משנה אהלות פרק י״ג משנה ו׳

לשון התורה בין בשתי בין בערב שיטמא בצרעת אמר יתברך (ויקרא י״ג:מ״ח) או בשתי או בערב. ולבינ' מבית הפרס גוש מגוש עפר הנעש' מבית הפרס וידוע שבית הפרס טמא להיותם אומרים בתוספתא לא אמרו אלא גוש כברייתו והנה יתבאר כל דיניו בזאת המסכת ואמרו הטמא אינו ממעט וכלל הדבר אשר הוא טמא בעצמו כמו כזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ או הדבר אשר יטמא בהיותו בחלון כמו כביצת אוכלים כשרים או הדומה להן והלכה כחכמים:

ולא כזית מן המת. כתב מהר"ם וז"ל קשה מאי אצטריך למתני שאינו ממעט בחלון. פשיטא. דבלאו טומאה שבבית. איהו גופי' הכזית מביא הטומאה לבית שאצלו. ונ"ל דאצטריך. כגון שהכזית מונח בכלי חרס המוטה על צדו. ופומי' לגו לצד הבית שהטומאה בתוכו וכלי חרס גופה לא ממעט בחלון. כיון דלא מבטל ליה. כדמשמע פרק לא יחפור. דכל מאי דלא מבטל ליה לא ממעט [וכמבואר במשנה ב פ"ו] וסד"א דהכזית ימעט בחלון שלא תבא טומאה לבית השני. וכשם שלא תבא שם טומאה שבבית זה. כך לא תבא שם טומאה דכזית גופי'. שהרי טומאתו יוצאה דרך פי הכלי לבית שהטומאה בו קמ"ל. עכ"ל. ודברי' תמוהים הן. [*ועי' מ"ש בשמו בפ"ט סוף משנה א ומשנה יב]:

ולא כביצה אוכלים. לשון מהר"ם תימה לי אמאי לא קתני ברישא. בהדי אלו ממעטים בחלון. כביצה אוכלים שלא הוכשרו. ובסיפא לתני אלו אין ממעטין. כביצה אוכלים שהוכשרו. כדקתני בנבלת עוף טמא שהכשירה. ושמא לא היה צריך לפרש דדבר פשוט הוא דלא מקבלי טומאה אא"כ הוכשרו. והא דנקט בנבלת עוף טמא הכשר. אצטריך לאשמועי' דלא הוי כנבלת עוף טהור דלא בעי הכשר. ובת"כ אצטריך למילפה מקרא. ובזבחים פרק חטאת העוף (זבחים ד' ע) מייתי לה. ע"כ:

[*ולא תבואה שבחלונות. כן הגירסא בכל הספרים. ובמתני' דלעיל שבחלון והיה נ"ל לישב קצת דר"ל שבחלונות הרגילים להשריש כך ברוב חלונות ובזה מפרש התנא עצמו ההפרש שבין תבואה דהכא לדבמתני' דלעיל. אלא שבברייתא דפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ) קחשיב להחוצצין וקתני עשבים שתלשן והניחן בחלון. או שעלו מאיליהם בחלונות. ומפרשינן שעלו רחוק מהן. והיינו הך דמתניתין דלעיל]:

וחכמים אומרים הלבינה ממעטת. כתב הר"ב דסברי לא טמאו אלא גוש כו' לא העפר אפי' לאחר שגבלו. כלומר ועל ידי כן חזר להיות כמו גוש. ומ"ש הר"ב ושעור הגוש כפיקה גדולה של סקאים. עיין בזה מה שכתבתי במשנה יב פרק יז דכלים [ד"ה כפיקה]. ומה שכתב הר"ב שהוא כחותם המרצופים. כדתנן לקמן סוף פרק יז:

אין העצם ממעט על ידי עצמות דבמונח עצם פחות מכשעורה בחלון שהוא טע"ט ורובע עצמות מונחים בא' מהחדרים שהחלון פתוח בכותלו אין העצם כשעורה ממעט הטע"ט שבחלון. ומתפשטת הטומאה דרך החלון זה מחדר לחדר שבצדו. דמדשניהן מין א'. אינו בדין שאותו מין המטמאו יעכב התפשטות הטומאה. דמינה מחזיק בה [כזבחים ד"ג ב']:

ולא בשר על ידי בשר כשמונח בחלון הנ"ל פחות מכזית בשר. אינו מעכב התפשטות הטומאה. כשמונח באחד מהחדרים כזית בשר ממת:

ולא כזית מן המת נקט כזית לדוגמא. וה"ה שאר שעורין שלמין כעצם כשעורה וכדומה. אמנם כל הנזכרים במשנתינו מכאן ולהלן. כיון שהן עצמן טמאין. אפילו אשלא במינן אינן חוצצין [ומה שהקשה רתוי"ט כאן בשם מהר"ה למאי איצטריך למתני שאינו ממעע בחלון. הרי הכזית גופיה מביא הטומאה מתוך החור להבית שאצלו עי' מ"ש ע"ז בפרקן בבועז סי' ח'].

ולא כביצה אוכלים שהוכשרו לק"ט ע"י אחד מז' משקין. אולם להרמב"ם שהבאנו לעיל [סי' ל"ט] מיירי הכא אפי' בלא הוכשרו. ואע"ג שאמק"ט. אפ"ה מדחשיבי לא מבטל להו. [ונ"ל ראיה אלימתא לרמב"ם. דאי נימא דהכא ה"ט דאינה חוצצת. מדהוכשרה ונטמא השתא מהטומאה שבבית. מלבד דק' הוכשרה מאן דכר שמיה הכא. ק' נמי היכי פסק ותני הכא דאינו חוצץ. הרי בשמונח האוכל בחצי החור שסמוך לבית הטהור. לא נטמא האוכל [כאהלות פ"ו מ"ד] וא"כ ניחוץ. אע"כ דה"ט דאינו חוצץ משום דחשיב ולא מבטל ליה לפיכך אפי' בחצי חלק החור שלצד הבית הטהור לא מבטל ליה ואינו חוצץ]:

ולא תבואה שבחלונות ותמוה דברי הר"ב שכתב שהשרישה תוך החלון ממש. אלא כדמוקי לה בב"ב [ד"כ ע"א] שהשרישה תוך ג"ט סמוך לחלון. וכ"ש בהשרישה תוך החלון בעצמו. דבהנך תרי גוונא הצמחים מקלקלין הכותל ולמעקר קאי. ולהכי מדאינו מבטלו שם אינו ממעט. [והא דנקט הכא חלונות דלא כלעיל דנקט חלון לרבותא נקט חלונות לאשמעינן דאפי' רגילין כך בכל החלונות אפ"ה כשירא' הפסד בכותלו יעקרו ולהכי לא מבטל ליה]:

ולא ככיי שאין בה ממש שנימוח בין האצבעות כשיאחזנו:

ולא נבלת העוף הטהור שחשב עליה עי' לעיל סי' מ"ב:

ולא נבלת עוף הטמא שחשב עליה והכשירה עי' לעיל סי' מ"ג. [ואילה"ק להרמב"ם לעיל סי' ל"ט דכל מאכל אדם שהוא חשוב לא מבטל ליה. א"כ ל"ל הכא שהוכשרה. הרי בל"ז מדיחדה לאכילת אדם לא מבטל ליה שם. י"ל מדנקט הכא סתמא משמע אפי' אינה כביצה. דלא חשיבה. ואפ"ה מדמק"ט אינה חוצצת]. וכל הנהו דנקט עד הכא לא צריכה כלל. דהרי מדיוקא דרישא שמעינן לכולהו. אצא איידי דבעי למתני מכאן ולהלן כמה דברים דלא תני הפוכן. הדר תני נמי הפוכן דרישא:

ולא השתי והערב המנוגעים ר"ל או שתי או ערב המנוגעים ודוקא בשיש בו כזית [כנגעים פי"ג מ"ח] או שיש בהן בכדי לארוג געגא"צ [כרמב"ם מטו"צ פי"ג הי"ד] וגם שאין בו פסיקות [כנגעים פי"א מ"ח] דבאין חד מהנך. טהור הוא [והא דלא נקט בגד טמא. ואת"ל דזה פשיטא דאינו חוצץ. מדאית ביה תרתי. חדא שהוא טמא ועוד מדמהני לי' טבילה לא מבטל ליה התם. עכ"פ לתני בגד מנוגע או אבן או עפר מבית מנוגע. ומ"ש שתי וערב דנקט מכל המנוגעים. י"ל דלא נקט שתי וערב רק לדיוקא דדוקא מנוגעים אח"צ אבל שאר שו"ע מדאינו מק"ט חוצץ. ואע"ג דכשיש בהן כדי לארוג ג' על ג' אצבעות מסתבר דהוה כמטלניות בהך שעור' דמדחשיב אח"צ. עכ"פ כשהשו"ע הוא רק כזית. אינו חשוב וגם אמק"ט וחוצץ. אבל אם השו"ע מנוגעים אפילו הם רק כזית אח"צ. אבל בגד מנוגע לא אצטריך למתנייה דהרי גם כל שאר בגד בין שהוא טהור. או אפי' הוא טמא מדאית ליה טהרה במקוה לא מבטל ליה ואינו חוצץ וגם אבן ועפר מבית מנוגע לא אצטריך למתנייה לדיוקא דפשיטא דכשאין מנוגעים חוצצין. דאפי' הונחו סתם שם מסתמא בטולא בטליה [כסוכה דד"א]. וא"ת גם שו"ע מנוגעים פשיטא דאח"צ דכיון דאסורים בהנאה ואי נימא דחייצי הרי נהנה מאסורי הנאה. ואי"ל בכה"ג מצות לאו ליהנות נתנו. מדעכ"פ נהנה גופו עי"ז [כתוס' ר"ה דכ"ח א] וכ"כ פסק בש"ע יו"ד [קמ"ב ס"ב] דסכין של משמשי עבודת כוכבים ששחט בה מסוכנת אסורה. וי"ל דהכא כיון דרק להציל הוא לא מחשב הנאה. דהנאה ממילא קאתא [ועש"ך יי"ד קרי"ב ס"ק כ"ה]:

ולא לבינה מבית הפרס לבינה שנעשה מטיט בית הפרס שנחרש בה קבר שעפר' טמא. ואע"ג שטומאת ביה"פ רק מדרבנן הוא [ככתובות כ"ח ב'] והרי מה"ט אמרינן לעיל [סי' ל"ט] דממעט. י"ל דהכא חשש עצם כשעורה יש דטמא מדאורייתא:

וחכמים אומרים הלבינה ממעטת דדוקא גוש מעיקרא. דהיינו כברייתא והוא גדול כפיקה של מחט שתופרין בה סקאין גזרו בו טומאה [ככלים פי"ז מי"ב]. משא"כ הכא בלבינה הרי נעשה רק גוש ע"י שגבלו במים:

והטמא אינו ממעט זה הכלל דטהור מרבה כל כלי שאמק"ט ואוכלין כביצה שלא הוכשרו וזה הכלל דטמא מרבה כל כלי או בגד המקבל טומאה:

ורב"א פי' דרישא מיירי כשעצם פחות מכשעורה מונח בחלון. ורובע פחות מכשעורה מונח בבית מצטרף. ומתניתין דלא כר"ש (פ"ב מ"ז) דס"ל דרובע עצמות שנדקדקו עד שאין בכל א' כשיעור טהור. וסיפא כשחצי זית בשר מונח בחלון מצטרף בהדי חצי זית בשר שמונח בבית. ואתיא מתני' דלא כר' דוסא (רפ"ג) דס"ל כל המטמאין באהל שנחלקו טהורין. עכתד"ק. ואני בעניי לא זכיתי להבין מאמר קדישין. דע"כ לא פליגי רבנן על ר"ש ור' דוסא רק היכא דכל החלקים מונחים תחת אהל טע"ט. אבל הכא הרי העצם פחות מכשעורה. והבשר פחות מכזית מונחים בהחור שאין ע"ג אויר טע"ט. והרי אפילו היה מונח שם שיעור השלם לא היה נטמא החדר הסמוך. מדרק בוקעת ועולה. אבל לא התפשטה הטומאה לצדדים מדאין טע"ט אויר ע"ג וכמ"ש לעיל סימן ל"ו. ותו לא ידענא מה הכריחו לרבינו לפרש כן. ולא לפרש כפשוטו. וכפירושינו בפנים. ואפשר דכוונת רבינו דכיון דאינו חוצץ הו"ל כמונח באותו אהל ומצטרף:

ולא כזית מן המת. אית דל"ג ליה:

ולא כזית מן הנבלה ולא כעדשה מן השרץ. בתוספתא פליג ר' יהודה ואמר ממעטין כלל א"ר יהודה כל טומאה שאינה מן המת או שהיא מן המת ואינה מצטרפת עם אותה הטומאה הרי זה ממעטת ע"כ:

ולא תבואה שבחלון כצ"ל:

ולא ככי שאין בו ממש. הרמב"ם ז"ל שם ספט"ו פי' ככי דהכא בפירקי' שהוא קורי עכביש וז"ל נתמעט בקורי עכביש אם היה בה ממש ה"ז חוצצת ואם אין בה ממש אינה חוצצת ע"כ והראב"ד ז"ל השיגו שם ודימה האי ככי לההוא דתנן ספי"ז דכלים גבי שפופרת של קנה והשיב עליו מהרי"ק ז"ל שאע"פ שלשון ככי נאמר בפי"ז דכלים על מה שנמצא בתוך שפופרת של קנה לפי שאין דרך לשים בחלון מה שבתוך הקנה ועוד דלא שייך למימר בה שאין בה ממש לכך פי' רבינו שהוא קורי עכביש שדרכן להמצא בחלונות והן דומין ליריעה לבנה שבתוך הקנה ויש מהן דקין יותר מחוט ריר תולעת המשי וזהו שאין בו ממש עכ"ל ז"ל אכן בפי' המשנה פי' הפירוש האחר:

ולא לבינה מבית הפרס וכו'. יש משניות דגרסי וכלה במקום לבינה ושיבוש הוא הר"ש ז"ל. ואיני יודע מאי קמ"ל. ונלע"ד שצ"ל יש משניות דגרסי נבלה במקום לבינה ושבוש הוא וכו' שכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל ולא נבלה מבית הפרס דברי ר' מאיר וחכמים אומרים הנבלה ממעטת וכו' וכתב כן מצאתי ויש ס"א שהוגהו לבינה ע"כ. ומשמע מהכא דאף הטמאים מדרבנן אין ממעטין והא דאמרינן בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ') דעובד כוכבים שישב בחלון ממעט אף על גב דעובדי כוכבים הרי הם כזבין לכל דבריהם י"ל דשאני טומאת בית הפרס דאית לה עיקר מדאורייתא דמחמת ספקא דמת אתיא. מחדושי הרשב"א ז"ל שם פרק לא יחפור:

מפני שעפרה טהור. בתוספתא פליגי ר"ש ורבנן בלובן לבנים מבית הפרס רבנן אמרי לבינה מטמאה ור"ש מטהר שלא אמרו אלא גוש כברייתו ור"מ ורבנן דהכא סברי כרבנן דר"ש אלא סברי רבנן דהכא כיון שאם החזירה לעפרה טהורה ממעטת א"נ רבנן סברי כר"ש וה"פ מפני שעפרה של בית הפרס אם עשה ממנו לבנים טהור:

הטמא אינו ממעט. בין שהוא טמא מחמת עצמו כמו כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ בין שהוא טמא מחמת קבלה כמו כביצה אוכלין מוכשרין. הר"ש והרא"ש ז"ל: