משנה כלים פרק כ״ג משנה ב׳

לשון התורה בזב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא (ויקרא ט״ו:ט׳) הנה הוא ימנה הדברים אשר ירכב עליו הזב ואע"פ שיש בינו ובינם מסכים הרבה הנה הוא יטמאם ויתחייב להן דיני המרכב כאשר הן נעשים לרכיבה: וזריז האשקלוני. הוא חגורה רחבה תרגום ויחבש וזריז: ועביט. עגלה יעשו על גב הגמל וירכבו עליו תרגום (בראשית ל״א:ל״ד) בכר הגמל בעביטא דגמלא: וטפיטן של סוס. סרג אלפרס ואמר ר' יוסי שהטפיטן לא יהיה מרכב הזב אבל אמנם יהיה מושב שלא נעשה לרכיבה אלא לעמוד עליו וכבר ביארנו בפ"ק שמנה עשר שהזב כאשר עומד על דבר אשר יטמא במדרס הזב הנה ישימהו מושב: וקומפון. שדה ששוחקים בו המלכים שמו בלשון יון קומפון ובלשון לעז קמפי אולם אוכף הנאקה. הנה הוא יטמא משום מושב והוא ענין אמרו טמא לפי שהוא ישב עליו ואין הלכה כר' יוסי:

זריז האשקלוני. פי' הר"ב חגורה רחבה כו'. משמע כל שרוכבין עליו בפסוק רגלים יש בו משום מרכב. וכן יראה לשון הר"ב בדיבור טפיטן של סוס וכבר כתבתי בפ"ק משנה ג' שכן נראין דברי הרמב"ם ושכן דעת התוס' דרפ"ג דערובין. אבל דעת רש"י אינו כן אלא שאינו מטמא משום מרכב. אלא אותו הראוי לסמיכה בשעת רכיבה [*ועיין עוד מה שכתבתי שם בס"ד] ולדבריו צ"ל בכל הני דהכא שיש בהן דברים הראויין להסמך בהן לפניו או לאחריו:

ומדוכה המדית. פי' הר"ב מכתשת כו'. וכ"כ הר"ש אבל מהר"ם אע"פ שראה לפניו פי' הר"ש כתב וז"ל ודבר תימה הוא מה ענין זה למרכב. ושמא הוא אחד מכלי האוכף או אותו שמשים בו הרוכב את רגלו שקורין שטגריי"ף בלשון אשכנז. או אחר כיוצא בזה ונקראת מדוכה משום דהרוכב נשען ומכה בה תמיד כעין מדוך שדוכין בה. ונקראת מדית על שם מקומה כמו זריז האשקלוני נ"ל. עכ"ל. ובפי' הרמב"ם לא נמצא בו דבר אבל בנא"י מצאתי ומדוכה מרכבה שהיה מיוחס אצלם למדי ע"כ. ובחבורו ספכ"ה כתב מרדעת של חמור וכתב הכ"מ שהוא במקום מדוכה המדית:

מפני שעומדין עליו. והזב מטמא משום מושב כשהוא עומד ג"כ כדתנן בספ"ב דזבים והר"ב ששינה בלשונו לכתוב לשבת. בחנם עשה כן [*ובפי' הרמב"ם בנא"י כתוב והם עומדים על הסוס להתלמד לרוץ ולהראות גבורתם]:

[*בקומפון. והר"ב העתיק בקונפון וכן הוא במשנה דריש פ' דלקמן אבל שם העתיק הר"ב קומפון והרמב"ם העתיק בכאן קומפון. וכתב שזה כו' שמו בל' יון קומפון ובלשון לע"ז [קנפו] ובר"פ דלקמן העתיק קונפון אבל בחבורו פרק כז מה"כ העתיק ג"כ קומפון]:

נאקה. היינו נאקה דפ' במה בהמה יוצאה. הר"ש:

טמא. כתב הר"ב רמב"ם פי' טמא מושב וכו'. כ"כ בפירושו בנוסחא שלנו אבל בנא"י כתוב אולם אוכף הנאקה יטמא משום מרכב והוא ענין אמרו טמא לד"ה. לפי שהוא ירכב עליו. ע"כ. וכן בפי' משנה דלקמן. וכ"כ ג"כ בחבורו ספכ"ה. ולהכ"מ לא הי' בזה אלא נוסחא שלנו. ולכך על שהראב"ד השיגו. וכתב דטמא מושב כ' הכ"מ שכן מפרש הרמב"ם ג"כ בפירושו:

אלו טמאין משום מרכב דטומאת מרכב קיל ממושב [כלקמן מ"ג]:

זריז האשקלוני הוא חגורה שמכניסין ב' קצוותי' בב' טבעות שבאוכף מזה א' ומזה א'. וחובשין חגורה זו תחת בטן החמור. כדי להדק עי"ז האוכף על גבו. ועי"ז יזדרז גם החמור בהלוכו. וכמ"ש ויחבוש את חמורו. ועשו כן רק באשקלון. דבשאר מקומות היה החבוש תפור בצד א' בהאוכף עצמו. והו"ל החבוש כגוף האוכף. ואז דינו כמושב:

ומדוכה המדית עשוי מבול עץ. וחוקקין בתוכו חלול ב"ק לדוך בתוכו הריפות. ואדם הדך רוכב על הבול עץ בצד החלל שבו ודך. וגם אליו מחברין סמוכות לרגלי האדם בשעת רכיבתו כשדך:

ועביט של גמל כר הגמל שג"כ רוכבין עליו. ואע"ג דנעשה רק כדי שלא ידחק המשא להגמל. אפ"ה מדמשתמש בו ג"כ לרכוב עליו בצד המשא להכי גם סמוכות שלו מזה ומזה דינן כמרכב:

וטפיטן של סוס שאבראק בל"א. וגם עליו נתמכו רגלי הרוכב:

רבי יוסי אומר אף מלת אף כאן אינו לשון גם. דהרי ת"ק רק במרכב איירי. אלא לשון אפילו הוא. וה"ק אפי' טפיטין כל סוס שוודאי יושב עליו בפסוק רגלים. וגם רגלי הרוכב נסמכות עליו בצדו. אפ"ה מטמא משום מושב. משום וכו':

מפני שעומדין עליו בקומפון שדה שחוק המלך. ונקרא בל"א טורניר. שלוחמין שם השרים יחד דרך שחוק. והם רוכבים על סוסים ואז רגילין הלוחמין לעמוד על הטפיטין שעל הסוס. אם להראות חריצותם ברכיבה. או כדי לעמוד בגובה נגד הנלחם נגדו. או כדי לראות ולהראות היטב בכל ההמון שיסובבהו. ולהכי משום דלפעמים אינו יושב עליו בפסוק רגלים. רק עומד עליו ברגלים סמוכות יחד. להכי דינו כמושב. וגם לי"א הנ"ל שהמרכב היינו הסמוכות של אוכף שסומך רגליו עליו או בצדו. קאמר ר' יוסי אף שברוב פעמים משתמש בטפיטן רק לתמיכת כרעי הרוכב אפ"ה כיון דלפעמים בקומפן עומד עליו. דינו כמושב. ולת"ק אזלינן בתר רוב תשמישו:

אבל אוכף של נאקה מין גמל עז וקשה [כשבת רפ"ה]:

טמא מרכב ור' יוסי היא. וקמ"ל אף שהגמל עז וקשה. אפ"ה אינו רק סומך א"ע על השטייגבעגעל שמזה ומזה לאוכף ולא על הטפיטן. וי"א דהך בבא ת"ק היא. וה"ק דבנאקה כו"ע מודו דסמוכות שבאוכף שבו מטמאות משום מושב. דמדהוא עז וקשה. להכי דוחק הרוכב את רגליו ביותר בהסמוכות שבאוכף. שלא תפילו הבהמה. ומחשב שפיר מושב [וכן משמע קצת בעירובין כ"ז א'. ועי' רמב"ם ספכ"ה מכלים]:

ומרכב לתוס' עירובין (דכ"ז א') ולרב"א ריש כלים. היינו כל דבר שיושב עליו בפיסוק רגלים וכן משמע לכאורה דעת הרמב"ם בפירושו. וגם בחיבורו (פ"ו ממושב) דממשיל משלים הוא. וקאמר כגון מרדעת החמור. א"כ לדעת רבותינו הנ"ל גזירת הכ' הוא. דכשיושב עליו בפיסוק רגלים. יהיה טומאתו קלה משאם ישב על המושב ברגלים מחוברין יחד. ר"ל בין כלי שמיוחד לתשמיש זה או זה. דבאמת אין חילוק בין ישיבתו או רכיבתו של זב. אלא במה שהכלי מיוחד לו (כספ"ב דזבים) אולם לרש"י (עירובין שם) ולר"ש ורא"ש והר"ב (פ"א דכלים מ"ג) מרכב היינו דבר המחזק הרכיבה. בין שהוא התפוס של המרכב. דהיינו החגורה שתופס בב' טבעות שבאוכף מזה ומזה. וחוגר בה הבהמה מתחת בטנה. ומהדק עי"ז האוכף שע"ג הבהמה. ונקרא בל"א זאטטעלבאגען. וה"ה הברזלים התלויין ברצועות שמחוברין מזה ומזה להאוכף. שתוחב בהן הרוכב רגליו בשעת רכיבה ונקראין שטייגבעגעל בל"א. וכ"כ הסמוכות שלפניו ושלאחריו בהאוכף. שהיו רגילין להיות מטולטלין ולא מחוברין בהאוכף והיה כמה נקבים בהאוכף עצמו כדי לתחוב לתוכן הסמוכות הנ"ל. דכשהרוכב אדם עב. תוחבין ב' הסמוכות הנ"ל שבאוכף מרוחקין זמ"ז. ואם הוא דק. מקרבין הסמוכות. והכל כדי לצמצם מקום הרכיבה כדי שלא ישמט הרוכב מעל האוכף. וכל ג' מיני כלים הנ"ל. דהיינו החגורה. והשטייגבעגעל. והסמוכות כולם אינן רק מסייעים לרכיבה. ולפיכך משום שאין הכלים הללו עשויין לרכיבה ממש. י"ל דמה"ט הקילה תורה בקבלת טומאתו. כמו שהקילה תורה בכלי שאינו עשוי למושב. דבישב עליו זב טהור לגמרי. אבל הנך מדמסייעים עכ"פ לרכיבה חות דרגא בטומאתו. נמצא שאינו גזירת הכתוב. וכן משמע בש"ס עירובין שם. וכן נ"ל נמי להוכיח ממשנתינו. מדאיצטריך לפרש דמרכב היינו זריז מדוכה ועביט וכו' ולמה דוקא הנך. טפי הו"ל למנקט בקיצור. כל שיושב עליו בפיסוק רגלים. אע"כ דרק הכלים המסייעים לרכיבה דינן כמרבב. והיינו חגורה ושטייגבעגעל וסמוכות שתוחבין באוכף וכמש"ל. ולהכי איצטריך תנא לפרש דרק בזריז ומדוכה ועביט. רק בהנך יהיה חגורה ושטייגבעגעל וסמוכות נחשבות רק מסייעים לרכיבה ודינן כמרכב. הא במחוברות לשאר אוכפין. נסמכין עליהן ממש. ודינן כמושב ור' יוסי ס"ל דגם שטייגבעגעל שבטפיטון דינו כמושב משום שעומד עליו בקומפאן (ועי' ביבקש דעת ססי' כ"ח) ונ"ל דגם לדיעה הראשונה שהאוכף שיושב עליו בפיסוק רגלים נקרא מרכב. עכ"פ גם ג' הכלים הנ"ל שמחוברין להאוכף ומסייעים לרכיבה. גם הם דינן כמרכב. דכל המחובר לטמא טמא כמוהו (כלעיל פי"ב מ"ב) ויתורגם מלת מרכב בל"א רייטצייג. וכך נוטין דברי הר"ב (מ"ב ד"ה טפיטון) שכ' שהאוכף שיושב עליו בפיסוק רגלים נקרא מרכב. אלא שבמחכ"ת סותר א"ע. דלעיל (פ"א מ"ג) כתב בפירוש דרק התפוס שבאוכף (ר"ל השטייגבעגעל) נקרא מרכב. אבל אוכף עצמו נקרא מושב. אם לא שנאמר דאוכף שזכר שם. היינו אוכף שיושבים עליו ברגלים מחוברין. כמו שרגילין בכה"ג לרכב על הגמלים. וכ"כ אוכף שרוכבות עליו הנשים על הסוסים. שיושבות על האוכף ברגלים מחוברות יחד. ואפ"ה התפוס של אוכף כזה. דהיינו השטייגבעגעל אף שמחובר לאוכף שאין יושבים עליו בפיסוק רגלים. אפ"ה התפוס שמסייע להיושב טמא משום מרכב. מיהו רש"י הנ"ל ושאר רבותינו שזכרנו ודאי ס"ל דרק ג' מיני כלים הנ"ל נקראים מרכב. אבל אוכף אע"ג שיושב עליו בפיסוק רגלים. נקרא מושב. ולפ"ז מה דקאמר הכא. דעביט וטפיטין ואוכף טמאין משום מרכב. אין ר"ל הן עצמן. דהרי לרבותינו הנ"ל אפי' הך שיושב עליהן בפיסוק רגלים מושב הוה. אלא ר"ל הסמוכות שבאלו שמחוברין בהנך מטמאין משום מרכב. והא דנקט סמוכות שבהנך. היינו משום דכל שיושב עליו בלי פיסוק רגלים אין רגיל להיות בו סמוכות. מדבל"ז יושב מכונן. ורק באוכף וכדומה שיושב עליו בפיסוק רגלים שבקל ישמט מעל הבהמה רגילין לחבר בהאוכף סמוכות לחזק רכיבתו. ואע"ג שמחובר האוכף עם השטייגבעגעל יחד. אפ"ה כיון שכל א' משתמש תשמיש אחר. להכי כל א' יש לו טומאה בפ"ע. והא דתנן (פי"ב מ"ב) כל המחובר לטמא טמא. היינו בששניהן עשויין לתשמיש א'. ולא בשכל א' משתמש למין תשמיש אחר. דלא כטבלא מלא קערות (פ"ב מ"ז) וכבר הערנו בזה במקום אחר. וכל זה דלא כרתוי"ט (פ"א מ"ג) שכ' דצ"ל שאין הסמוכות מחוברין בהאוכף. וראייה לדברי מלעיל (פי"ט מ"ד) בנישא הזב על המטה שמזרון בו. דקיי"ל כר' יוסי. דמי"ט ולפנים מטמא ב' ופוסל א'. ומי"ט ולחוץ מטמא א' ופוסל א'. הרי אף שכולו גוף א'. אפ"ה חלוקין בדין טומאתן. מכ"ש הכא. שהן באמת ב' כלים מיוחדין כל אחד לתשמיש אחר. אלא שמחוברין יחד. ולפי דברינו הנ"ל בישב הזב בפיסוק רגלים על האוכף. אף דמדחוברין יחד האוכף וג' כלי סמוכין שלו. נטמאו כולן אף שלא נגע בהסמוכות. עכ"פ רק האוכף שישב עליו הזב נעשה מושב. אבל הסמוכות שמחוברות בו. לא נעשו רק ראשון. מדנגעו במושב. והיינו דוגמת המזרון שחוץ מי"ט הנ"ל. נמצא שא"א שהסמוכות יתטמאו משום מושב רק בשתמך הזב א"ע עליהן. או דלמא אדרבה מדמינן סמוכות למזרון באידך גיסא. ומשו"ה כשישב הזב על האוכף נעשו הסמוכות המחוברות לו אה"ט. דבשלמא מזרון שהוא עצמו לא חזי למדרס (ועי' מ"ש בס"ד פי"ט בבועז סי' ח'). לפיכך מדהוא מחובר להמדרס. דיינינן ליה כאילו ישב עליו הזב. ונעשה ראשון. מדעכ"פ נגע בהמזרון. אבל הכא כשישב על האוכף שהסמוכות מחוברות בו. חשבינן ליה כאילו ישב על הסמוכות. לפיכך האוכף נעשה מושב. והסמוכות נעשו מרכב. ואי"ל מ"ש סמוכות שמחוברות לאוכף שלא נעשו מושב כהאוכף. רק נעשו מרכב שקל ממושב. ומ"ש ממזרון הנ"ל תוך י"ט מהמטה. שכשישב הזב על המטה נעשה המזרון מושב. י"ל התם כל תוך י"ט מהמטה. בטל המזרון לגבי המטה. והרי הוא כחלק מחלקי המטה. אבל הכא התורה אמרה שהמרכב לא יהיה נטמא בטומאת המושב. עוד נ"ל דאף לבתר מ"ש הרמב"ם (רפ"ו ממושבות) דל"ש שישב על המשכב או שכב על המושב נעשה מדרס לא תידק מינה. הא בישב או נתלה על המרכב. לא נעשה מדרס. והיינו משום דא"ל עמוד ונמ"ל. דהרי לא נעשה רק שיתמוך עליו הרוכב. לפיכך אינו נעשה מדרס רק בשתמך באמת הרוכב רגליו עליו ליתא דהרי בפירוש תנינן לעיל פ"ק דמרכב מטמא אפי' תחת אבן מסמא. אע"כ לאו דוקא נקט הרמב"ם משכב ומושב דבכל גונא נעשו מדרס. אלא גם מרכב כן בכל גונא שנתמך עליו גוף הזב נעשה מדרס. ורק זה נ"ל דבישב הזב על האוכף שתלוי בו הסמוכות אף שלא פגע ולא נגע בהסמוכות. אפ"ה כיון שמחוברין יחד נעשה גס הסמוכות מדרס. אבל לא בטומאת מושב. רק בטומאת מרכב. וכמש"ל. ולא זכיתי למצוא גלוי עדיין לדין זה:

כך פירשתי ע"פ ב"ר (פל"ג) דאמרינן התם ריב"ל סליק לרומי. חזא תמן עמודין מכוסין בטפיטין (ספיטין ט"ס הוא שם) וכו'. מזה נראה שהן יריעות מצויירות. וכן נקראין אצלינו טאפעטען בל"א. וכ' בערוך שהן כעין יריעות שתולין בכותלין. ומכסין בהם הסוסים לנוי. מיהו נ"ל דהכא לא מיירי במכסה בה גב הסוס. ועליו חובשין האוכף כמו שעושין בשאבראק שלנו. דא"כ פשיטא דמטמא משום מרכב. ואי דאתא לאשמועינן רבותא אליבא דר' יוסי דאע"ג שיושב עליו בפיסוק רגלים. אפ"ה מחשב מושב. א"כ מ"ש טפיטון דנקט. ומ"ש סוס דנקט. לאשמעינן דינא דילי' בכל אוכף שאע"ג שיושב עליו בפיסוק רגלים אפ"ה מחשב מושב. אלא נ"ל דקמ"ל מדסד"א דכיון דאין מכסין בו הסוס רק לקשטו. ואין עיקר כוונתו לנוח על גביו. הו"ל נויי בהמה שאמק"ט (כרפי"ב) קמ"ל. א"נ דמיירי הכא דהטפיטון תלוי בב' צדדי הבהמה. ומחוברין בשפה התחתון של האוכף. והר"ב כתב כאן דטפיטון היינו אוכף. ולא ידענא מי סני לשון אוכף מטפיטון. ותו מה קמ"ל דפשיטא דמטמא משום מושב. ותו א"כ מ"ט דת"ק דפליג עליה הרי הר"ב בעצמו כ' (בפ"א דכלים מ"ג) דכל שיושב עליו אפי' בפיסוק רגלים נקרא מושב:

אלו טמאים משום מרכב. שאינם עשויין לישיבה אלא לישען עליהן. הרא"ש ז"ל:

זרז האשקלוני. בנקודת סגו"ל גרסי' הרי"ש וכן בערוך וכן נקד הרב רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל לאפוקי מי ששונה זריז ביו"ד:

מדוכה המדית. הרמב"ם ז"ל גריס מדיכה המדית ביו"ד ופירש שהוא אוכף הנעשה במדי סרג בערבי ולזה הסכים הרא"ש ז"ל. וכן הגיה גם כן הרב רבי יהוסף ז"ל אך בערוך נראה דגריס מדוכה בערך מדי. ועיין בספר קרבן אהרן:

רבי יוסי אומר אף טפיטן של סוס טמא מושב. ל"ג מלת אף: