משנה כלים פרק כ״ב משנה א׳

דלופקי. הוא שולחן מוכן לשתיה והוא ארוך ובו מקומות לכלי היין ולכלי הפירות ותקרא אצלנו מנקלה: ושיש. אבן גלל והמבואר שאם חיפן כולן בשיש ולא יניחו ממנו מקום שהן טהורים לפי שהכלים המכוסים לא יקבלו טומאה כמו שביארנו ואין הל' כר"י:

[*והדלופקי. מ"ש הר"ב כלי עץ כו'. אדלופקי לחוד קאי. ומ"ש ואוכלים ומשקים. קשיא לי דמשקים אינן מונחים על השלחן והדלופקי. אלא בכלי שבו הם המשקים. והכלים הללו כבר אמרן צלוחיות ואשישות ומשמע בין רקנים בין מלאין. ולכן היה נ"ל שתיבת ואוכלים צ"ל באוכלים. וכן ל' הרמב"ם שם. ואף לשונו שבכאן כך מוכיח שכתב ובו מקומות לכלי היין ולכלי הפירות. אלא דבפכ"ד [משנה ו] כתב ג"כ הר"ב כמו הלשון שבכאן. ולכן צריך לפרש דה"ק שמשימים בו צלוחית ואשישות ואוכלים ומשקים בתוך הכלים הללו. ול' קצרה הוא שסומך על המבין. ומ"ש הר"ב שמשימים בו צלוחיות ואשישות. וכן לשון הרמב"ם. ונמצא בכתוב שמואל ב' ו ואשישה אחת ופירשו רז"ל בפרק כל שעה (פסחים דף לו) גרבא דחמרא. דכתיב (הושע ג׳:א׳) ואוהבי אשישי ענבים]:

או שחיפן בשיש ושייר כו'. כתב הר"ב דאי הוה כולה מחופה שיש היה טהור ככלי אבנים דבתר חפוי אזלי' וכ"כ הר"ש. ותמיהני דבפי"א משנה ד ו מפרשים דבתר עיקרא אזלינן. ומיהו כבר כתבתי שם בכם הר"ש דמפרש התם. בכלי שצפוי כמוהו. שצפוי של מתכות. וגם הוא עצמו של מתכות. אלא שעיקרו דמתכות טהור וצפויו דמתכות טמא. ואין נראה לחלק דהכא לקולא והתם לחומרא. דהא בסוף חגיגה כתבתי דמהכא מייתי התם בגמ' דאזלינן בתר חפוי. ומאי מייתי והא התם שאני דלחומרא באנו לטמא השלחן של עץ המחופה בזהב. אלא ודאי דאין לחלק בזה. ולא עוד אלא דרש"י פי' התם במאי דמייתי ממתניתין דהכא וז"ל אלמא צפויו מבטלו אפי' להקל וכ"ש להחמיר. ע"כ. אלא נ"ל דהא דבפרק יא אזלינן בתר עיקרא היינו דוקא היכא שהעיקר והצפוי ממין אחד הוא. וכל זה לשיטת הר"ש. אבל כבר כתבתי בפ' יא. גם בסוף חגיגה. דלהרמב"ם כל המצופה מטהר הכלי. וז"ל בפי' שבכאן לפי שהכלים המצופים לא יקבלו טומאה. ובנא"י מסיים בה כשהן מצופין כ"ש כשצפן בשיש:

השלחן והדלופקי הוא שולחן שהיו רגילין לעשותו בתמונה מיוחדת בעיר דעלפי בארץ יון. ונקרא בלשון רומי דעלפיקע. ותמונתו הי' כפי הראוי להכין ולסדר עליו הכלים והמאכלים והמשקאות. להביאן משם לפני המסובין בשולחן אחר בסעודות גדולות. והרי שולחן אף שפשוטי כלי עץ הוא. אפ"ה מק"ט. מדמשמש לאדם וכלים ביחד. דהיינו לאדם לתמוך עליו. ולכלים להעמידן עליו [כרמב"ם רפ"ד מכלים]:

שנפחתו שנשבר קצת מהטבלא שמונח על הרגלים:

או שחיפן בשיש והרי כל המצופין אמק"ט [כפי"א מ"ו] וכ"ש כשחיפן בשיש:

ושייר בהם מקום הנחת הכוסות שלא נפחת ושלא חיפה:

טמאים מק"ט. דאף דהמקום ההוא שלא נשבר ושלא חיפה הוא רק חלק קטן מהשולחן. חשבינן זה לעיקר השולחן. והשאר הו"ל כיד. והא דתנינן לעיל [פט"ז מ"א] דשולחן כפול שנחלק טמא. מיירי נמי בשיש בכל חלק כהך שעורא:

רבי יהודה אומר מקום הנחת חתיכות לרב"א ת"ק דר"י ר' יוסי הוא דס"ל [פט"ז מ"ו] דפשוטי כלי עץ שהן משמש משמשיו של אדם בשעת ושלא בשעת מלאכה מק"ט. והכי קיי"ל. ולהכי גם הכא סגי בנשתייר מקום הנחת כוסות ור' יהודה דס"ל הכא דצריך מקום הנחת חתיכות. היינו אף מקום הנחת חתיכות. דס"ל דאמק"ט עד שישמש לאדם ולכלים. ולהכי מקום כוסות הו"ל משמש לכלים. וחתיכות הו"ל משמש לאדם שאוכלין שם [וכך נוטין דברי הר"ש והרא"ש. וכן משמע לכאורה נמי מהרמב"ם. דהרי פסק [רפ"ד מכלים] דסגי במשמש לכלים בשעת ושלא בשעת מלאכה. ופסק נמי [פ"ו מכלים הט"ו] כת"ק דהכא. אלא דק"ל דהרי להרמב"ם [ברפ"ד מכלים] דשולחן מחשב משמש לאדם וכלים. מדמניח עליו כוסות. ולרב"א הנ"ל הנחת כוסות היינו למחשביה שימוש לכלים לבד. ותו לא אובין לדברי רבינו. היכא אפשר שיחשב מקום הנחת הכוס. שימוש בשעת ושלא בשעת מלאכה. ותו דבכל הגירסות לא מצינו בר' יהודה דקאמר מלת אף. ול"מ היה נ"ל דבהא פליגי ת"ק ס"ל דמקום הנחת כוסות לחוד מחשב משמש לאדם וכלים [כרמב"ם הנ"ל] והיינו מדמניח הכוס שם גם בשעה ששותה האדם ממנו. ולר' יהודא מקום הנחת הכוס לא מחשב רק משמש לכלי שלא בשעת מלאכה דהרי בשעה ששותה האדם מהכוס. אין הכוס מונח ע"ג השולחן. אלא האדם לוקחו בידו ושותה. אלא צריך שישאר מקום הנחת חתיכות. אז הו"ל משמש לאדם ולכלים. דהחתיכה מונחת על השולחן גם קודם שיאכל האדם ממנו הרי משמש להחתיכה. אמנם משמש גם לאדם. דהרי בשעה שאוכל האדם מחתיכה מניחה על השולחן וחותך]:

השולחן והדולפקי וכו'. ואע"ג דשלחן ודולפקי פשוטי כלי עץ מקבלין טומאה מדרבנן דמרבינן ליה מכל כלי עץ:

מקום הנחת חתיכות. פי' אף מקום הנחת חתיכות: ועיין בפי' הר"ש ז"ל אי הוה גריס ר' עקיבא אומר מקום הנחת חתיכות: