משנה כלים פרק כ״ג משנה א׳

כדור. הוא הכדור ישחקו בוי ואימום. הוא דפוס של מנעל: וקמיע ותפילין ידועים. ואלו המנויין כולן חיצוניהן מעור ובתוך הכדור סובין או מוכין וכן האימום ובתוך הקמיע והתפילין בתים הכתובות בו. ואמר כי כאשר הכלי נגע במת והיה זה הכלי אב הטומאה אחר נקרע העור הנה אשר יגע בדבר אשר הוא תוך העור טהור לפי שאינו מעצם הכלי ולא מחובר אליו: ואוכף. הוא דמיון המרדע מפורסם הצורה וירכבו עליו:

הכדור. ישחקו בו. הרמב"ם. וכ"פ הר"ב ריש פכ"ח:

והאמום. פי' הר"ב דפוס של מנעל כו'. ופיו תפור [ובו] עושים המנעל כמו שעושים רצענים שלנו בדפוס של עץ. הר"ש. והוא לשון רש"י סוף פרק ז' דסנהדרין:

מפני שהתפר מחברו. פי' שתופר המוכין עם העור כדי שלא ישמטו אנה ואנה מתחתיו כשרוכב על האוכף דומיא דתפירת הבגד שממלאין במוך וצמר גפן בין תפירה לתפירה שזכר הר"ב במ"ד פט"ז דשבת שרגילות גם כן לחבר המוך בתפירות עם הבגד עצמו. כנ"ל. ולשון מהר"ם נ"ל אע"ג דכדור ואמום כמו כן תפורים מכל מקום רגיל הוא להוציא מה שבתוכן לפעמים להכי אין התפר מחברו כי הכא. ע"כ:

הכדור באלל בל"א. ועשוי מעור ממולא מוכין. ועשוי לשחק בו:

והאמום דפוס לעשות עליו מנעל [כלקמן פכ"ו סי' ל"ט] וגם הוא עשוי מעיר וממולא מוכין:

והקמיע כמין כיס עור ממולא מעשבין. או שנותנין לתוך הב"ק שלו קלף שכתובים עליו שמות. שנושאין אותו לסגולה או לרפואה:

והתפילין שממולאין בתיהן בפרשיות והרי כל הנך המלויין בעצמן כשהן לבד אמק"ט:

שנקרעו ר"ל שנטמאו בעודן ממולאין. ואח"כ נקרעו:

מיירי שלא נפתח בהן רק התפר שסתמן. אבל לא נתבטל הב"ק שלהן ע"י הקרע. ולפיכך משום שהב"ק שלם נשאר בטומאתו. משא"כ לעיל [פי"ח מ"ח] מיירי שהותר לגמרי ונתבטל עי"ז הב"ק:

טהור דאם נגע טהרה בהמלוי אף שעדיין הוא בתוכן. והרי כשעדיין היה סגור היה כולו טמא. השתא שנפתח התפר. אין המוכין מטמא עוד בנגיעתו. דמשנפתח אין המוכין תו חיבור לעיקר הכלי:

מפני שהתפר מחברו ר"ל שדרך העושה אוכף. שתופר מיד העור עם המוכין. כדי שהמוכין שתוך האוכף. לא ישמט ממקום למקום תחת הרוכב. להכי גם בנפתח כיס העור. אפ"ה מחשב המוכין חיבור להאוכף. ומטמא כמותו כל זמן שהב"ק שבאוכף קיים:

ותמוה איך כדור וחביריו כשהן שלמין יק"ט. הרי הם פשוטי כלי עור שכשאין להם שיעור מדרס דהיינו ה' על ה' טפחים (כפכ"ז מ"ב) אינן מק"ט כשמשמש רק לאדם. או אפי' כשמשמש לאדם וכלים. אבל רק בשעת מלאכה (כלעיל רפט"ו ופט"ז סי' פ'). ואי"ל דהנך דהכא מדיש להן חלול בפנים אינן כפשוטי כלי עור. דהרי יש להן תוך וב"ק. ליתא. דהרי חללן סגור בתפירות סביב ושמעינן לעיל (פ"ב סי' מ') בחבית של שייטין דחלול הסגור מכל צד ל"ש ב"ק. ואת"ל התם אין החלול עשוי למלאותו. משא"כ הנך דהכא. ליתא. דאדרבה מדעשוי למלאותו בדבר שלא יוציאו משם לעולם. קיי"ל דל"ש ב"ק. (כרמב"ם פ"ב מכלים ה"ג). ולימא מסייע ליה להרמב"ן שהביאו רמל"מ (פ"ד מכלים ה"א) דפסק דב"ק העשוי למלאות שמיה ב"ק. ואי"ל דרמב"ם דס"ל דב"ק העשוי למלאות ל"ש ב"ק ס"ל דמתניתין דהכא אתיא כר"א דשמיה ב"ק. אבל חכמים פליגי עליה וס"ל דל"ש ב"ק. וכן כ' באמת רש"י (סנהדרין ס"ח א'. ועי' בר"ש לקמן פכ"ו מ"ב). ליתא דהרי הרמב"ם דס"ל דל"ש ב"ק. ואיהו בכבודו ובעצמו פסק (בפ"ז דכלים הט"ו) כסתם מתניתין דהכא. וי"ל דרמב"ם ס"ל דהא דב"ק העשוי למלאות ל"ש ב"ק. היינו באינו עשוי לפתחו לעולם. משא"כ הנך דמתניתין מדעשוי לפתחן לפרקים. דהיינו כשיתדחק המוכין שבתוכן יחד ויתרוקן הב"ק בזויותיו. מוציא המוכין ומשרביטן. כדי שכשיחזירם לתוך כיסן יתמלא כל החלול מהמוכין. וכ"כ תפילין. אף שאין חייבים לבדקן לעולם (כא"ח סי' ל"ט) עכ"פ הרי אפ"ה מצוה לבדקן לפרקים (כמג"א שם) משו"ה מחשבו ב"ק:

וא"ת כיון שהמוכין בעצמו אמק"ט. האיך יק"ט אגב הב"ק. דבשלמא בעוד האוכף תפור סביב הרי המוכין שבתוכו נצרך לתשמישו. ובכל כה"ג אמרינן כל המחובר לטמא טמא (כפי"ב מ"ב). אבל לאחר שנפתח האוכף. ותו לא חזי המוכין שבתוכו להשתמש עם האוכף. דאל"כ ל"ל טעמא מפני שהתפר מחברו הרי בלא זה כיון דחזי עדיין לתשמישו שבתחלה. פשוט דג"כ מק"ט כאילו לא נקרע. אע"כ בלא חזי השתא לתשמישו שבתחלה. וא"כ אף שהמוכין מחובר להעור של האוכף. אמאי המוכין יקבל טומאה אגב הב"ק. הרי אין צריכין זל"ז כלל. ומ"ש מארגזים שבתיבה שנפחתה. ותורמל וחמת שנפחת ב"ק א' בהן. שאע"ג שהב"ק השלם מק"ט. אפ"ה הב"ק הנפחת שמחובר אל השלם. אינו חיבור לו ואינו מק"ט עמו (כלעיל פי"ט מ"ז וח'). ואת"ל דהכא כיון שמחובר המוכין בתפר עם האוכף. עדיין חזי לתשמישו שבתחלה. ולהכי מק"ט. עכ"פ ק' למהר"ם שכ' רתוי"ט הכא בשמו דתפר מחברו דקאמר הכא. ואין ר"ל שתפור בהאוכף. רק ר"ל שאינו רגיל להוציא מה שבתוכו. דנהי דלא ק' אפירוש זה. דא"כ הו"ל ב"ק העשוי למלאות לעולם ואמק"ט כלל. וכמש"ל. די"ל דאוכף שאני. דאפי' אין לו ב"ק הרי יש בו שיעור מדרס. ובכה"ג אפי' פשוטי כלי עץ ועורכיון דמק"ט מדרס. נטמא גם משאר טומאות (כנדה פ"ו מ"ג). אבל קשה גם לפי' זה. מה מהני שהמוכין הוא תוך האוכף. ואינו רגיל להוציאו משם לעולם. הרי גם ארגזים שבתיבה וכיסין שבתורמל. אינו רגיל לנתקן זמ"ז. ואפ"ה לא מחשבו חיבור זל"ז. י"ל התם אף כשכולן שלמין אין תשמיש של זה צריך לשל זה. ולפיכך אף שבזמן שכולן שלמין. כשנטמא א' נטמא חבירו. מדכולן בני קב"ט נינהו. עכ"פ בנפחת א' מהן לא נטמא הנפחת כשנטמא השלם. דאינו חיבור לו. מדא"צ לו כלל. ולמגזייא מהתם קיימא. אבל הכא דתשמיש האוכף כשהוא שלם צריך להמוכין שבתוכו. לפיכך אף דהשתא נפחת התפר. אפ"ה כיון דצריך האוכף להמוכין. ודאי שוב יתקנו. לא גרע מכרע שבמטה שמטמאת איברים בעתיד להחזירה (כפי"ח מ"ז וט'). כ"ש הכא שבאמת עדיין תפורין יחד. או עכ"פ מחוברין יחד. דמחשב כולו ככלי א' ומק"ט יחד ככלי א' (ועי' מ"ש בס"ד פכ"ד סי' פ"ה). וא"ת עכ"פ ק' לב' הפירושים. דכיון שתשמישן א'. וכל א' צריך לחבירו. א"כ למה צרכינן להטעם שהתפר מחברו. הרי גם בל"ז נמי. מדעתיד להחזירן מק"ט. דוכי ס"ד דמנורה של פרקים (פי"א מ"ז) ואברי המטה (פי"ח מ"ה) ושאר כלי בעלת אברים המחוברין כולן יחד. לא יק"ט מדרגיל לפרקן זמ"ז. ואת"ל התם הכלי שלם. משא"כ הכא הרי נפתח התפר. ליתא דהרי התם גם בשמפורקין מקב"ט האבר (כספי"ח) וכ"ש הכא שהמוכין עדיין תחוב תוך הכיס. וי"ל התם נפרקו אברי הכלי זמ"ז שלא בדרך קלקול. אבל הכא שנפרד חבורן דרך קלקול. להכי דוקא בתפורין ממש יחד או בשאינו רגיל להוציאן הוה חיבור זה לזה:

שנקרעו. הרי"ש בשבא גרסי' לה וכן נקד ה"ר יהוסף ז"ל:

ובמה שבתוכם טהור. מתני' דלא כר' אליעזר דא"ר יהושע בן קרחא משמו בתוספתא דאם נקרעו והטבילן כמות שהן אין מה שבתוכן חוצץ דהכל חבור. ועיין שם סוף פרק ארבע מיתות:

מפני שהתפר מחברו. כך צ"ל: