מסכת סנהדרין דף מ״ו ע״ב

ולא היו מתאבלין – עליהן כדי שתהא בזיונן כפרה להן אלא אוננין בלבד דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות אלא בלב בלבד:

גמ' משהין אותו – את גמר דינו ואין תולין אותו שחרית שמא יתרשלו בקבורתו ויבא לידי שכחה אלא סמוך לשקיעת החמה כדי שיקברוהו מיד:

אחד קושר ואחד מתיר – כלומר אין שהות בינתים:

ת"ל [כי] קבור – מריבויא משמע ליה דאף עץ בעי קבורה:

יצא זה – מחובר שמחוסר קציצה אבל נעוץ מיהא הוי:

רבי יוסי אומר – אף נעוץ מתמעט מן המשמעות הזה שמחוסר תלישה וקבורה:

לאו כלום היא – אין כאן חסרון מעשה:

תלישה לאו כלום היא – והא דאמרי' בפ' כיסוי הדם (חולין דף פט.) דעפר הנדחת שרי דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה לא דמי דעפר חשיב טפי מחובר מעץ הנעוץ בארץ:

לשני תאומים כו' – אף אדם עשוי בדיוקנו של מקום:

קל לית – איני קל:

א"כ – דקלני דמתני' לאו כינוי הוא אלא קל איני כבד אני מיבעי ליה:

קיל לי עלמא – (אני) מכנה ואינו רוצה להזכיר כבידות בעצמו:

קלילי עלמא – יש גורסין קלי משום דאמר בסמוך קלת ואין לחוש בכך דאשכחן נמי בפרק ד' מיתות (לקמן סנהדרין דף סו.) גבי אלהים לא תקלל דאמר ליכתוב לא תקל:

לגופה – לומר שהמגדף בתלייה ומיניה ילפינן לאחריני:

ה"ג ת"ל כי קבר תקברנו – מריבויא דריש כל המתים:

רמז לקבורה – שאדם חייב לקבור את מתו:

דליעביד ליה ארון – אבל קבורת הארץ לא משתמע ליה מיניה ולהכי לא אמר ליה מהאי ופרכינן לימא ליה מרבויא דתקברנו ומשני לא משמע ליה לעכו"ם למהוי דרשה מרבויא:

ונימא מדאיקבור צדיקי – אברהם יצחק ויעקב. ומשני מנהג בעלמא הוא שנהגו כן קודם לכן:

ונימא ליה מדקבר רחמנא למשה – אלמא דעתו הסכימה:

ומשני דילמא כי היכי דלא לישתני משה ממנהגא דעלמא:

וספדו לו – באביה בן ירבעם כתיב ואחיה השילוני נתנבא עליו דבר זה לשבח יען כי נמצא בו דבר טוב שביטל פרדסאות שהושיב אביו:

ולא יקברו – ברשעים כתיב ומדלייט להו הכי ש"מ קבורה משמיא אסכימו עלה:

משום בזיונא הוא – שלא יתבזה לעין כל שיראוהו מת ונרקב ונבקע:

או – כי היכי דתיהוי ליה כפרה בהטמנה זו שמורידים ומשפילין אותו בתחתיות:

קבורה משום בזיונא או משום כפרה – ע"כ איכא כפרה כדאמרי' לקמן (סנהדרין דף מז:) (בפ' ד' מיתות) כפרה מאימת הוי מכי חזו צערא דקיברא פורתא אלא אפי' אי איכא בזיונא וכפרה מיבעי ליה הי עיקר וא"ת והא איכא כפרה טפי בשלא נקבר משנקבר כדתניא בשמעתין (לקמן סנהדרין מז.) סימן יפה לו למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה מת לא נספד ולא נקבר וי"ל דלאו לא נקבר כלל קאמר אלא לא נקבר לפי כבודו והאי בזיונא דהכא לאו בזיונא דמת קאמר דאם כן אמאי לא כל כמיניה אלא בזיונא דמשפחתו אבל למת אית לו בזיון אם אינו שוכב על המטה בכבוד:

לאו כל כמיניה – דבזיון הוא לקרוביו:

הא אמר לא בעינא כפרה – ואי נמי קבריה ליה לא מתכפר:

לא יקברו – ואי משום כפרה יקברו ויתכפר להם: ומשני לא ניחא להקב"ה דתיהוי להו כפרה לפי שאף על פתח קברם לא היו חוזרין:

לא תקברוהו לההוא גברא – והא דאמר בריש פ"ט דכתובות (דף פד.) דהמוכר קברו באים בני משפחה וקוברים אותו בע"כ משום פגם משפחה שאני התם דבעי דליקברוה בחד דוכתא:

א"נ לאפוקי מיורשין – על כרחן שכר הספדנין אי יקרא דשכבי כי אמר לא תספדוהו צייתינן ליה ואי לא אמר ואמרי יורשין לא ניחא לן כפינן להו ואי יקרא דחיי הוא לדידיה לא צייתינן ליורשין צייתינן:

הספידא יקרא דחיי – תימה הא דאמר בפ' הערל (יבמות דף עח.) אל שאול ואל בית הדמים אל שאול שלא נספד כהלכה ואי משום יקרא דחיי הרי מחלו ישראל על כבודן שלא הספידוהו וי"ל דיראים היו לסופדו להראות שמצטערין עליו מפני דוד ועוד דאפי' הוי יקרא דחיי שאני מלך דאיכא בזיון טפי לגביה שלא נספד כהלכה:

משהו לה לשרה – עד שבא אברהם מבית עקידת יצחק דמדכתיב ויבא אברהם מכלל דההיא שעתא לא הוה התם:

הנך בני יקרא נינהו – בתמיה והלא כל בית ירבעם הנותרים רשעים היו:

ולא יקברו – ואי יקרא דחיי הוא והלא הנותרים יש בהן צדיקים:

והוי אדון יספדו לך – לצדקיהו נאמר: