משנה כלים פרק כ״ב משנה י׳

אסלה. כדור מברזל ובו מקום ישבו עליו בעת הצורך לבית הכסא ועליו כסוי מעור יכוסה בו: וטרסקל. סל קטן ולו חפוי מעור ג"כ מחובר וכאשר הוסר הכסוי ישאר בלתי אינו ראוי לדבר לא שישב עליו לקטנותו ולא לשום בו דבר להעדר הצדדין: וכסא המרחצאות. הם משיש ואמר שהוא אם היה לוח משיש ולו שני רגלים מעץ וישב הזב על זה הכסא שהוא יטמא ר"ל שרגליו יהיו משכב עם היות השיש עצמו לא יטמא ואם היה אחד משני הרגלים של שיש ג"כ הנה הכל טהור לפי שהוא כסא של אבן: ואמרו ששיגמן כמו מאמר ששעמן ושעם הוא הגמי והכונה בזה כי כאשר נמשכו עד שש?ו לוח אחד והבלנין ישבו עליהן והמים ילכו תחתיהן אומרי' חכמים שהן לא יטמאו במדרס הזב באשר עשייתם הוא לילך המים תחתיהן ויעשה מן הקני' והקני' יגביהן ויעשו ג"כ מן גמי ישליכו עליו הבגדים וידליקו האש בקטורים עד שיתקטרו הבגדים ושמו בל' ערב קנקלין ושמו המפורסם במצרים אלמיש"ן ואם היו בו שני מקומות יקבלו הבגדים ישוב ככלי קבול ואם היה עשוי ככוורת והוא שתהיה עוברת משני הצדדין הנה הוא לא יטמא והלכה כחכמים:

האסלה. פירש הר"ב בית מושב של ברזל מכוסה עור. נקוב באמצע כשיעור סיט [*המפורש בפירוש הר"ב משנה ד פי"ג דשבת] הן חסר הן יתר. ויושב עליו אדם ותחתיו גרף כדי לקבל בו הרעי. ערוך:

העור טמא מדרס. בשנטמא כשהוא מחובר קאמר ויש בו כשיעור אבל הברזל טהור מן המדרס שעליו אבל לא טהור משאר טומאות דאי לכתחילה קאמר ברזל טמא בשאר טומאות. פשיטא. [ועור] נמי אם יש בו כשיעור פשיטא. ואי לית ביה כשיעור אמאי טמא מדרס. הראב"ד פכ"ה מה"כ:

שהפויו של עור. ושפתותיו ג"כ מעור וכאשר הוסר הכסוי ישאר בלתי שפה אינו ראוי לדבר. לא לישב עליו לקטנותו ולא לשום בו דבר. להעדר הצדדין. הרמב"ם בנא"י:

ששיגמן. לשון הר"ב שפסלן ותקנן ברהיטני וכ"כ הר"ש ובמשנה דלעיל נתנו מעצד לפסול. ובין כך ובין כך קשיא לי מאי שנא דלא פירשו כמו עשאן בסינין או בשיגמין דמתני' ו פ"י. שהוא חיבור הנסרים על ידי עץ הנקרא שעם. וכך פי' הרמב"ם בכאן גם הערוך מפרש כן למשנתינו:

קנקילין. פי' הר"ב כלי שמשימין תחתיו אש וגפרית כו'. מכבר מעשה רשת תרגום ירושלמי קנקל עובד *)מצדא וכן מכבר דויקהל הערוך:

והעשויה ככוורת. ל' הר"ב מפולשת משני צדדים. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פ"ב כתב ככוורת שאין לו קרקע:

האסלה האסלה הוא מושב ביהכ"ס. והוא מלבן מרובע העשוי מד' בדי ברזל המחוברין יחד בריבוע. ויש לו ד' רגלים בד' זויותיו. ומותחין עליו עור למושב. והעור נקוב באמצעו. ותחת הנקב מעמידין הגרף לקבל הרעי [עי' עירובין ד"י]:

וטמא מת פשיטא דכל המק"ט מדרס מק"ט נמי משאר אה"ט [כנדה פ"ו מ"ג] ומ"ש דנקט כן הכא. אלא משום דבעי למנקט בסיפא פירשו. נקט הכא ברישא:

פרשה העור מהברזל:

והברזל טמא טמא מת אי בשעתיד להחזיר העור על הברזל אז גם העור גם הברזל. אם נטמאו במדרס בשעה שהיו מחוברין. היו נשארין שניהן בטומאתן דמעיקרא גם אחר שפירשו זמ"ז. וגם מק"ט מדרס להבא אפי' אין בהן כשיעור למדרס. דלא גרע מכרע של מטה. דג"כ לא חזי בפ"ע לישיבה ואפ"ה מק"ט מדרס [כפי"ח מ"ז ומ"ט] מיהו הכא מדקתני שהברזל מטמא רק ט"מ. ע"כ דמיירי שאין עתיד להחזיר העור על הברזל. ולפיכך טומאה הישנה שבשניהן כבר נתבטלה כשהפרידן זמ"ז. אבל קאמר הכא דאע"ג שכשהיו מחוברין שניהן מק"ט מדרס. אפ"ה השתא שהפרידן. רק העור מק"ט מדרס וגם נשאר בו טומאת מדרס דמעיקרא. אבל דוקא כשיש בהעור כשיעור הראוי למדרס. דהיינו ה' על ה' טפחים [כלקמן פכ"ז מ"ב] אבל הברזל המרובע. רק טומאת מת יש בו בין להבא ובין לשעבר אבל טומאת מדרס אין בו כלל בין להבא ובין לשעבר. דלא חזי תו לישיבה [מיהו פשוט שאם החזירן יחד. חוזרין שניהן יחד לטומאתן הישנה. והרי אפי' כשחזר וחיבר הברזל לעור חדש בעוד עור הישן קיים נ"ל דחוזר גם העור החדש עם הברזל שבו לטומי"ש שלו כלעיל [פי"ט מ"ו] ועי' ספי"ח בכללי מטה סי' ג']:

הטרסקל נ"ל שטרסקל הוא ג"כ מלבן מחובר מד' קנים בריבוע. ובד' הזויות של המלבן מחוברין ד' קנים זקופין. קנה בכל זוית. ומכסין השולים והדפנות שבין קנה לקנה בעור סביב. ועי"ז יהי' לו ב"ק שלם. וכשמהפכין השולים כלפי מעלה ראוי לישב על השולים שהן של עור:

פרשה שהסיר העור מעל מלבן הקנים סביב ואין עתיד להחזירן:

העור טמא מדרס מדיש בו שיעור מדרס. מק"ט להבא וכלעיל באסלא:

והטרסקל טהור מכלום דמדהוסר העור מהקנים אין שם ב"ק. וגם למושב לא חזיין הקנים הדקין. ומה"ט אף שמאי לעיל [מ"ד] דמלבן טמא הכא מודה:

ספסלין שבמרחץ הן כעין דפין של אבן:

ושתי רגליו של עץ שבב' קצוות הדף מחוברין ב' דפי עץ תחתיו והם לו לרגלים:

טמא דבישב הזב על הדף של אבן נטמא גם האבן. דדיינינן לכל הספסל כאילו הוא כולו של עץ. אע"ג דעיקר הישיבה היא על הדף. וגם הוא הרוב. לא חשבינן להדף כעיקר הכלי. דכמו דאמרינן לגבי שבת דב' שהוציאו משא שאין כל א' מהן יכול להוציאו. מחשב כל א' כהעושה כולו ושניהן חייבים [כשבת פ"י מ"ה ופי"ג מ"ו]. וכ"כ לענין טומאת מדרס. בשני כלים שנעשו ביחד מדרס לזב. ולא היה בכל א' מהן כפי הראוי למדרס. מחשב כל א' ככלי הראוי למדרס [כזבים פ"ד מ"ד]. כ"כ ה"נ המושב והרגלים. שאין כל א' ראוי למושב רק ע"י שניהן יחד. מחשב כל אחד כאילו הוא המושב. ולפיכך מדחשבינן להרגלים כעיקר המושב. הו"ל האבן כמחובר לטמא טמא. דאע"ג דהאבן הוא רוב. והוא אמק"ט. אפ"ה כמו בעץ המשמש למתכות. אע"ג דעץ מרובה ממתכות. אפי' הכי דין כולו כמתכות. כמפתח ומסרק [פי"ג מ"ו וז']: כ"כ באבן המשמש לעץ הכא. אע"ג דהאבן מרובה מהעץ. אפ"ה כולו דינו ככלי עץ. ונ"ל דמה"ט אפי' נפרדו זמ"ז. אפ"ה גם האבן נשאר בטוי"ש ומק"ט כשעתיד להחזירן דלא גרע מכרע מטה [פי"ח מ"ז וט']:

טהור אמק"ט כלל. דכיון דאילו היה הדף ורגל א' של אבן. כבר היה ראוי למסמכיה אגודא. ולמיתב עלה [כסוכה ט"ז א']. הו"ל איהו כעיקר הכלי. והרגל א' של עץ כמשמשו וכל המחובר לטהור טהור:

הנסרין שבמרחץ ששיגמן חיברן והדביקן יחד בשעם. ומשום ר"ע נקט הכי. דמצריך עכ"פ קצת מעשה. דאל"כ אף דפשוטי כלי עץ מק"ט מדרס. היינו רק בשנעשה בו מעשה לשם כלי. אבל בל"ז זב שישב על קורה או דף שאינו עשוי לישיבה אמק"ט מדרס [כת"כ שהביא הר"ב פ"כ מ"ג]:

אלא שיהיו המים מהלכין תחתיהן ולא לישיבה רק שבני אדם יושבין עליהן ארעי שלא יתטמאו בגדיהן במי המרחץ:

קנקילין הוא כלי עץ ששוליו הן שבכה מעצים. ומשימין לתוכו בגדים לאחר כביסה. ומעשנין תחתיו באש וגפרית כדי שיתלבנו הבגדים שתוך הכלי:

שיש בה בית קבלת כסות שיש למעלה משבכה שבשוליו ב"ק לשום לתוכו הכסות:

טמאה דאע"ג דהשולים מנוקבין כדי שיעלה בהן העשן. אפ"ה חשוב ב"ק דכך דרך תשמישו. ומה"ט לא דמי לטיטרוס [פ"ב מ"ז] דקיי"ל התם כר' יוסי דבניקב ככונס משקה טמא. הכא אפי' נקוב כמוציא רמון אפ"ה מק"ט. מדעשוי לקבל בגדים. כל שאין בגד יוצא דרך נקביו מק"ט כסלים של פת [פי"ז מ"ג]:

והעשויה ככורת שאין לה שולים כלל. רק עשויה ככורת שדפנותיה מנוקבין ליציאת הדבורים [כביצה ל"ו א'] ומעשנין תחתיו. ופורשין הבגד ע"ג הכלי:

טהורה קמ"ל דלא גזרינן הא אטו הא. א"נ קמ"ל דלא מחשב חלול שבתוכו כב"ק מדמשתמש כפוי [ועמ"ש פ"ב מ"ג סי' ל"ח]:

ורבינו הר"ב הרכיב פה דברי הר"ם והר"ש. ולא זכיתי להבינם כלל. שכתב שהוא סל קטן מערבה ואוכלין עליו לחם ולא ידענא מה נפ"מ אם יאכל ומה יאכלו עליו. ואנן רק שיהיה לו ב"ק. ושיהיה ראוי לישיבה בעינן. ותו אם הוא סל מערבה. א"כ גם דפנותיו הם מערבה. וא"כ גם כשהוסר העור נשאר ב"ק שלו כמעיקרא. ואי בשאין הדפנות מגודלין מערבה. וכדמסיק דכשהוסר העור אין בו דפנות. א"כ האיך שייך בזה לקרותו בשם סל מערבה. שרק השולים המועטין הן מהם. ולא בשם סל של עור שכל ד' הדפנות עשויין רק מעור. ותו אי עשוי לאכול ע"ג היאך יטמא מדרס הרי אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. וצ"ע:

ותמוהין דברי הר"ב. שכתב דרק הרגלים טמאין ולא הספסל. וזה תימא. דודאי אילו היה הרגל כלי היה מטמא אפי' תחת אבן מסמא. אבל הרי הרגל לבד אינו כלי. ואפי' נפרק ודרס עליו הזב אמק"ט רק בעתיד להחזירו (כספי"ח). ואף דהכא הרי מוחזר ועומד הוא. התם עתיד להחזירו לדבר המק"ט. אבל הכא שמחזירו לספסל אבן שאמק"ט. א"כ ממ"נ אי חשבינן להרגל כעיקר הכלי. א"כ היאך אפשר לטהר. האבן שבספסל. הרי כל המחובר לטמא טמא (כפי"ב מ"ב). ואי חשבינן להדף של אבן שבהספסל לעיקר הכלי. א"כ היאך נטמא הרגל הרי כל המחובר לטהור טהור (שם). אולם דברי הר"מ שמהם הוציא הר"ב פירושו זה יש לכונס ממש לפירושינו בפנים. וכן בחיבורו (פכ"ה מכלים ה"ה) דבריו נוטין ממש כדברינו:

כך הם דברי הר"ב. ולא הבנתי דבריו הללו כלל. והרי מש"ס (ברכות ד"ס ע"א) נראה שהיה תחת הקרשים מים רותחין עמוקים. שכשהאדם נופל לשם מיד מת. ובהקרשים היו נקבים שהאד העולה לשם מהרותחין שתחת הקרשים מזיעין הבני אדם שרוחצין על הקרשים. וא"כ איך אפשר שכשישבו על הקרשים ינצלו הבגדים מטנוף. ותו אם גם יהיה כך ושזה יהיה טעם דרבנן. א"כ מ"ט דר"ע דפליג דכיון דאין המושב רק דרך ארעי איך יטמא משום מדרס. או מה טעמא דרבנן דמקילי כיון דע"כ מושב לנוח הוא מה לי ארעי או קבע. הרי ישיבת הסתת ודאי רק בשא"א לו להשתמש בכסא אחר. ואפ"ה מטמא מדרס. אלא נ"ל דה"ק שאינן עשויין ר"ל שאינן מחוברין יחד בשעם. רק כדי שיהיו המים מהלכין תחתיהן שלא יבצבצו הרותחין מבין הסדקין למעלה על הנסרים במקום שבני אדם הולכין שם יחף ויכוו. [אלא שהאד יעלה לשם דרך הנקבים הגדולים שבקרשים מן הצד במקום שאין בני אדם באים לשם] ורבנן לטעמייהו לעיל סי' נ"ו. דבעינן שיעשה מעשה רבה. דמוכח לישיבה. משא"כ הכא הרי הדפין אין מטמאין מדרס. רק מדשגמן והשגימה לא היתה בהן כמעשה לישיבה. רק כדי שלא יכוו הבנ"א. ואינו מעשה המוכיח לישיבה:

אסלא. היינו עסלא דבגמרא פ"ק דעירובין. ובר"פ תולין גרסי' אבל מטה וכסא טרסקל ואסלא מותר לנטותן לכתחלה ופירש רש"י ז"ל כסא טרסקל כך שמו ועליונו של עור ומקפלין אותו וכשמסלקין אותו סומכין אותו לכותל וכשרוצה לישב עליו נוטהו ויושב על ארבע רגלים. ואסלא עשוי כעין כסא טרסקל אבל עור הפרוש עליו נקוב ומותר לנטותו לכתחלה דהאי עביד וקאי ע"כ. ונקד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל האסלא בשלשה פתחי"ן:

פירשה העור טמא מדרס. ראיתי מי שמחק מלת העור וגריס הכי פירשה היא טמאה מדרס וכן הגיה ג"כ הרב בצלאל אשכנזי ז"ל והרי"א ז"ל:

והטרסקל. מחק הרב בצלאל אשכנזי ז"ל הוי"ו והה"א שבמלת טרסקל. טרסקל בלא עור אינו ראוי לכלום:

פירש העור טמא מדרס. גרסי' וכן הגיהו ג"כ הרבנים הנז' ז"ל שמחקו הה"א של פירשה:

ששתי רגליו של עץ. כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

ר' עקיבא מטמא. ס"א ר' מאיר מטמא וכן הגיה רב"א ז"ל. וגם ה"ר יהוסף ז"ל:

קנקילן שיש בה בית קבלת כוסות. יש גורסין כסות דהיינו הבגדים וכן בערוך בערך קנקל. וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכתב כן מצאתי ע"כ. ואי גרסי' כוסות היינו כוסות שמשימין בה המוגמר לגמר בהן הבגדים: