משנה כלים פרק ט׳ משנה ו׳

זגין. קבוץ זג והוא קליפת הענבים. וכוש הפלך ובקצותיו ברזל מעוות הקצוות והיא אשר תקרא צינורא: וענין אמרו שבלע הוא שיכנס הברזל אשר בקצה הפלך בכללו בגוף העץ ויתקבץ העץ עליו מלמעלה עד שיהיה הברזל כולו מספיק מוכנם בעצם הפלך: ומלמד הוא כלי עץ ובסופו ג"כ מסמר של ברזל ינקו בו המחרישה בעת החרישה מהעפר אשר יתעכב בה ולזה תקרא מלמד הבקר לפי שהיא תלך בו על הדרך הישר עד שלא ילך השור בזולת דרכו ולזה תקרא מלמד וזה הברזל אשר בקצתו יקרא דרבן וקבוצו דרבונות דברי חכמים כדרבונות (קהלת יב): ולבינה שבלעה את הטבעת. הוא שיגיע הטבעת בטיט ויתבשל והטבעת בתוכה ואמר שאלו הכלים אע"פ שהן טמונים בתוך העץ או הטיט כמו שספרנו הנה הן מטמאו באהל המת אם היו טהורים ותטמא כלי חרס אם הגיעו באוירו והן טמאין ויטמאו ג"כ בהיסט הזב כמו שנבאר בזבים שכל הדברים אשר יטה אותן הזב אע"פ שלא יגע בהן הנה הוא יטמאם: עוד אמר כי כאשר נגע ככר של תרומה באלו העצים או הכלים אשר בתוכם כלים טמאים הנה לא תטמא לפי שלא תטמא בתרומה אלא כשיגע בה דבר אשר יטמא אותה עצם בעצם. ואמרו של תרומה הוא רבותא בהיותו לא תטמא אפילו ככר של תרומה אשר יטמא בשני לטומאה שאנחנו לא נוריד זה העץ המקיף בברזל הטמא מדרגת ראשון לטומאה ולא שני ועם היות כל אחד מאלו הברזלים אב לטומאה והן טמונים כמו שהנחנו ואמנם יטמאו התנור להיותו מטמא מאויר ואע"פ שהיתה הטומאה נסתרת כמו שהתבאר בפרק אשר לפני זה:

הגפת והזגין כו' ואח"כ יצאו מהן משקים טהורים. שמתחלתן נעשו בטהרה. ומסיים הרמב"ם בפ"ט מהל' טומאת אוכלין. שאם נעשו מתחלה בטומאה ויצאו מהן משקים טמאין וטעמא שכיון שהיו טמאין לא פרחה טומאתן אבל כשמתחלה נעשו בטהרה ולא היה עליהם שם טומאה. אין הלוך הטמאים שעליהם מטמאן למשקה שיוצא אח"כ שאע"פ שכבר הוכשרו במשקים שיצא מהן כשנעשו בטהרה. מ"מ הואיל ובטהרה נעשו לא נקרא עליהן שם טומאה מעולם כל' התוספתא [רפ"ג] דטהרות שהביא הר"ש הלכך טהורין הן המשקים היוצאים אח"כ. ואין הלוך הטמאין מטמאן. לפי שגפת וזגין אינן עומדין להיות משקה יוצא מהן. ובתוספתא דמכילתין בפ"ו שנויי' לענין הוסק התנור כי ההיא מתני' דלעיל. וז"ל הגפת שנעשה בטהרה ונפלה לאויר התנור אפי' בשעת הסיקו טהור ושנעשית בטהרה ונטמאת פי' הר"ש כגון שהלכו עליהם טמאים. ע"כ. ונפלה לאויר התנור בשעת הסיקו טמא. שלא בשעת הסיקו טהור ור"ש מטהר. ר' אליעזר בר' שמעון אומר ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין בד"א בחדשה אבל בישנה הכל מודין שהיא טהורה:

והזגין. קליפת הענבים. הרמב"ם ועיין במשנה ב פרק ו דנזיר:

לבינה שבלעה את הטבעת. פי' הר"ב שגבל הטבעת בטיט הלבינה כו'. וכן פי' הרמב"ם אבל לפי לשון המשנה משמע שהיתה כבר לבינה קודם שבלעה. ומהר"ם כתב וז"ל דרך השרים שקובעים טבעת באבני גזית כדי שיקשרו שם סוסיהם. וכן עושין גם כן תוך בנין של לבנים ע"כ:

נכנסו לאהל המת נטמאו. פי' הר"ב שאין מציל באהל המת וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך כו'. כך כתב הר"ש ולשטתו דס"ל דכלי מתכות ניצול בצמיד פתיל כשהוא של חבר כמו שכתבתי במ"ב הוצרך לפרש כן. אבל לשטת הרמב"ם וכמו שפי' הר"ב שם. דאף בשל חבר אמרו אין כלי שטף נצול בצמיד פתיל. אין צורך לסברא זו לומר דדוקא בכלי שיש לו תוך מציל. והרמב"ם כתב בפ"כ מהלכות טומאת מת בטעם משנתנו שאין הבלועים בכלים מצילים אלא בצמיד פתיל ע"כ. וכלומר דבצמיד פתיל יש לו הצלה ע"י אגב היכא דבטיל כמו בטפילה. ומגופה דריש פירקין וכן מוכח מהמשך דבריו שם:

נפלו לאויר התנור טהור טמאוהו. פי' הר"ב לפי שהתנור כו' וטומאה בלועה כו' כדפרישנא בפרקין דלעיל משנה ה:

טהור טמאוהו. לא המ"ל טמא נטמאו כסדרא דרישא. משום דאין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס. מהר"ם:

נגע בהן ככר של תרומה טהור. כתב הר"ב לא אמרי' נעשה העץ המכסה אותו ראשון או שני כו'. וא"ת והא לאו פשוטי כלי עץ הוא. דהא כלי המקבל טומאה חשבינן ליה ברפט"ז דאהלות וכמ"ש שם בס"ד. תירצו בתוס' בפ"ק דשבת דף יז בשם ר"י דאיכא לאוקמי בכה"ג שא"א להוציא הדרבן. אלא א"כ ישבר בית קבולו ולכך לא חשיב תו בית קבול:

הגפת והזגין זגין הוא פסולת ענבים שנעצר יינן:

שנעשו בטהרה שנעצרו ע"י בני אדם וכלים טהורים:

והלכו עליהם טמאים בני אדם טמאין. ועי"ז יצאו מהן וכו' ול"ג ואח"כ יצאו וכו':

טהורין דהפסולת שמהזיתים וענבים אמק"ט. וגם השמן והיין שיצא מהן ע"י הליכתן עליהן ג"כ אמק"ט. דהרי לא נתכונו הטמאין שיצאו המשקין מהפסולת. והרי כל משקה שיצא ממאכל שלא לרצון לא חשיב משקה. ואמק"ט [רב"א. ואשכחן דכוותיה בסלי זיתים וענבים ספ"ו דמכשירין. מיהו כל זה במשקה טהור. אבל משקה טמא. אפי' ביצא שלא לרצון חשיב שפיר משקה כדחזינן לעיל בלפת וגמי וגפת. וכ"כ לעיל בנטף חלב מדדי טמאה ספ"ח]:

שמתחלתן נעשו בטהרה אבל בנעצרו ע"י טמאין. הרי לרצון יצאו המשקין ונטמאו. וכשחזרו ונבלעו בהגפת והזגין וחזרו ונפלטו משקין טמאין הן. אף שפליטתן השתא שלא לרצון היה. וכלעיל בספוג שבלע משקין טמאין. אף שיצאו אח"כ שלא לרצון נשארו בטומאתן:

כוש הוא פלך שטוין בו. ויש בראשו צנורא עקומה ממתכת:

מלמד הוא מקל לישר הפרה בחרישה. ומסמר שבראשו הוא הדרבן:

לבינה שבלעה את הטבעת שנשמטה מאצבע של העושה לתוך הטיט כשגיבל הלבינה:

והן הכלי מתכות הנ"ל:

נכנסו לאהל המת כשהן בלועין תוך כלים הנ"ל:

נטמאו להרמב"ם [פ"כ מטו"מ] קמ"ל מתניתין דאינן נצולין מטעם בלועין. דלא מחשב בלוע רק כשנבלע מבע"ח:

הסיטן הניען. וכ"ש בנשאן להדיא אבל בנגען הזב לא נטמאו הצנורא והטבעת הבלועין. דהרי הפשוטי כלי עץ והלבינה אמק"ט וחוצצין בנגיעתו וכתרומה בסיפא [ותמוהין דברי הר"ב שכתב אפי' לא נגע. משמע כ"ש מגע]:

הזב נטמאו דלגבי היסט הזב אפי' בלוע בו צמ"פ ממש אינו מציל:

נפלו לאויר התנור טהור אחר שנטמאו והן בלועין כלעיל:

טמאוהו אפי' היה צמ"פ ממש עליהן הרי אין צמ"פ מציל. רק מלהכניס ולא מלהוציא הטומאה:

טהור דאע"ג דהכוש והמלמד יש להן ב"ק. ומדאינו עשוי למלאותו בקביעות [כראב"ד פ"כ מכלים] לפיכך שמיה ב"ק [כסוכה י"ב ב' תוס' ד"ה מהו]. וא"כ הרי מק"ט. והיאך אפשר שהתרומה שנגעה בהן תהיה טהורה. ואפי' נימא דמיירי הכא שהצינורא והדרבן לבד נטמאו. ואח"כ נבלעו בהכוש ובהמלמד. אפ"ה הא תינח בנטמא הצנורא בהיסט הזב. דלא נעשה רק ראשון. להכי גם בתחבו אח"כ בהכוש והמלמד לא קבלו טומאה מהצנורא. דאין כלי מק"ט רק מאב. אבל בנטמא הצנורא ממת. הרי נעשה אבי אבות. ומטמא אח"כ שפיר להכוש ולהמלמד. וא"א שתטהר התרומה שנגעה בהן. י"ל דאפ"ה כיון דא"א להוציא הצנורא הבלוע השתא מבלי שישבר הב"ק. לפיכך הו"ל השתא כשאר פשוטי כ"ע שאמק"ט. אם אינו משמש לאדם וכלים ביחד [כפט"ז מ"ז] והוא מפסיק שפיר בנגע בתרומה. ומה"ט לא הוה כעץ משמש למתכת דגם פשוטיו מק"ט [כפי"ג מ"ו] דמדנבלע שם תו אינו משמשו:

ואע"ג דבנמצאו בטפילות התנור טהורים. דמדבלועין בכותל התנור בטלו לגבי כותל (וכמ"א) וכ"כ בנמצאו בלועי במגופת החבית כנגד פיה טהורין. דמדהן בלועין במהגופה הו"ל כמגופה ואמק"ט. וא"כ ה"נ נימא דמדבלועין בהכוש והלבינה שאמק"ט. בטלו לגבייהו ולא נטמאו באהל המת. י"ל התם ה"ט דמטהרינן המחט. משום דהא דנימא דמחט שמונח תוך עובי הכותל יהיה כמונח בתוך התנור היינו רק מדרבנן. וגם הא דכ"ח אמ"צ בצמ"פ על כלי שטף הוא ג"כ דרבנן. ולהכי הו"ל חומרא יתירתא בדרבנן ולא גזרינן. א"נ נ"ל משום דהא שיהיה כלי בעובי כותל התנור נילש בטיט שלו. הוא מלתא דלא שכיחא שלא הרגיש בו היוצר כשעשה התנור. וכל מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן (כביצה י"ט א'). אמנם קשה לי מ"ש הכא דאמרינן דהטבעת או מחט שבמגופה או בכותל התנור בטל לגבי התנור. והו"ל כהטיט. ומ"ש בטומאה בכותל בית (אהלות פ"ו מ"ג) דאמרינן דמחציה ולפנים הבית טמא. ואמאי. ונימא גם התם דבטל לגבי כותל ואינו מטמא כלל. ודוחק לומר דטומאת אדם מת אינו מבזהו כל כך דלהוי כעפרא בעלמא (ועי' קצת דוגמא לזה אהלות פ"ד סמ"ב). וי"ל דוקא בכלי טמא אמרינן דבטל כעפר כשנילש עמו. ולא בגוף הטומאה בעצמה. וחילי ממי חטאת טמאין (פרה פ"ט מ"ה) דאפי' נגבלו ונתערבו לגמרי בטיט. לא בטלו אגב הטיט. מכ"ש כשהטומאה מונחת בעינא תוך הכותל. ואע"ג דבש"ס (נדה כ"ז ב') אמרינן דמחוי ולד בטל בדם לידה. ואי"ל דהתם ה"ט מדנתבטל קודם שבא לכלל טומאה לא עדיף מדבר שיש לו מתירין דג"כ לא בטל. ואפ"ה בנתערב קודם שנתהווה מיתבטל (כרמג"א ש"כ סק"ה). ליתא. חדא דהרי המרדכי (חולין פ"י) כתב ממש להיפך דכשנולד בתערובות לא שייך ביטול. ותו הרי אמרינן (בכורות כ"ג א') נבילה בטילה בשחוטה. אלמא גם בשהיה בעין תחלה שייך בטול בטומאה עצמה. וי"ל דכל זה היינו בביטול ברוב מנין. אבל דלהוי בטל כעפרא מדמסובב בעפר. לא. דהרי ניכר במקומו. אמנם להראב"ד (פ"כ מטו"מ) כל בלוע אפי' מדבר שאינו בע"ח ניצל באהל המת. ואפ"ה דוקא בשאין אדם יכול להוציאו בקלות ממקום שנבלע. ומה"ט בבלוע בטפילה ובמגופה ניצל. אבל הכא שבלוע בכוש ובמלמד. כך דרכן לעשות בהן נקב לתחבן שם. ופעמים ירד להשתקע שם ובקלות יכול להוציאן (וע"כ גם לבינה מיירי בכה"ג) ולהכי אין מצילין. והר"ש והר"ב הכא כהרמב"ם ס"ל. דבלוע שאינו מבע"ח אינו מציל. ולדידהו ע"כ צ"ל דבלוע בטפילה ובמגופה ניצולין לא מטעם בלוע רק מטעם צמ"פ וכמש"ל ומשנתינו כאן קמ"ל. מדסד"א כיון דהצינורא טמון מכל צד בדבר המקיפו ניצל כבצמ"פ. קמ"ל דבאין תוך למקום הצינורא הו"ל כגבלן בטיט או ככרכן בסיב דלא ס"ד שינצלו עי"ז באהל המת כך הוא תוכן דברי רבותינו. וק"ל הרי כל נקב קטן שנעשה בידי אדם אינו מציל בצמ"פ (כרתוי"ט פ"ח מ"ו ד"ה אם) והרי הכא נמי במקום שנבלע הצינורא. יש בהכוש נקב שנעשה בידי אדם. וא"כ אפי' היה לו תוך לא היה ניצל בצמ"פ. ואת"ל דדוקא בנקב שאינו עשוי למלאות מעכב בצמ"פ. אבל נקב שבכוש שעשוי למלאות כמו ב"ק העשוי למלאות לא שמיה ב"ק (רמב"ם פ"ב מכלים ה"ג) כ"כ נקב העשוי למלאות לא שמיה נקב. א"נ דאע"ג דכל נקב כ"ש בעשוי בידי אדם אינו מציל בצמ"פ. היינו רק בנקב פתוח. אבל הנקב שבכוש שאינו רק לתחוב שם צנורא דקה. ולפיכך הנקב צר מאד ולא מחשב כנקב פתוח. עכ"פ ק"ל דה"ת להר"ש דס"ל דכלי חבר ניצל בצמ"פ. איכא לאוקמא הכא בצינורא של חבר. ולהכי אילו היה במקום הנקב תוך היה ניצל כבצמ"פ. אלא להרב דס"ל לעיל (מ"ב) דגם כלי שטף של חבר אינו ניצל בצמ"פ א"כ הא תינח בטפילה ובטיפול י"ל דמדנגבלו תוך טיט הכותל והמגופה כגוף הכותל דמי ונצולו. אלא הכא שכתב הר"ב שאין נצולין משום דאין שם תוך. הרי אפי' היה שם תוך לא היו נצולין. וצ"ע. אבל אילה"ק בל"ז להר"ש והר"ב דנהי דכוש ומלמד פשוטי כלי עץ. וכל כה"ג רק במשמשין לאדם וכלים ביחד מק"ט מדרבנן. א"כ הכוש והמלמד שאין משתמשין כך. אמק"ט מצ"ע כלל. עכ"פ מדתוחבין שם הצינורא הרי הו"ל עץ המשמש את המתכת דדינו ככלי מתכות ומק"ט (כפי"ב מ"ב) ואיך יציל הכא על הצינורא. י"ל הרי כבר תנינן התם וכולן אחת אחת בפני עצמן טהורין. וא"כ הכא דנבלע הצנורא לתוכה. תו לא חזי למילתה. וכמופרש מהצנורא דמי:

הגפת והזגין. גרסי' כמד"א מחרצנים ועד זג אבל זוגין בשורק הוא פעמונים ובחולם הוא ל' זוגות:

הצנורא. י"ס הצנירה:

לבינה שבלעה את הטבעת. שגבל הטבעת בטיט ונשרפה כך נלע"ד שצריך להיות בפי' ר"ע ז"ל או ונצרפה בצדי. ובערוך פי' שהיה מנהגם לעשות סימן בטבעת על כל לבינה ואם נשקעה הטבעת בלבינה אינה נצולת מטומאת אהל. עוד בפירושו ז"ל וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך. אמר המלקט כדתנן לעיל בפ"ח סי' ג' וכמו שכתבתי:

נפלו לאויר התנור טהור. מצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מלת טהור: