משנה כלים פרק כ״א משנה ג׳

תמונת המגירה מפורסמת ממה שאבאר שני עצים הנצבים אשר יחזיקו היד בכל אחד מהן בעת שינסרו יקרא כל אחד מהן יד מגירה וחוט השיער אשר יקשרו בו המגירה בעליונו שני העצים הנצבי' הוא אשר יקרא חוט ומשיחה לפי שהוא כבר היה חוט וכבר יהיה משיחה והעץ הארוך אשר באמצע אלו שני העצים והוא על ארך ברזל המגירה הוא אשר יקרא אמה וכן בקצות הברזל שני עצים נמשכים קטנים יקראו סניפין והן יסבבו בשני העצים הנצבים בעץ שלישי וגם כן מחודד יפתולו בו החוט אשר ממעל שני העצים עד שתתקיים ותתחזק קצתו בעץ האמצעי הנקרא אמה וזה כולו מבואר מצורת המגירה: ומכבש של חרש. הוא כלי אשר יעמידו בו הנגרים העצים העקומים. וקשתנית קשת המקבת שאוחז ידו עליו בעת שנוקב: ומסר גדול. צורתו ג"כ ידועה וזה שיעשה מרובע ארוך מעץ דק והמגירה באמצע וזה המרובע יקרא מלבן של מסר הגדול: ואמרו ביתר ובקשת. ירצה בו אם נטמא החץ והוא על הקשת הנה אשר יגע ביתר או בקשת טהור והוא אמרו אף על פי שמתוחה טהורה ואע"פ שהיתה הקשת והחץ בו: ואישות. מין מהחגב והיא בריה שאין לה עינים כמו שביארנו במו"ק (דף ו:) ותהיה גם כן בקשת ויתר ובו חץ ברזל ואמר כי כאשר נטמא חץ הברזל הנה המצודה טהור לפי שלא יתחבר בין החץ והקשת ור' יהודה אומר שכל מה שתהיה בקשת מיתר הנה הציידין כולן תטמאו בהטמאות החץ ואין הלכה כרבי יהודה:

בתוט ובמשיחה. עיין לעיל פי"ז משנה י"ג ומ"ש במשנה ח פ"ג דסוכה:

ובסניפין. פי' הר"ב עץ קטן כו' ופעמים ישים שנים. כלומר ולכך שונה סניפין ולא סניף. וע' מ"ש במשנה ו פי"א דמנחות:

במכבש של חרש. שנטמא הרומח שבו הנוגע במכבש טהור. הרמב"ם פ"כ מה"כ:

הנוגע ביתר ובקשת כו'. מ"ש הר"ב ונטמא החץ לא נטמא הקשת והיתר. ר"ל ולכך הנוגע בהם טהור:

הנוגע ביד מגרה בית יד של זעעגע מכאן ומכאן:

טמא הו"ל חיבור להמגירה ונטמאו עמו. וגם הם מק"ט כהמגירה בעצמה. מדהו"ל עץ המשמש את המתכות [כפי"ג מ"ו. ודלא כמשמע לכאורה מהר"ב]:

בחוט ובמשיחה חוט הוא חבל עגול ליינע בל"א או שטריקק בל"א. ומשיחה הוא רחב באנד בל"א. במגירה מותחין חוט או משיחה. מראש יד א' של מגירה לראש היד השני:

באמה הוא לוח עץ שקבוע מאמצע יד זה לאמצעית יד האחרת לכל אורך המגירה. והוא מחבר ב' הידות יחד:

ובסניפין הוא עץ קטן. שלוקחין א' או שנים מהן ופותלין אותן. קצה א' מהן בחבל הנ"ל. ובקצהו השני סונפין ותומכין אותו בהעץ הנ"ל שמחבר ב' הידות יחד. וכל אלו הד' כלים מחוברין יחד:

במכבש של חרש פרעססע של טישלער ליישר בה הנסרים. וי"א שהוא הכלי שכובש ומעצר שם החרש את הנסרים שלא יתנועעו בשעה שמחליקן ברהיטני והמכבש מחובר מב' חלקים. שהא' מהן הוא ברזל:

ובקשטנית הוא מקדח שיש כעין קשת עץ על גביו. ונגע הטמא בהקשת:

טהור ר"ל כל ג' מיני כלים הללו. דהיינו אברי המגירה. ואברי המכבש. ואברי קשטנית. אין אברי כל א' נחשבים חיבור להברזל שבהן. אלא רק הברזל שבכל א' מק"ט בנגע בו טומאה:

רבי יהודה אומר אף הנוגע במלבן הוא רבוע מד' נסרים דקים. ובאמצע הרבוע הזה קובעין המסר הגדול זקופה. וכשרוצים לנסר עץ עב מאד. אוחזין כמה בני אדם מזה ומזה להרבוע ומנסרין דבר שהוא עב מאד וקשה:

טהור דלפעמים כשרוצה לנסר רק דבר דק. שדי לנסירתו ב' בני אדם א' מזה וא' מזה אז מסיר הרבוע הכבד מהמסר. ולהכי אינו חיבור להמסר:

הנוגע ביתר הוא החבל שמותחין מקצה א' של הקשת לקצה האחר שלו:

ובקשת הוא הקנה של הקשת בעצמו שעומד בעגול כחצי ירח:

טהור אינן חיבור להחץ מתכות שמלופף עמהן. והם פשוטי כלי עץ שאמק"ט:

מצודת האישות מאויל וואורף בל"א:

טהורה ר"ל אין המצודה שהיא רק ב' דפין פשוטי כלי עץ חיבור לחץ הברזל שמחובר בהן להרוג האישות בבואו בין הדפין. משום דלאחר שנהרגה האישות. שולף החץ מהמצודה. כדי לזרוק מתוכו האישות. ואפשר שאעפ"י שיש להמצודה ב"ק. אפ"ה אמק"ט מצ"ע דמדאינו חפץ בעור האישות. הו"ל כמצודת העכבר [לעיל ספט"ו]:

חבור ס"ל דלפעמים מהדק החץ בהמצודה. והו"ל חיבור בשעת מלאכה עכ"פ [כלעיל סי' כ"ד].

ובסניפין. פי' בערוך אלו הסניפין ראשי המגרה הנעשין מן העץ:

מכבש של חרש. לשון הרמב"ם ז"ל שם בחבורו מכבש של חרש שנטמא הרומח שבו הנוגע במכבש טהור. ונלע"ד דמכבש כך שמו במוכרת ולזה הוצרך בסמיכות להוסיף מלת של וכמו ששנינו גם כן בסוף פרק רבי אליעזר דחולין מכבש של בעלי בתים ואפשר דגם מלבן של מסר הגדול נאמר בו כן ועיין במה שכתבתי פרק קמא דשבת סימן ב' גבי מרחץ:

ובקשטנית. פי' בערוך כמין קשת העשוי על המשור הקטן שמו קשטנית פירוש אחר קשת שע"ג כלי הנכבד וחד שבו נוקבין המלחים נסרים ונקרא קשטנית ע"כ:

טהור. שאין טמא אלא מקום אחיזת בית יד בלבד אבל מכאן ומכאן כלפי הברזל טהור:

אף על פי שהיא מתוחה טהור. דלא חשיב ככלי אחד אפילו מתוח:

מצודת האישות. צדין אותן בקשת מתוחה ויש בו חץ ור' יהודה חשיב לה חבור לפי שתמיד החץ מתוחה על המצודה הרא"ש ז"ל: