיר בין להעם צריך לעשות מפני כבוד שמו:

20. (כ)וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר וּמִתְפַּלֵּל וּמִתְוַדֶּה חַטָּאתִי וְחַטַּאת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּמַפִּיל תְּחִנָּתִי לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהַי עַל הַר־קֹדֶשׁ אֱלֹהָי

    מצודת דוד:ועוד וכו׳. ר״ל מלבד הדברים הנאמרים פה הייתי מדבר ומתפלל עוד בדברים אחרים והייתי מתודה וכו׳: על הר. בעבור הר הקדש של אלהי והוא בה״מ:

    עוד פירושים על פסוק כ: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    על הר קדש אלהי. בעד הר בית אלהים שיבנה:

    מלבי"ם

    השאלות: (כ - כא) ועוד אני מדבר ומתפלל ומפיל תחנתי, ועוד אני מדבר בתפלה כפל מבואר?: ועוד אני מדבר, תפלות אחרות שלא נזכר פה, והיה בתפלתו ג' סדרים, א] תפלה שגדרו שפיכת הנפש והדבקה באלהים, ועז"א מדבר ומתפלל, ב] ווידוי ומתודה, ג] תחנה שהיא בקשה פרטית, עז"א ומפיל תחנתי שהיא התחנה הפרטית בעבור הר קדש של אלהי שזה היה עקר תחנתו:

    אבן עזרא

    ועוד הייתי מדבר ומתפלל דברים שלא נכתבו ומפיל תחינתי על כן הוצרך לומר פעם אחרת ועוד אני מדבר בתפילה.

    וטעם מועף כאילו אמר העיפו שהיה מוכרח לעוף,

21. (כא)וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר בַּתְּפִלָּה וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה מֻעָף בִּיעָף נֹגֵעַ אֵלַי כְּעֵת מִנְחַת־עָרֶב

    מצודת דוד:ועוד אני מדבר. בעוד שהייתי מדבר בתפלה: בחזון בתחלה. בהחזון הנראה לי בשנת שלש לבלשאצר כי בשנת אחת לבלשאצר ראה בחלום מה שראה: מועף ביעף. פרח בפריחה ונגע אלי בעת זמן הקרבת מנחת הערב והוא תמיד של בין הערבים:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מועף ביעף. מל׳ עפיפה ופריחה:

    מנחת ערב. תשורת ערב:

    רש"י

    בתחילה. בימי בלשצר כמו שכתוב למעלה:

    מועף ביעף. היה מועף אלי בפריחה ובטיסה:

    מלבי"ם

    ועוד אני מדבר בתפלה, שאחר שהשלים הסדר השני תפלה ווידוי ותחנה, שב להתפלל בשלישית כסדר הזה, וכשהתחיל בתפלה שהיא הראשונה בכל סדר, נגלה אליו המלאך והאיש גבריאל מועף ביעף, שעף מן השמים לבא אלי, וחז"ל אמרו שעף בשתי עפיפות כי גבריאל בשתים, שתחלה עף למעלה לקבל השפע מאשר עליו שהוא מיכאל, (שעז"א מיכאל באחת) ואח"כ עף למטה להשפיע הנבואה למטה:

    אבן עזרא

    וטעם ביעף כי הוא יעף מרוב המרוצה והנה ביעף שם על משקל: ואדם ביקר בל ילין.

    וטעם כעת מנחת ערב כי היה צם ובוכה ככתוב בצום.

22. (כב)וַיָּבֶן וַיְדַבֵּר עִמִּי וַיֹּאמַר דָּנִיֵּאל עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה

    מצודת דוד:ויבן. הבן אותי: יצאתי. מן השמים: להשכילך. להשכיל אותך הבנת הדבר בענין זמן הגאולה:

    עוד פירושים על פסוק כב: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    ויבן. ויבינני:

    מלבי"ם

    ויבן, נדמה לו שעף בעפיפה לדרכו כאילו אינו יודע מקומו של דניאל, רק כשנגע בו הבין שדניאל עומד שם, והתעכב שם לדבר עמו, יצאתי להשכילך בינה, נגד מ"ש דניאל בינותי בספרים, אמר לו המלאך שלא הבין הדבר כראוי, והוא ישכילהו איך יבין לפי האמת:

    אבן עזרא

    ויאמר המלאך שמע דניאל כי עתה יצאתי ממערכת המלאכים, או מהיכל שמים להשכילך בינה.

23. (כג)בִּתְחִלַּת תַּחֲנוּנֶיךָ יָצָא דָבָר וַאֲנִי בָּאתִי לְהַגִּיד כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה וּבִין בַּדָּבָר וְהָבֵן בַּמַּרְאֶה

    מצודת דוד:בתחלת. בעת התחלת לחנן יצא דבר ה׳ ללכת להגיד לך והנה באתי אני להגיד כי חמודות. על שאתה בעל מעלות חמודות לזה שלח ה׳ להגיד לך: ובין בדבר. תן דעתך להבין בדבר וחזר לזרזו ואמר הבן במראה הנבואה הזאת:

    עוד פירושים על פסוק כג: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    רש"י

    בתחילת תחנוניך יצא דבר. אמת מאת הקב"ה אלי להגיד לך:

    כי חמודות אתה. דברי חמד יש לך להקב"ה:

    ובין בדבר. ותן לב להבין בדבר:

    מלבי"ם

    בתחלת, בל תאמר שנשתנה הדבר ע"י תפלתך, כי תיכף בתחלה יצא דבר זה, ואני באתי להגיד שיען שאיש חמודות אתה נשלחתי לבא עד אליך, לא להשפיע אליך הנבואה מרחוק בחלום או במחזה, רק שתראני פנים אל פנים שזו מדרגה גדולה, ובין בדבר פי' רי"א שתבין היטב דברי ירמיה שלא הבנת אותם כראוי, ועל זה אמר בדבר, שהוא דבר הנבואה, וגם הבן במראה מה שאראך עוד נוסף על זה:

    אבן עזרא

    בתחילת תחנוניך יצא דבר מלפני השם הנכבד כדרך: הדבר יצא מפי המלך. והטעם: דבר שנגזר להיות ככה בלא תוספת ולא מגרעת.

    ואני באתי להגיד לך הדבר.

    כי חמודות אתה בחסרון איש, כמו: ואני תפילה.

    ובין בדבר שיצא.

    והבן לבך.

    במראה אמר יפת: במראה הזאת.

24. (כד)שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל־עַמְּךָ וְעַל־עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָוֺן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים

    מצודת דוד:שבועים שבעים. שבעים שמטות שנים נגזר על עמך וכו׳ ר״ל המקום גזר שתהיה חורבן בית השני בכלות שבעים שמטות מחורבן הראשון והם במספר שנים ארבע מאות ותשעים וכן היה כי בכלות ע׳ שנה מחורבן בית הראשון נבנה השני ועמד ת״כ שנה הרי בין הכל ת״ץ שנה: לכלא הפשע. בחורבן בית השני ובקושי הגולה יכלה הפשע ויתמו החטאות כי ימורק הכל ויכופר העון ויהיה זה סיבה להביא צדק עולמים והוא משיח צדקנו אשר ימלוך לעולמים: ולחתום חזון ונביא. להיות נגמר דברי חזון ונביא ר״ל להתקיים כל היעודים והבשורות אשר נבאו כל הנביאים: ולמשוח קדש קדשים. להיות קדש הקדשים בגדולה מרובה כי אז יהיה גדול כבוד הבית:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    שבועים. שמטות משבע שנים:

    נחתך. נגזר כי שניהם הם מענין כריתה:

    ולהתם. מל׳ תם והשלמה:

    ולחתום. ענין גמר ובדרז״ל כל חותמי ברכות (ברכות סג) וכן ועל החתום (נחמיה י) כי דרך לרשום כ״א שמו אחר גמר הכתב:

    ולמשוח. ענין גדולה כמו למשיחי לכורש (ישעיה מה) ולזה קראו גם כאן משיח נגיד:

    רש"י

    שבועים שבעים נחתך. על ירושלים מיום חורבן ראשון בימי צדקיהו עד שיהיה בשניה:

    לכלא הפשע ולהתם חטאת. שיקבלו ישראל את גמר פורענותם בגלות טיטוס ושעבוד וכדי שיכלו פשעיהם ויתמו חטאתם ויתכפר עונותם כדי להביא עליהם צדק עולמים ולמשוח (עליהם) קדש קדשים. הארון והמזבחות וכלי הקודש שיבואו להם ע"י מלך המשיח ומנין שבועים ארבע מאות ותשעים שנה, גלות בבל ע' ובית שני ת"ך:

    מלבי"ם

    שבעים שבעים נחתך, הודיע לו שהגזר שנחתך ונגזר על ישראל שיהיו בגלות שבעים שנה, הם שבעים שמטות, כי השבעים שנה היו בעון השמטות, כמ"ש אז תרצה הארץ את שבתותיה ואתם בארץ אויביכם וגו' (ויקרא כ״ו:ל״ד), וכן אמר בסוף ד"ה למלאת דבר ה' בפי ירמיה עד רצתה הארץ את שבתותיה, והיה הגלות לכפר על עון השמטות, ומסתמא חטאו באותם השנים גם בשאר עבירות, וא"כ חטאו במשך שבעה פעמים שבעים שנים שהם ת"ץ שנים, רק שעל יתר עבירות לא הוצרכו להיות דוקא בגלות, כי ע"ז סבלו עונשים אחרים כל ימי משך בית שני, שהיו כבושים תחת שלשה מלכיות, תחלה מדי ופרס ואח"כ יון ואח"כ רומי, שכולם הכבידו עול עליהם, וזה היה לכפר יתר עונות שחטאו בת"ץ שנים הללו, [שאף שרש"י (ביחזקאל ד') עשה חשבון השמטות בצירוף היובלות, אין הדברים מוכרחים, כי בל"ז לר' יהודה שסובר ששנת היובל עולה למנין שבוע אאל"כ, ובפשוט ידענו מעדות הכתוב פה שחטאו ת"ץ שנים, כי החשבון שעשה שם בימי השופטים שלא חשב רק ימים שבין שופט לשופט אינו מוכרח, שגם אל שופטיהם לא שמעו כעדות הכתוב, וחטאו לפעמים גם בחיי השופטים] וכבר התבאר ששיבת בית שני לא נחשב לגאולה המיועדת, כי הגלות הוחל מזמן גלות הראשון בימי נבוכדנצר וימשך עד הגאולה העתידה, ושיבת ישראל בימי בית שני וישיבתם שם נחשב מן הגלות, שלא היה להם נביאים ושכינה ואורים ותומים ומלך מבית דוד ולא התקבצו האובדים והנדחים, כי כל משך בית שני נדחו ונתפזרו עוד יותר בארצות שבים כנודע בדה"י לימים ההם, רק שהיה תנאי אם היו שבים אז בתשובה שלימה היה ממהר את הקץ אז, וכשלא זכו נחשך הלילה עוד יותר ולא ישובו עד קץ הפלאות, וזה הודיע המלאך לדינאל שנחתך ונגזר זמן שבעים שבעים, לכלא פשע שהוא פשע בין אדם לחבירו וחטא לה', ולכפר עון, העון הוא על ידי עוות השכל והכפירה שהוא חטא ע"ג, ולהתם חטאת, שהוא החטא ע"י התאוה שהוא ג"ע שחטאו במשך זמן בית ראשון, ולהביא צדק עולמים, שאם היו שבים בתשובה והיה בא זמן הגאולה בסוף הת"ץ שנים היה מביא צדק עולמים, שכל בני העולם יכירו את האמונה האמתית ויצדקו בצדק במשפט, ולחתום חזון ונביא, שאז היו מקויימים נבואת כל הנביאים והחזון אשר חזו על הגאולה העתידה, והיו כולם מחותמים בטבעת המלך בחותמו של אמת, וגם ר"ל שאז תשוב הנבואה שנית כמ"ש אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם (יואל ג׳:א׳), ולמשוח קדש קדשים הוא הבנין השלישי שימשח ע"פ נביא שהמשיחה מורה על רוב קדושתו, (משא"כ הבית השני לא נמשח כי חסרו בו ה' דברים והיה עתיד ליחרב), וע"כ נחתך עונש ת"ץ שנים אם יזכו, ועונש ארוך וגלות כבד אם לא יזכו, וכבר באר מהרי"א, שאחר שהגאולה העתידה תביא צדק עולמים שכל בני העולם יכירו האמונה האמתית צריך לזה זמן יותר ארוך מגליות הקודמות, עי"ש:

    אבן עזרא

    שבועים אמר הגאון רב סעדיה: כי אלה שבועים הם שנים והעד שאמר אח"כ: עד מלאת שלשת שבועים ימים ולא הזכיר עם שבועים שבעים ימים והנה הם כמו: שבע שבתות שנים. ונכון פירש, כי חצי השבוע שהזכיר הוא אלף ימים ומאתים ותשעים כאשר אפרש בראיה גמורה, רק פירוש אלה השבועים השבעים - קשה עד מאוד. ועוד: כי לכלא הפשע ולהתם חטאת - לא ידענו אם הכל לשבח או לגנאי, כי הנה נראה ממלת לכפר עון ולמשוח קדש קדשים - שהוא לשבח, רק ולחתום חזון ונביא איננו לשבח, אם כן איך נוכל לתקן מלת לכלא פשע ולהתם חטאת להיותם לשבח?! וככה לחתום חזון ונביא והנה מצאנו כתוב: כי לא שלם עון האמורי והוא לגנאי, והטעם כי עד עתה לא בא יום אידו וקץ עונש עונו כמו: גדול עוני מנשוא, וככה אם יקרך עון, וככה: תם עונך נשלם העון שלך והנו לגנאי, ויוכל המשיב לענות כי הנה החטאת והאשם. ועוד: מלת אנא שא נא הפך הדבר ונשא את עונה והנה הכל יתפרש לפי ענין המקום ויורה להביא צדק עולמים לשבח.

    וטעם ולחתום חזון שכל הנביאים התנבאו על דבר בית שני. ועתה אומר דברי הגאון אמר: כי יצא דבר פירושו שגזר שתחרב ירושלים עם בית שני ארבע מאות ותשעים שנה והם שבועים שבעים, רק אתה טעית בחשבונך שנשלמו שבעים שנה ואינם רק שבעה שבועות שהם מ"ט שנים ולא חשש להזכיר השנתים כי נ"א היו ופירש עד משיח נגיד, שהוא כורש המלך והביא ראיה מדברי הנביא: כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו ושבועים ששים ושנים הם ימי בית שני. והנה יש להקשות, כי המלאך אמר בתחלת תחנוניך יצא דבר. ועוד: איך יערב שני הגלות עם שנות בית שני, ואיך נפרש לכלא הפשע ולהתם חטאת? ועוד: מה נעשה בשבוע הנשאר שאמר: והגביר ברית לרבים שבוע אחד אחרי שבועים ששים ושנים, והיה ראוי להזכיר כי עוד נשארו שלשת שבועים וראייתו, כי כורש הוא משיח איננו נכונה כי למשיחו הוא נביאו וככה כתוב: יען כי משח ה' אותי.

    וקודם שאומר דעתי אפרש והגביר ברית לרבים זה היה ידוע, כי טיטוס כרת ברית עם ישראל שבע שנים ושלש שנים וחצי בטל התמיד בבית שני לפני חרבן הבית, וככה כתוב בספר יוסף בן גוריון.

    ואמר: על כנף שקוצים משומם ששמו שקוצים בדביר אחר המספר הנזכר כאשר נלכדה ירושלים, וכתוב בנבואה הרביעית וחללו המקדש המעוז, זהו יום נלכדה ירושלים בימי טיטוס והסירו התמיד קודם זה, ונתנו השקוץ משומם וככה כתוב ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף ומאתים ותשעים והוצרך דניאל לפרש כמה ימים שלמים הם חצי השבוע, בעבור שני האדרים גם בעבור מלת חצי, כי יתכן שאיננו חצי שלם פחות או יותר כמו: וחצי שבט מנשה ורבים ככה. ודע כי ימים לעולם הם ימים ולא שנים, רק יתכן אם אמר ימים להיות שנה תמימה בשוב ימי השנה, כאשר היו כמו מימים ימימה שהם ימי השנה שלימה ימים תהיה גאולתו רק כאשר יאמר עם ימים מספר שני ימים או שלשה, לא יתכן להיותם שנים רק ימים כאשר הם על פירוש שנתים ימים שהיו שנתים שלמים, ששבו הימים כאשר היו וככה עד חדש ימים שתראה הלבנה על המתכונת שנראתה ביום הראשון מהמספר, על כן אמרתי כי ימים אלף ומאתים ותשעים הם חצי השבוע שהזכיר, וככה אשרי המחכה ויגיע לימים כאשר אפרש, ואילו היו שנים איך יחכה אדם אלף שנים ויגיע וכתוב: ימי שנותינו בהם שבעים שנה?! והנה מצאנו נחמיה אמר: אשר העיר בית קברות אבותי חרבה ושעריה אכלו באש וכתוב גם אותי צוה להיות פחה בארץ יהודה וכתוב עליו הוא יבנה היכל ה' והוא ישא הוד וישב ומשל על כסאו וירמיה התנבא עליו, ומלך מלך והשכיל, ובעזרא כתוב על נחמיה: ואתה הוה להם למלך.

    ועתה אפרש שבועים שבעים הם ממוצא דבר בתחילת תחנוני דניאל לכלא הפשע כמו: כי לא שלם עון האמורי.

    ולהתם חטאת כמו: תם עונך.

    ולכפר עון לסבול עול הגלות.

    לכפר עון אבותינו ולהביא עת שידינם השם בצדק, או פירושו לגנאי, כי ביאת הצדק הוא שקיעתו, כאשר השמש ביאתו הוא שקיעתו, על כן הוא לגנאי, כי לשבח הוא להפך, כמו: אז יצא כנוגה צדקה והוציא כאור צדקך וזהו: קומי אורי כי בא אורך כי שקע אורך עד עתה.

    ולחתום חזון ונביא שיפסקו הנביאים ולחתום משיח קדש קדשים - והנה זה תחילת הגלות. ואל יעלה על לבך דבר המספר, כי הנה במספר מלך פרס מולד נוסף כפי דבר המלאך כאשר אפרש, ואם יש בחשבון תוספת או מגרעת לא יזיק, אולי יעלה על לבך דבר המולד, כי היודע רגע קדרות הלבנה בשנה הזאת ומצאנו קדרות אחרת לפני זאת מאה שנה, אוכל בה לדעת מקום הלבנה באמת וכפי חשבונו ישוב ברצונו אחרונית, או השנים הבאות. והנה פירוש: ותדע ותשכל ממוצא דבר להשיב ולבנות ירושלים.

25. (כה)וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן־מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד־מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ וּבְצוֹק הָעִתִּים

    מצודת דוד:מן מוצא דבר. ממה שיוצא ומובן מזה הדבר תדע ותשכיל עת בא להשיב ולבנות את ירושלים בגאולה שלימה ותבין כי טעית בחשבונך ועדיין לא באה העת: עד משיח נגיד. ר״ל כי מספר של שבעה השמטות האלה בחשבון הזה נגזר לחלק עד משיח נגיד ר״ל מן החורבן עד משיח נגיד הוא כורש יהיה מספר שבע שמטות שלימות אבל השמינית לא שלמה: ושבועים ששים ושנים תשוב וכו׳. ואח״ז תשוב להיות בנוים משך זמן ס״ב (ועל שלא נשלמה לא זכר אף השנים) שמטות שלימות מלבד השנים אשר לא באו לכלל שמטה ומן מוצא הדבר ההוא הנה תוכל להשכיל לדעת אשר עדיין לא בא העת כי מספר שבעים שנה שאמר ירמיה לפי מלאת לבבל היא על התחלת הפקידה והנה היא תחשב מהתחלת התפשטות בבל על ישראל מעת שכבש נ״נ את יהויקים בראשונה אבל סוף הגאולה ובנין בה״מ תהיה בכלות ע׳ שנה מגלות צדקיה וחורבן הבית כי אם כן היא עולה החשבון יפה שהרי גלות צדקיה היתה בסוף שנת י״ט לנ״נ והוא מלך מ״ה שנים ונשארו א״כ משנותיו כ״ו שנים ימי אויל מרודך בנו כ״ג אלא שנבלעה שנה אחת כמ״ש למעלה הרי א״כ מ״ח ימי בלשאצר בנו ג׳ הרי נ״א ימי דריוש המדי שנה אחת הרי נ״ב א״כ מהחורבן ועד כורש המולך אחר דריוש לא נשלם רק שבעה שמטות ונכנס שלשה שנים בהשמטה השמינית ובהשנה הראשונה לכורש עלו לירושלים והתחילו לבנותה ועמדה כך ח״י שנה עד השנה הראשונה לדריוש הפרסי והבית לא נבנה עד השנה השניה ועמדה ת״כ שנה א״כ מבנין ירושלים עד החורבן תל״ח שנה והם במספר ס״ב שמטות שלימות ועוד ארבעה שנים אשר לא באו לכלל שמטה (ולכן לא זכר אף השנים) והרי בין הכל שבעים שמטות וכמו החשבון האמור עד משיח נגיד יוחשב מגלות צדקיה כן חשבון של גאולה שלימה ובנין בה״מ יש לחשוב שבעים שנה מגלות צדקיה ולא נשלמו עד השנה האחת לדריוש הפרסי כי כשמת דריוש המדי היה נ״ב שנה מגלות צדקיה כאשר אמרנו צא וחשוב ימי כורש ג׳ הרי נ״ה ימי אחשורוש י״ד הרי ס״ט א״כ בשנה האחת לבנו דריוש הפרסי נשלמו שבעים שנה ובשניה לדריוש היה גאולה שלימה והתחילו לבנות הבית וכמ״ש בשנת שתים לדריוש וכו׳ ויבואו ויעשו מלאכה בבית ה׳ (חגי א׳:י״ד) ומ״ש ובשנת אחת לכורש לכלות דבר ה׳ בפי ירמיה וכו׳ (דברי הימים ב ל״ו:כ״ב) כי פקידה בעלמא אשר חזרו ישראל לארצם בפקודת כורש כמ״ש שם היא היתה בכלות שבעים שנה מגלות יהויקים שהם נ״ב שנה מגלות צדקיה אבל גאולה שלימה יחשב שבעים שנה מגלות צדקיה כאשר אמרנו אבל אם יוחשב אף לגאולה שלימה ובנין בה״מ מכבוש יהויקים בראשונה בכלות שבעים שנה ממנה א״כ אין כאן חשבון כלל מגלות צדקיהו וא״כ גם החשבון האמור עד משיח נגיד מהראוי ג״כ לחשוב מכבוש יהויקים בראשונה ויעלה א״כ לעשר שמיטות וממשיח נגיד עד חורבן בית שני לא יהיה כ״א ס׳ שמטות להיות בין הכל ע׳ שמטות ולא כן נאמר ונגזר כי עד משיח נגיד לא יעלה אף לשמנה שלימות ומשם עד החורבן עולה אף יותר מס״ב שמטות וא״כ מזה ישכיל שטעה בחשבון ומוסב למעלה לתחילת הענין לומר ע״י דברי המלאך בינותי בספרים מספר וכו׳ למלאות לחרבות ירושלים ע׳ שנה הוא גלות צדקיה וחורבן הבית: רחוב וחרוץ. רחוב העיר תהיה בנויה וחפירה סביב לה כדרך העושין לעיר מבצר: ובצוק העתים. זמן עמידת הבית השני תהיה בצוקה כי ימשלו בהם פרס ויון ורומי:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    וחרוץ. ענין חפירה ובדרז״ל חריצים ונעיצים (חולין סז):

    ובצוק. מלשון צוקה וצרה:

    רש"י

    ותדע ותשכל מן מוצא דבר. מתוך מוצא דבר זה שיצא בתחלת תחנוניך להגיד לך תדע להשכיל להשיב ולבנות ירושלים:

    עד משיח נגיד. זמן תנתן מיום החורבן עד בא כרש מלך פרס שאמר הקב"ה עליו שהוא ישוב ויבנה עירו וקראו משיחו ונגידו שנא' כה אמר ה' למשיחו לכורש וגו' הוא יבנה עירי וגלותי ישלח וגו':

    שבועים שבעה. שבע שמטות שלימות יהיו בגולה קודם שיבא כורש ועוד היו יותר שלש שנים אלא מתוך שלא שלמה השבוע לא נמנה בשנת אחת לדריוש המדי שהיה דניאל עומד בה כשנא' לו החזון הזה כלו שבעים לכבוש יהויקים צא מהן י"ח שנה שקדמה כבוש יהויקים לחורבות ירושלים נשארו נ"ב שנה היא ששנו רבותינו נ"ב שנה לא עבר איש ביהוד' הם נ"ב שנה אשר מיום החורבן עד שחזרו בימי כורש הרי ז' שמיטות ושלש שנים:

    ושבועים ששים ושנים תשוב ונבנתה. העיר ברחובתיה ובחריצותיה:

    וחרוץ. הם חריצים שעושין סביב החומה לחזוק העיר שקורין קאבה בלע"ז:

    ובצוק העתים. ואותן העתים יהיו בצוק ובצרה כי בשעבוד מלכי פרס ועובדי כוכבים יהיו מטריחים עליהם בשעבוד קשה ואע"פ שהם ס"ב שבועים ועוד ארבע שנים שנותרו מן השבוע השמיני' שהיתה תחלתו נבלעת ג' שנים בתוך נ"ב של המשך הגולה לא נמנו כאן אותן ד' שנים לפי שלא מנה כאן אלא שבועים והרי אתה מוצא שמתחילה התחיל למנות שבועים ע', ובסוף כשפירש עתיהם ומשפטיהם לא מנה אלא ס"ט, אלא שבוע א' נחלק מקצתו לכאן ומקצתו לכאן והוא לא הזכיר אלא השבועים השלמים:

    ובצוק העתים. בצוקה יהיו אותן העתים:

    מלבי"ם

    השאלות: (כה) מ"ש ושבועים ששים ושנים תשוב ונבנתה רחוב וחרוץ, לא היה כן שהבית לא עמד רק ת"ך שנה שהם רק ששים שבועות, לא ששים ושנים?, וגם שפתח בשבועים שבעים ופרט רק שבעה וששים ושנים וחסר שבוע אחד?:

    ותדע ותשכל מן מצא דבר, עפ"ז באר לו פרטי החשבונות מה שצריך להיות בשבעים שמטות הללו שנחתכו על עם ה', להשיב ולבנות ירושלם, ר"ל מן החורבן עד זמן שינתן להם רשות שישובו ויבנו את ירושלים, שזה היה בשנה הראשונה שמלך כורש שנתן רשות ע"ז שישובו בני הגולה, ושבו מהם רבים, ומשם עד משיח נגיד, ר"ל על משך הזמן שהמשיח יהיה נגיד ומושל, ר"ל כל ימי בנין הבית שהיה להם משיח, כ"ג שנמשח בשמן או נשיא ומלך שנקראו משיח, והוא יהיה נגיד ומצוה, הזמן הזה יתארך שבועים שבעה, ושבועים ששים, ועוד [שבועים] שנים, [אשר] תשוב ונבנתה רחוב וחרוץ, ר"ל שבועים שבעה שהם שבעה שמטות ימשכו עד להשיב ולבנות ירושלים, היינו מזמן חורבן הבית עד שנתן כורש הפקודה להשיב ולבנות ירושלים שהיה בשנת אחת למלכו, וכבר פירש"י שהיו שלש שנים יותר, [כי בשנת אחד לדריוש שהיה דניאל עומד בה כשנאמר לו החזון הזה כלו שבעים לכיבוש יהויקים צא מהם י"ח שנה שקדם כיבוש יהויקים לחורבן ירושלים נשארו נ"ב], אלא מתוך שלא שלמה השבוע לא נמנה, ושבועים ששים יתארכו עד משיח נגיד, ר"ל עד זמן החורבן שעד שם המשיח מישראל יהיה נגיד ומושל בם, ושני שבועים יתארכו עד שתשוב ונבנתה רחוב וחרוץ, ר"ל מן הזמן שבטל הבנין בשנה הא' של כורש שכתבו שטנה ונבטל הבנין עד שתים לדריוש, שהגם שהיו י"ח שנה הלא לא חשיב רק מנין שמטות, ולא היה שם יותר מב' שמטות, לכן לא נמנה רק לשתים כמו שפרש"י למעלה, ובפרט שלפי מה שמבואר בעזרא החלו בבנין בשנה השנית בחדש השני, ואז כתבו צרי יהודה שטנה ועד שהלכו ובאו האגרות בחזרה לבטל הבנין לא בטל עד סוף שנת ב' או תחלת שנת ג' לכורש, ולפ"ז הראה לו ג' מנינים, מנין א' שבעה שבועים עד שיתן כורש הפקודה לבנות, ואז נתקיים מ"ש ירמיה שבמלאות שבעי' של בבל אפקד אתכם, שזה היה הפקודה הראשונה בימי כורש תיכף כשנחרבה בבל, מנין הב' שתי שמטות (ועוד איזה שנים שלא חשב שהם פחות משבוע), עד שהתחילו שנית לבנות ממש בימי דריוש, ובזה נתקיימה הנבואה השניה שמצא דניאל בספרים שכתוב למלאת לחרבות ירושלים שבעים שנה, שזה נחשב מגלות צדקיהו שהיה י"ח שנה אחר גלות יהויקים, וזה תשובה על ספק א' של דניאל, ובית שני עמד ת"ך שנים, שהם ששים שבועים, שעז"א עד משיח נגיד שמשל על ישראל משיח ומושל מקרבם, ובצוק העתים, ר"ל שכ"ז בית שני יהיו בצוק העתים, כי היו תחת המלכיות, והיה להם צרות וצוקות לכלא פשע ולכפר עון מבית ראשון, וזה תשובה על הספק השני שהיה לדניאל ע"מ שראה שיהיה עוד שעבוד גליות:

    אבן עזרא

    עד משיח נגיד שבועים שבעה והנה תשע עשרה שנה שהם מלכות כורש ואחשורוש ושנתים לדריוש והוא מלך י"ב שנה, וככה כתוב בספר מלכי פרס ועשרים שנה מארתחששתא המלך.

    והנה הכל שבועים שבעה עד בא נחמיה ככתוב בספר עזרא ושבועים ששים ושנים שעמד בית שני וחצי השבוע פירשתיו. ואמר: משומם והוא פועל יוצא. והטעם שהוא משומם כל רואו וכל שמעו מישראל.

    (כז) וטעם ועד כלה ונחרצה תתך על שומם שהשיקוץ יעמוד בבית עד בא עת כלה ונחרצה, גזרה שנגזרה תתך על שומם הוא השיקוץ דרך תפילה, שיהיה שומם, כמו: בת בבל השדודה.

26. (כו)וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת

    מצודת דוד:ששים ושנים. ולא חש למנות עוד ד׳ השנים וכמ״ש למעלה לפי שאין בהם שמטה שלימה: יכרת משיח. זה אגריפס המלך אשר יומת בעת החורבן: ואין לו. אין לו עוד בעולם והוא כפל ענין במ״ש: והקודש. המקדש: עם נגיד. עמו של הנגיד הבא על ירושלים והוא טיטוס: וקצו בשטף. אבל סופו של העם ההוא לכליון ברב שטף אף הבאה ע״י המשיח: ועד קץ מלחמה. המלחמה שתהיה בסוף כל המלחמות והיא מלחמת גוג: נחרצת שוממות. תהיה העיר ירושלים נכרתת בכריתת שממון:

    עוד פירושים על פסוק כו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בשטף. הוא לשון מושאל משטיפת מרוצת המים:

    נחרצת. ענין כריתה וחתוך וכן כי כלה ונחרצה (ישעיה י׳):

    רש"י

    ואחרי. אותן שבועים:

    יכרת משיח. יהרג אגריפס מלך יהודה שהי' מושל בימי החורבן:

    ואין לו. כמו ואיננו:

    משיח. אינו אלא ל' שר וגדול:

    והעיר והקדש. והעיר והמקדש:

    ישחית עם נגיד הבא. עליהם הוא טיטוס ואוכלוסיו:

    וקצו בשטף. וסופו לקללה ואבדון שישטיף כח מלכותו ע"י משיח:

    ועד קץ מלחמ'. גוג תהא העיר:

    נחרצת שוממות. חרץ של שוממות:

    מלבי"ם

    ואחרי השבועים ששים ושנים, שיהיה משיח נגיד ומושל עליהם מבני עמם, יכרת משיח ואין לו, שהמלך האחרון שהוא אגריפס נהרג ברומי, וכן הכ"ג האחרון נהרג ולא היה לו עוד מלך וכ"ג מעמו, והעיר והקדש ישחית עם נגיד הבא שהוא עם הרומיים, כי השחתת המקדש לא היה ברצון טיטוס רק עם הרומיים עשו זה מעצמם, כמ"ש. ביוסיפון, וקצו בשטף, וע"י השטף הזה יהיה קץ להקדש, שיהיה הבהמ"ק חרב עד עת מלחמה, ר"ל עד שיגיע עת מלחמת גוג ומגוג (ועד עת) נחרצת שוממת, עד העת שנחרץ ונגזר שיהיה שומם וחרב:

    אבן עזרא

    ופי' ואחרי השבועים ששים ושנים יכרת משיח שלא יהיה מישראל מלך עליהם והעיר והקדש ישחית עם נגיד שבא, שהוא אספסינוס שר מלך רומא בבואו על ירושלים עם בנו, גם עליהם כתוב בנבואה הרביעית וזרועים ממנו יעמדו וחללו את מקדש המעוז והסירו התמיד.

    וטעם וקצו יבא לקצו באניות.

    ועד קץ מלחמה שנלחם שנים רבות על ירושלים, עד שהיתה נהרסת שוממות.

27. (כז)וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם וְעַד־כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל־שֹׁמֵם

    מצודת דוד:והגביר ברית. מתחלה יגביר ויחזק מלך רומי כריתת ברית לשרי ישראל על משך זמן שמטה אחת: וחצי השבוע. אבל יפר הברית בחצי השבוע ויבא על ירושלים ויבטל מבית ה׳ זבח ומנחה: ועל כנף. ר״ל בגובה המעלה כהעוף הזה אשר יפרוש כנפיו לעוף למעלה והוא ענין מליצה: שקוצים משומם. תהיה העכו״ם המשוקצת והנאלמה כאבן דומם: ועד כלה. בגבהי המעלה תהיה עד אשר תתך הכליון והכריתה על העכו״ם ההיא הנאלמה ור״ל בבת אחת תכלה ולא מעט מעט:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    לרבים. לשרים כמו ורבי המלך (ירמיה מ״א):

    משומם. משותק ונאלם:

    תתך. ענין יציקה והרקה:

    רש"י

    והגביר ברית לרבים שבוע אחד. לרבים לשרים כמו וכל רבי המלך בס' ירמיה נ"ב:

    והגביר. טיטוס ברית לשרי ישראל:

    שבוע אחד. יבטיחם בהגברת ברית ושלוה עד ז' שנים ובתוך השבוע יפר את בריתו:

    ישבית זבח ומנחה. וזהו שאמר בחזיון הראשון ובשלוה ישחית רבים מתוך ברית שלוה ישחיתם:

    ועל כנף שקוצים משומם. כנוי של גנאי עכו"ם הוא כלומר ועל מושב גובה בין שקוצים ותיעוב יניח את השומם את העכו"ם שהיא נאלמת כאבן דומם:

    כנף. ל' גובה ככנף עוף הפורח:

    ועד כלה ונחרצה תתך על שומם. ותתקיים ממשלת השקץ עד יום אשר תתך עלי' כלה ונחרצה הנגזור עליה בימי מלך המשיח:

    תתך על שומם. תגיח ותרד כליון תרוץ על העכו"ם ועל עובדיה:

    מלבי"ם

    והגביר, ספר איך יהיה ענין החורבן, ששבוע אחד בקש טיטוס מהם שישלימו אתו ורצה לכרות עמהם ברית ושלא יקבל מהם אף מס, בלבד שיכנסו עמו בברית שלום, וז"ש שיגבר ברית לרבים שבוע אחד, וחצי השבוע ג' שנים קודם החורבן ישבית זבח ומנחה, בטלו הזבחים על ידי המלחמות ועל כנף, ע' שנה אחר החורבן העמיד אדיאנוס את צלמו במקום המקדש, על כנף של שקוצים, וזה ימשך עד שתתך כלה ונחרצה על שומם היינו על המחריב ששומם אותו והחריבו: