משנה אהלות פרק י״ג משנה ה׳

ענין זה המאמר כי כאשר היה חלון בין שני בתים דרך משל בו טפח על טפח מצומצם אשר יביא את הטומאה כמו שקדם והיה באחד משני בתים טומאה מהטומאות אשר תטמא באהל המת וכבר קדם ממנו בזאת המסכת ובארנו שמכללם זית בשר ורובע עצמות והיה בזה החלון מעט דבר טהור אשר הוא כבר חסר שיעור החלון יהיה פחות מטפח ולא יטמא הבית השני והתנה בזה כשלא יהיה הדבר אשר מיעט החלון מין מן הטומאה אשר בבית כמו שיהיה בבית כזית בשר מן המת ובחלון פחות מכזית מבשר המת ואף על פי שפחות מכזית טהור או שיהיה בבית רובע עצמות ובחלון פחות מעצם כשעורה לפי שכאשר היה הדבר אשר בחלון מין מן הטומאה אשר בבית הנה הוא יצטרף עמו וכן כל מה שזכר מאלו התנאים וחזר למנות הדברים אשר ימעטו את הטפח כאשר יהיו לו התנאים וכבר ביארנו בששי מזאת המסכת שמתנאי הדברים שחוצצין בפני הטומאה שלא יהיה דעתו לפנותו וכבר ביארנו פעמים שטומאת אוכלין בכביצה ומה שיהיה פחות מכביצה לא יטמא טומאת אוכלין (טמאין) ולזה נחשבו כדבר טהור כמו שהתבאר בראש מסכת טהרות: והתבואה שבחלון כאשר תצמח שם וכל דבר מחובר בארץ הוא טהור וכבר התבאר בהש"ס (ב"ב דף כ.) שיהיה זה הצמח מהשרש רחוק מן הכותל ונכנס וסתם החלון בקצת לפי שאם היה בתוך הכותל יהיה דעתו לפנותו שאם יעזבהו יפסיד הכותל וכבר בארנו בה' מזאת המסכת שמתנאי הדבר החוצץ שלא יהיה דעתו לפנותו ומבואר הוא כי כאשר יהיה בחלון דרך משל כמו ד"ט ותהיה זאת התבואה כבר סתמה ממנו יותר על ג' הנה הטפח נתמעט ולא תצא הטומאה מזה החלון: וכבר התבאר בי"ז מכלים שהככי הוא האריג הדק הלבן אשר ימצא בתוך הקנה הגדול והוא כמו אריגת העכביש והוא יקרא ככי וממנו דבר דק מאד יותר דק מחוט המשי וזהו ככי שאין בו ממש וממנו אריג הוא דומה לבגד חזק הבהירות והלובן וזהו ככי שיש בו ממש והנה התבאר בראש מסכת טהרות שנבלת העוף הטהור צריכה מחשבה ואז תטמא טומאת אוכלים בכביצה ולא יצטרך הכשר ושנבלת עוף הטמא צריכה מחשבה והכשר ואז תטמא טומאת אוכלים בכביצה וענין המחשבה שיכוין עליה שתהיה מאכל אדם לפי מה שיתבאר בסוף עוקצין והכשר הוא שינתן עליה ברצון אחד מהז' משקין כמו שיתבאר במכשירין (פ"ז מ"ד) ואלו המנויים כולן טהורים ולזה ימעטו:

ממעט ע"י רובע עצמות. נראה לפרש בכאן כדפירש"י בריש מסכת נדה על יד מפקידה לפקידה. על כח מפקידה כו'. כמו פסול על ידו. ביבמות [דף צו]. ולא כפי' הר"ב דהתם שמפרש אחר וכו':

פחות מכזית מן המת כו'. כ' הר"ב השתא הדר תנייה כו' לאשמועינן דממעט על ידי כל המטמאים כו'. כ"כ הר"ש. ומסיים א"כ ליהדר וליתני פחות מעצם כשעורה ושמא הדר תנייה למחשביה בהדי שרץ ונבלה. ע"כ. ומהר"ם כתב דנ"ל דלהכי הדר תנייה. דאיצטריך לאשמועינן דאם החלון גדול כל כך דלית בחד מינייהו כשיעור למעט בחלון. אלא בין שניהם או בין כל הנך דחשיב. כולהו מצטרפי למעט. ולא אמרינן דפחות מכזית מן המת ופחות מכזית נבילה מצטרפים לטמא כקל שבשניהם למגע ולמשא ולא ימעטו בחלון. קמשמע לן. דכל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין. טומאתו ולא שיעורו. שיעורו ולא טומאתו. אין מצטרפין. כדתנן במעילה פרק קדשי מזבח [משנה ג] ע"כ:

ופחות מכביצה אוכלים. פי' הר"ב שאין אוכל פחות מכביצה מטמא אחרים ולא מקבל טומאה מן התורה. וזה לשון הר"ש תימה הא פחות מכביצה מקבל טומאה הוא כדתנן בפ"ב במס' טהרות גבי אשה שהיתה כובשת ירק. דקתני אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור. וא"כ היאך ממעט את הטפח הא קתני סיפא דמתניתין זה הכלל טהור ממעט. טמא אינו ממעט. ולא מסתבר למימר משום דלא מטמא אחריני ממעט. ונראה דהיינו טעמא משום דמדאורייתא בעינן כביצה אפי' לקבולי טומאה. וכיון דמדאורייתא טהור ממעט והביא ראיה לדבר ע"ש. והרמב"ם אע"פ שבפירושו כתב דפחות מכביצה לא יטמא טומאת אוכלין. בחבורו [פט"ו מהט"מ הל' ג'] כתב פחות מכביצה שאינן מוכשרים ומשמע דאילו מוכשרים אינו חוצץ וטעמא לפי שמקבל טומאה דאורייתא וכן מוכיח הכ"מ בפ"ד מה' טומאת אוכלין שדעת הרמב"ם דמדאורייתא אין שיעור לקבל טומאה. וכ"כ המזרחי פרשת שמיני. עמ"ש עוד ברפ"ב דטהרות [ד"ה אין בו] ועמ"ש בשם מהר"ם בסוף פרקין:

והתבואה. [*פי' הר"ב] שהשרישה רחוק מן הכותל כו'. עיין בפי' הר"ב בריש מתני' דלקמן [*ושיעור הריחוק מקום בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ.) ג' טפחים. ושם הקשו התוס' ממתני' ה פ"ח [דמכילתין]. אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברים לקרקע חוץ מן הירקות שמנו במשנה א. ותירצו בשם ר"ת דיש לחלק בין אהל לחלון. דלענין אהל להביא ולחוץ הרוח מנשבו ואינו עומד במקום אחד. ולפיכך לא נעשה אהל]:

וככי. פי' הר"ב קורי עכביש כו' ואני שמעתי כמין קורי עכביש נמצא בתוך הקנה כו'. לא ידעתי למה כתב כן מפי השמועה. והרי מפי הכתב היה יכול להעיד שכ"כ בפי' הרמב"ם. אבל בחבורו ספט"ו מהט"מ. כתב קורי עכביש. והראב"ד כתב שהוא מה שבתוך הקנה כו'. כההיא עד שיוציא את הככיי דספי"ז דכלים. והכ"מ הליץ בעד הרמב"ם דלכך לא פירש כההיא דכלים. לפי שאין דרך לשים בחלון מה שבתוך הקנה ועוד דלא שייך למימר בה שאין בה ממש:

ונבלת עוף טהור שלא חישב עליה. ובכפרים. כדתנן במשנה ג פ"ג דעוקצים. והעתיקה הר"ב בריש טהרות. [*ועיין עוד שם בפי' הר"ב]:

ולא הכשירה. פי' הר"ב שיבא עליה מים או א' משבעה משקין. [*השנויין במשנה ד פ"ו דמכשירין]:

אלו ממעטין את הטפח דחלון טע"ט שנתמעט ע"י שהניח בו א' מאלו. אין הטומאה עוברת בו:

פחות מכזית בשר ממת והרי אין בזה טומאה כלל:

ממעט על ידי רובע עצמות האי על יד. הוא כמו על יד הירדן דר"ל אצל. דהיינו חלון טפח על טפח מצומצם שהוא בין ב' בתים בכותל שביניהן. שבא' מהן מונח רובע עצמות. והרי הן מטמאין באהל. ואם בהחלון מונח פחות מכזית ממת. ממעט הוא החלול טע"ט שבחלון שלא תתפשט הטומאה מבית לבית. אבל כזית ממת. מדהוא עצמו מטמא באהל אינו ממעט להחלול שבחלון [כמ"ו]:

ופחות מעצם בשעורה ממעט על ידי כזית בשר עצם פחות מכשעורה שהוא טהור לגמרי שמונח בחלון שהוא טע"ט מצומצם שבין חדר לחדר שבא' מהן מונח כזית ממת שמטמא באהל אז העצם כשעורה ממעט הרווח טע"ט של החלון. ולא תתפשט הטומאה מחדר הטמא להטהור. ודוקא לרובע עצמות אמרינן דרק פחות מכזית בשר ממעט. ולא עצם פחות מכשעורה. אבל לשדרה וגולגולת. או לרוב בנין או רוב מנין. בין זה או זה ממעט [הר"ש והרא"ש]. ונ"ל הטעם משום דשדרה וגולגולת. ורוב בנין ורוב מנין. כולן צריכין שיהיו עצמות שלימות. ולהכי הו"ל עצם כשעורה לגבייהו כאינו מינו. ושפיר ממעט על ידן. משא"כ רובע עצמות. דמטמאו אף כשהן שבורין. הו"ל דוגמת עצם כשעורה. להכי אינו ממעט. דמדהוא מינו מחזיק בה [ועי' לעיל פ"ב סי' י' י"א]:

פחות מכזית מן המת אע"ג דכבר תני לה. הדר תני לה הכא מדבעי למתני כמה מילי שממעטין כשהן פחות מכשיעור. להכי הדר כלל גם הך בהדייהו. ואשכחן דכוותיה [ב"מ פ"ד מ"ז] ועוד בדוכתי טובא. א"נ לעיל נקט רק בשר שממעט. לאשמעינן מלתא בטעמא. דהיינו משום דבשר מהמת הוא אינו מינו עם עצמות. להכי ממעט על ידן. משא"כ הכא נקט סתמא כזית ממת. היינו כזית נצל דג"כ מטמא באהל [כלעיל רפ"ב]. וה"ה שאר דברים דנקט התם דמטמאי באהל. וי"א דהכא קמ"ל דאם החלון גדול ואין בא' מהן כדי למעטו. מצטרפי כל השנויין במשנתינו למעט הרווח. ולא אמרינן דהחמור לכה"פ יצטרף להקל לטמא עכ"פ כקל שבשניהן [ככלים פכ"ז מ"ג]. וא"כ הרי דבר טמא אינו ממעט. קמ"ל. דמדאין טומאתן שוה או אין שעורן שוה לא מצטרפי [כלעיל כ"ד מ"א]:

פחות מכביצה אוכלים אף שהוכשרו. דמדאורייתא אמק"ט ולא מטמאי אחרים. ורק מדרבנן גם פחות מכביצה עכ"פ מק"ט אוכלין [כרפ"ב דטהרות ועי' חולין קי"ח ב' תוס' ד"ה אין] וכיון דמדאורייתא טהור הוא ממעט. [ולהרמב"ם דלק"ט א"צ שיעור מדאורייתא [כרכ"מ רפ"ד מטומאת אוכלין]. א"כ ע"כ דמיירי הכא בלא הוכשרו. והא דנקט פחות מכביצה היינו משום דאז לא חשיב ומבטל ליה התם [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ו מ"ב] ולפ"ז יפה נקט במ"ו דכביצה אוכלין אינן ממעטין. ומדנקט סתמא משמע אפי' אינן מוכשרין אפ"ה אינן ממעטין והיינו מדחשיבי. וכן משמע בב"ב [די"ט ב'] דמוקי לגרוגרת דחוצצין [כפ"ו מ"ב] דאיירי במוסרחין ולא באינן מוכשרין. אולם מ"ש הרמב"ם [פט"ו מטו"מ ה"ב] דגרוגרת מוסרחין דוקא באינן מוכשרין חוצצין. תמוה דהרי אפי' מוכשרין. עכ"פ מדלא חזו לאדם אמק"ט וחוצצין. ואף לבתר מ"ד [טהרות פ"ח מ"ו] דכל המיוחד לאדם טמא עד שיפסול לכלב. היינו רק לאסוקי מיניה טומאה [כרכ"מ פ"ב מאוכלין הי"ד] ולא דלא לאחותי לה טומאה וצ"ע]:

התבואה שבחלון שהשרישה בקרקע רחוק ג"ט מהכותל. והשבלין המחוברין שאמק"ט גדלו למעלה וסתמו החלון עד שמיעטוהו לפחות מטפח [הא בסתמו לגמרי החור שהיה טע"ט אז א"צ שיבטל את הסותם שיניחו שם לעולם וכן כתבו רבעתו"ס [ב"ב ד"כ ע"א ד"ה היא גופה]. וכן כתב הראב"ד פט"ו מטו"מ. ודעת הרמב"ם אינו כן]. אבל בגדלו סמוך להכותל אז התבואה מקלקלת הכותל. ולמיעקר קאי. ולפיכך אינה ממעטת [כלקמן מ"ו]. ואע"ג דזרעים המחוברין אין נחשבין אהל [כפ"ח מ"ה] התם ה"ט משום דהרוח מניען. משא"כ הכא שנסמכין בחלון ובכותל א"א להרוח להניען:

וככיי שיש בה ממש ככיי י"א שהוא קורי עכביש. וי"א שהוא מוח שתוך מין ענפי אילן [כספי"ז דכלים] ובין כך או כך שיש בה ממש. היינו שהוא עב:

ונבלת העוף הטהור שלא חשב עליה שתהיה לאכילת אדם. דבחישב עליה ויש בה כשיעור לק"ט. אז מק"ט בכפרים אף שלא הוכשרה [כעוקצין פ"ג מ"ג]:

ונבילת עוף הטמא שחשב עליה ולא הכשירה ר"ל אעפ"י שחישב עליה להאכילה לאדם אם לא הוכשרה ממעטת. וכ"ש בהוכשרה ולא חישב עליה להאכילה לאדם. דאפי' נבילת עוף טהור אמק"ט רק בחישב עליה. משא"כ נבילת עוף טמא בכפרים דמדאין שם רוב אוכלסין לא אכלי לה להכי אמק"ט אוכלין. רק בחישב עליה וגם הוכשרה בא' מז' משקין שנמנו במסכת מכשירין [פ"ו מ"ד]:

ולכאורה משמע מהר"ש והרא"ש והר"ב. דכשמונח בחור ההוא כזית. מתפשטת הטומאה לב' החדרים וכן כתב רתוי"ט בפירוש לקמן במשנה ו'. ואמכ"ר כולם. הא בורכא. דמדאין טע"ט אויר ממעל להטומאה בהחלון הו"ל טומאה רצוצה. אף שיש לה פתח טע"ט מן הצד. אפ"ה רק בוקעת ועולה. ואינה מתפשטת לצדדים כלל. ואפי' הטהרות שמונחים תוך החלון טהורים (וכמ"ש בס"ד פ"ז בפתח האהל סי' ב'). ואי"ל מ"ש חור זה שבכותל משיפוע אהלים דהו"ל כאהל. ולפיכך כשהטומאה מונחת תחת מקום השיפוע שאין שם טע"ט. הו"ל כאילו מונחת הטומאה בהאהל (כלעיל פ"ז מ"ב). והיינו משום מדמעורב אוירו עם אויר האהל. י"ל דבשיפוע אהלים שב' החללים יש להם קרוי א' למעלה. אלא שהוא משופע. וגם קרקעיתו של זה הוא קרקעיתו של חבירו. להכי נידונים שניהן כאהל א'. אבל חורין שבכותל. שאין בהחורין טע"ט. אף על גב שפתוחין טע"ט להבית. הטומאה שבחור אינה מתפשטת להבית. אלא כשמונחת מחצי עובי הכותל ולפנים. ואז אפילו אין החור פתוח כלל להבית מתפשטת מהחור להבית (כלעיל פ"ו מ"ג וד'). וא"א שיתטמאו ב' החדרים שהחור פתוח להם. רק כשמונחת הטומאה במחצה על מחצה. וכמבואר שם (במ"ד) ולא משום שהתפשטה הטומאה מחדר לחדר. רק מדמונחת מחצה על מחצה. הו"ל כאילו מונחת כאן וכאן. ואפילו לא נראת כלל בב' החדרים ולא עוד אלא אפילו היתה נראת בהחדר שמונחת הטומאה רחוקה מחצי עוביה. ובהחדר האחר שמונחת תוך חצי עוביה ולפנים. אין הטומאה נראת שם. משמע סתמא דמשנה ד' דאזלינן בתר קורב' ולא בתר ראייתה. ורק במונחת הטומאה במעזיבה או בין הקורות. מחלקינן בין נראה תוך הבית או לא (כלשם מ"ה וו'). אבל בטומאה בכותל לא מצינו חילוק בין נראה או אינה נראה. ועוד ראיה לדברינו. דחור שאין בו פ"ט שפתוח להבית. אפ"ה לא מחשב כהבית. דהרי בנסר שמונח ע"ג התנור (רפי"ב) אמרינן דדוקא בבולט הנסר טע"ט מכל הצדדים סביב. אז מתפשטת הטומאה תחת כל הנסר (כמ"א שם) הא בבולט הנסר רק מב' צדדים. אז כשהטומאה תחת בליטה שבצד זה. הטהרות שתחת הבליטה שבצד השני טהורים (וכמ"ג שם). ואע"ג שב' בליטות הנ"ל מחוברים ע"י בליטה פחות מטפח שבצד הממוצע בין ב' הבליטות הנ"ל. אפ"ה אין הבליטה פחות מטפח מחברן. וא"כ אי נימא הכא דדין חלול החור שאין בו טע"ט שבכותל נחשב כחדא אהל עם חלול הבית וטומאה מתפשטת מזה לזה א"כ התם נמי נחשוב הבליטה שמצד א' טע"ט שהטומאה תחתיו כאילו היה אויר הבית. והאויר שתחת הבליטה שאינה בולטת טע"ט שמחוברת בקרן זוית עם הבליטה שהיא טע"ט. נדונו כחור הפתוח לבית הנ"ל. ותתפשט הטומאה מזל"ז. ומשם לתחת הבליטה טע"ט שהטהרות תחתיה. אע"כ דמדמחולקים ב' החללים זמ"ז. שזה בצד מזרח תחת הנסר וזה בצד דרום. אע"ג שהן תחת קרוי א'. ושתיהן קרקעיתן שוה. לא דמי גם לשפוע אהלים לעיל ולא מחשבו כאהל א'. רק בשיש טע"ט תחת הנסר בכל הצדדים סביב. וכ"ש הכא שחלוקים ב' החללים זמ"ז גם בקרוי גם בקרקעיתן (ועי' מ"ש בס"ד לעיל פ"ו סימן נ"ז ולקמן פי"ד סימן כ'. ועי' עוד מ"ש בס"ד בבועז סימן ז'). וא"ת א"כ לפ"ז ק' מלעיל (פ"ד מ"א) בשאין בין שולי המגדל לקרקע טע"ט וטומאה שם. אז אף שאין ריוח ההוא פתוח טע"ט להבית. אפ"ה הבית טמא. אלמא דב' אוירים הפתוחים זל"ז כחדא אהל חשיבי. ואת"ל דהתם משום דסוף טומאה לצאת דרך הבית. ליתא דא"כ ה"נ נימא סוף לצאת דרך בית זה או זה. ויהיה שניהן טמאין (כפ"ז מ"ג). אע"כ דבכל טומאה רצוצה לא אמרינן סוף טומאה לצאת (כפ"ו מ"ו) ורק דמשום התפשטות הטומאה נטמא הבית. והכא נמי נימא הכי. י"ל דהתם מדיש אהל המגדל למעלה מהאויר שתחתיו פחות מטע"ט. ועי"ז לא בקעה הטומאה למעלה לתוך המגדל. להכי מתפשטת הטומאה מן הצד לתוך הבית (וכמ"ש שם בס"ד סימן ט"ז בשם רב"א זצוק"ל). ותו דגם בל"ז יש לחלק דהתם היא באמצע הבית. והרי אפילו היה הרצוצה בקרקע תחת חלול הבית היתה בוקעת למעלה ומתפשטת בתוך כל הבית (וכמ"ש בפתח האהל בפ"ז סי' ב') משא"כ הכא שהטומאה תוך הכותל שבין ב' הבתים. אחר כתבי כל זה ראיתי שגם בתוס' חדשים העיר קצת בזה במ"ו בפרקן:

והקשה הגאון מהו' עקיבא זצוק"ל א"כ מה הקשה הש"ס (ב"ב דיט"ב) כמה פרכות לשמואל דס"ל דכל שאינו מבטל ליה אינו ממעט. ואיך היה המקשן מפרש משנתינו. דאי גם באינו מבטלו במקומו ג"כ ממעט ל"ל לתנא למנקט פחות מכביצה. ולפעד"נ דהמקשן והתרצן בהא פליגי. דהמקשן היה סבור כהר"ש. דלהכי נקט תנא פחות מכביצה. משום דבכה"ג אמק"ט אוכלין. והתרצן ס"ל כהרמב"ם דגם פחות מכביצה מק"ט אוכלין מדאורייתא. רק אפ"ה נקט פחות מכביצה. מדאינה חשובה ומבטל לה במקומה. והוכיח הרמב"ם סברתו מהת"כ שהביא המזרחי (ויקרא ל"ד פל"ד) מלבד שי"ל הקו' הנ"ל בתירוץ המורגל לרבעתו"ס כ"פ דבאמת הומ"ל ולטעמיך:

בפי' ר"ש ז"ל וגם ברעז"ל נראה שצ"ל והיינו טעמא נמי דדוקא עצם ממעט ע"י בשר ולא וכו':

ופחות מעצם כשעורה ממעט ע"י כזית. מן המת אבל לא ע"י רובע עצמות ומסתברא דממעט נמי ע"י שדרה וגולגולת ורוב בניינו ורוב מניינו דלא מצטרף בהדייהו והא דלא תני להו משום דפחות מכזית מן המת ופחות מעצם כשעורה שוין לדבר זה. הר"ש והרא"ש ז"ל:

ופחות מכביצה אוכלין. תימה הא פחות מכביצה מקבל טומאה וכו' ונראה דהיינו טעמא משום דמדאורייתא בעינן כביצה אפילו לקבולי טומאה וכיון דמדאורייתא טהור ממעט מידי דהוה אעובד כוכבים שישב בחלון דקתני בתוספתא הר"ש ז"ל. ומצאתי כתוב הגה"ה אמר יצחק תימה לי אמאי לא מנה עובד כוכבים ונפל דממעטין בחלון ע"כ. ועיין על זה במ"ש במתני' דבסמוך:

ותבואה שבחלון וככי שיש בהן ממש. אתבואה קאי שעדיין לא נרקבה וכן הככי שהיא קשה קצת וכן מוכחא סיפא דקתני ולא תבואה שבחלון ש"מ דהתם אין בה ממש והכא ביש בה ממש וק"ק סיפא דקתני ולא כביצה אוכלין בין תבואה לככי דלא הו"ל לאפסוקי ובמשנה דווקנית גרסי' בסיפא כסדרא דהכא ולא כביצה אוכלין ולא תבואה שבחלון ולא ככי שאין בה ממש הר"ש והרא"ש ז"ל אבל ר"ע ז"ל תפס לעיקר פירושו של הרמב"ם ז"ל דרישא מיירי שהשרישה רחוק מן הכותל וסיפא בשהשרישה בחלון ממש שהוא ז"ל פירשו על פי התלמוד. והילך פי' התי"ט ולא הכשירה פי' הר"ב ז"ל שיבא עליה מים או א' מז' משקין [כ"ה בתי"ט ד"פ.] וכ"כ הרמב"ם ז"ל אבל במשנה ג' פ"ק דטהרות פי' הר"ב ז"ל ושתגע בשרץ ומיהו ממילא משמע דכיון דבעי' הכשר מים היינו לקבל טומאה להבא אם נגעה בה שרץ כי אין טעם לומר כי ע"י מים לבד תיעשה אוכל וטמא למפרע כ"כ הכ"מ בשם הר"י קורקוס בפ"ג מהל' אבות הטומאות ע"כ: