משנה כלים פרק ט׳ משנה ה׳

גפת. הוא פסולת הזיתים אחר יציאת השמן ממנו והמאמר כולו מבואר:

חרסין שנשתמש בהן משקים טמאים. פי' הר"ב כגון עביט של מימי רגלים של זב וזבה שנשבר וחרסים בלעו מימי רגליהם. ואיכא למידק אמאי דייק לפרושי הכי במשקין חמורין שהם אב הטומאה. ולא דייק לפרושי הכי במתני' דלעיל והרי כל המשקים מטמאים כלים בגזירת י"ח דבר. ועוד דומיא דסיפא דוכן בגפת כו' דמסתמא בכל טומאת משקין איירי. ובפ"ט דמסכת נדה דף סב פליגי ר"ל ור"י בפי' משנתינו. ופסק הרמב"ם בפי"ד מה"כ כר' יוחנן. וכדאסיק רב פפא דמתניתין אחד משקין קלין ואחד משקין חמורין. אלא דבמשקין חמורים דוקא כשאינו מקפיד עליהן שיצאו. הוא דבעינן הוסק התנור. אבל הקפיד עליו ויכול לצאת הרי זה מטמא התנור אע"פ שלא הוסק. דאלת"ה תקשה אמתניתין ב פ"ג דאהלות דתנן כל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. הא יכול לצאת טמא. ואע"ג דלא נפיק וע"ש:

וכן בגפת חדשה. הבאה ממשקים טמאים. שהוסק בה התנור נטמא שסוף משקה לצאת. הרמב"ם שם:

אפילו לאחר ג' שנים נטמא. רבותא דג' שנים נראה בעיני דהיינו לאפוקי מהני תנאי דבתוספתא דתניא התם אבא יוסי בן דוסאי ור' יוסי בן משולם אומר נגבה לאחר ל' יום לא נגבה לאחר ג' שנים וטעמייהו דלאחר ג' שנים אע"פ שלא נגבה לא חשיב שוב משקה כלל. וקמ"ל תנא דידן דכל שלא נגבה אפי' לאחר ג' שנים חשיב משקה:

נטמא התנור. כשיוסק. הרמב"ם שם:

חרסין שנשתמש בהן משקין טמאין כגון שחתיכת חרס זה הוא מעביט של מי רגלים של אדם שנטמא במת ושרץ וכדומה או שחרס הזה בלע משקין שנטמאו מידים. אף שאח"כ הדיח החרס ג"פ ממשקין טמאין שעליו. עכ"פ הרי נשארו משקין טמאין בלועין בתוכו:

שסוף משקה לצאת ע"י ההיסק. ולפיכך כשיצאו נטמא התנור. והא דנקט חרסין דהיינו כ"ח שנשבר [כפ"ג מ"ד] לרבותא נקט הכי. דאע"ג דהחרסין עצמו אין בו טומאה. אפ"ה לא דמי לכלי שבלע מים טמאין וטבלו. שכשיפלטן אח"כ טהורין [כמקואות פ"י מ"ה]. התם נטהרו בהשקה. אבל הכא כשפלטן אח"כ טמאין. וכ"ש כלי שלם שהוא כ"ח שנטמא ממשקין טמאין שבלע. ונפל לתנור והוסק. הרי אפי' תימא כשנבלעו פרחו מינייהו טומאת עצמן. עכ"פ כשחזרו ונפלטו נטמאו שוב מהכלי הטמא. מיהו אם בלעו החרסין משקין של זב וזבה שהן אה"ט. א"צ שיוסק התנור רק כשאינו מקפיד שיצאו המשקין שבתוכו. אבל במקפיד שיצאו. אז אפי' לא הוסק התנור עדיין. נטמא התנור. מדיכולין לצאת [וכאהלות פ"ג מ"ב] ולפיכך מתניתין דקתני סתמא דמשמע דאפי' במקפיד צריך שיצאו ממש. ע"כ דאיירי במשקין שאינן אה"ט [וזהו כונת הש"ס (נדה ס"ב ב') ודו"ק. וכל זה דלא כהר"ב כאן]:

וכן בגפת חדשה הוא פסולת הזיתים שאין עדיין י"ב חדש משנעצרו ע"י אדם טמא. והרי בלע הגפת המשקין שנטמאו בעצירתן. וכשנפל הגפת לתוך התנור והוסק ודאי יצאו המשקין לתוך התנור ויטמאוהו:

אבל בישנה טהור דבנפל לתוך התנור לאחר י"ב חדש משנעצרו. טהור התנור מדודאי כבר נתיבשו כל המשקין שבהגפת:

נטמא התנור כשהוסק. והא דנקט ג' שנים. והרי גם אח"כ הדין כך. ה"ט מדבעי לאשמעינן דלא כהנך מ"ד בתוספתא דס"ל דאחר ג' שנים רטיבות שבהן לא חשיב עוד משקה. והא דלא נקט הכא זגין כבסיפא. והרי גם בהו יש שיעור זה של י"ב חדש [כחולין ק"י א'] ה"ט משום דרק בגפת רגילין להסיק משום שמנונית:

חרסין שנשתמש וכו'. בנדה פ' האשה שהיא עושה (נדה דף ס"ב) גרסינן אמר ריש לקיש לא שנו הוסק התנור אין אי לא לא דכל זמן שהן נבלעים בחרסים אין מטמאים את אויר התנור אלא משקים קלים שאינם אב הטומאה כגון דמעת עינו ודם מגפתו או מי רגלים דטמא מת או טמא שרץ דאפי' כשהוסק ויצאו והיו הן ממש באויר התנור לא טמאוהו אלא מדרבנן דאין משקה מטמא כלי חוץ ממשקה אב הטומאה אבל משקים חמורים כגון מי רגלים של זב ושל זבה שריבה בהן הכתוב מעיינות לטמא אדם וכלים טמא התנור אע"פ שלא הוסק כיון דיכולים לצאת ע"י היסק לאו טומאה בלועה היא ומטמאה ור' יוחנן אמר אחד משקים קלין ואחד משקים חמורים אם הוסק התנור אין אי לא לא דה"ל טומאה בלועה בחרסין וטומאה בלועה לא מטמאה כדאיתא בפ' בהמה המקשה אמתני' דהתם סי' ג' ומבואר בסוף מסכת מקואות ועיין במ"ש בפ"ג דאהלות סי' ב' דמסיק רב פפא התם בנדה דכל היכא דאין יכול לצאת ולא הקפיד עליו דברי הכל טהור אפי' לריש לקיש יכול לצאת והקפיד עליו ד"ה טמא אפי' לר' יוחנן כי פליגי דיכול לצאת ולא הקפיד עליו ר"ל סבר כיון דיכול לצאת אע"ג דלא הקפיד עליו טמא והנך חרסין אע"ג דלא קפיד עלייהו להוציא כל מה שבתוכן טמאים כל זמן שלא יצא הואיל ויכולין לצאת ע"י היסק ור' יוחנן ס"ל אע"ג דיכול לצאת ע"י היסק אם הקפיד עליו אין אי לא לא:

ואם ידוע שיוצא מהן משקים. מצאתי מוגה ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל ממנה משקים. וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל גם הגיה אפי' לאחר שלש שנים נטמאת וכתב אח"כ מצאתי ס"א טמא ע"כ: