משנה כלים פרק ב׳ משנה ה׳

חביות ניירות. מיוחסות אל מקום. וכסוי הלפס. יצא מגב הכסוי ידמה לאבוב של קנה והוא בית יד הכסוי. ונקוב הוא שיהיה בזה הכסוי נקב ויצא ממנו העשן: מסננת לתוכו. הירק להגיר מימיו. ורונקי שם יוני והוא הירק השלוק כאשר נעצר ונדבק קצתו לקצתו ואמר שזה הכסוי כאשר לא יהיה מחודד שיוכל לעמוד על עצמו ולא יהיה נקוב ישימו בו הירק לזככו מהמים יהיה נא או מבושל ולזה יהיה טמא:

כסוי כדי יין כו'. לשון הר"ב וכל המשמש כסוי כו' ולעיל משנה ג (ד"ה כבכב) נקט כפוי. וכן הגי' בתוספתא פ"ב. וכך העתיקה הר"ש. גם הרמב"ם בפ' י"ח מהלכות כלים [הלכה ה] :

ניירות. נ"א והניירות. ופי' הר"ב כלומר הניירות שמכסים כו'. ול' הר"ש קלף שמכסים כו' וזה נראה בעיני. לפי שקלף של עור הוא וראוי לקבל טומאה אלא מפני שהוא כסוי אינו מיטמא וכבר הביא הר"ש ברייתא דת"כ פרשת שמיני. דכסוי כלי עץ נמי טהורים. מה שאין כן נייר שהוא עשוי מעשבים על ידי דבק. כדפירש הר"ב במשנה ב פ"ב דמגילה. לא ידענא מאי טומאה שייכא ביה. אפילו כשאינו של כסוי ומיהו י"ל מידי דהוי מחצלת דסוף פרק ד:

רבי אליעזר ב"צ אומר מפני שהיא הופכת עליו את הרונקי. נראה דלא פליג. אלא מר כי אתריה. ומר כי אתריה. וראיה לדבר שהרמב"ם והר"ב לא כתבו פסק ההלכה. ואילו בפ"ה משנה ה. פליגי נמי בטעם. ופסקו הלכה [כרבנן דר' יוחנן הסנדלר]. לפי דהתם נפקא מינה לענין דינא משא"כ הכא:

וכדי שמן וכסוי חביות ניירות שם מקום. וי"א כלי העשוי מנייר ממש. דגם כלי העשוי מנייר אם יש לו ב"ק מק"ט [כפי"ז מט"ו]:

כסוי הלפס כסוי אלפס. וכל כסויין שלהם עם ב"ק היו להם כשיהפכום. ולהכי א"צ תנא לפרש דמיירי בהכי:

בזמן שהוא נקוב ככונס משקה דהרי עשוי גם לרוטב. או שיש לו וכו':

ויש לו חדוד מבחוץ נגד הב"ק שלו. דאז א"א להפכו ולהשתמש בהב"ק שלו. מפני החידוד שיהיה לו אז בבית מושבו:

מפני שהיא מסננת לתוכו את הירק ר"ל שמסננת לתוכו המים מהירק שבקדירה:

רבי אליעזר בר צדוק אומר מפני שהיא הופכת עליו את הרונקי ר"ל ממעכת עליו הירק שנתבשל שנקרא הרונקי. אבל מדמסננת לתוכו המים שבירק לא מחשב עשוי לקבלה. משום דהמים ההם שופכתן לאיבוד. ולת"ק אדרבה משום הפוך לרסק הרונקי עליו לא מחשב ב"ק. דהרי גם כשהיה הכסוי פשוט בלי ב"ק תוכל לרסק עליו הרונקי:

ואאמ"ו הגזצוק"ל כ' דאשתמיטתיה לרתוי"ט משנה זו. והא גם פסחים בזזו בז. דגם אנא קטין חריך שקא אשכחנא דגם רבינו סדרי טהרה סי' צ'. וגם הגאון חיי אדם בתשובה שהביא בסוף ספרו לא"ח. תפסו לרתוי"ט ממשנה זו. ולפע"ד גם מפרה (פ"י מ"ו) משמע נמי כן דמדלא נקט לגין העשוי מנייר משמע ודאי דרק חתיכת נייר אמק"ט (וכזבים פ"ה מ"ה) אבל כלי העשוי מנייר הרי מדעשוי מעשבים שהן גדולי ארץ מק"ט כשאר כלי עץ וכדכלל לן הרמב"ם (פ"א דכלים הי"ג) דכל הגדול מארץ כלי הנעשה ממנו דינו ככלי עץ. ואמק"ט רק כשיש לו ב"ק. וכ"כ הרמב"ם בפי' (רמב"ם פ"ב מכלים ה"א) דנייר שיש בו ב"ק מק"ט. ואע"ג דלקמן (פ"י מ"ד) משמע דנייר אמק"ט דהרי הציל שם כשימרחו ע"פ הכלי. ואע"ג דאין בהנייר התם ב"ק. עכ"פ ודאי לא גרע מעור רך. דכשראוי לכרוך בו שום דבר מק"ט (כתוס' שבת ס"ג ב' ד"ה מנין) י"ל דהתם ע"כ בשאין בהנייר כשיעור לק"ט מיירי. תדע מדנקט ליה תנא התם לנייר בין מטלית לעור. דשניהן ע"כ בשאין בהן שיעור לק"ט מיירי וכמ"ש שם. א"כ מסתבר דנייר נמי בכה"ג מיירי שאין בו כשיעור לק"ט. ושיעור נייר פשוט לק"ט לפע"ד לאו כמפץ דשיעורו ו' על ו"ט (כפכ"ז מ"ב) אע"ג דשניהן מעשבים עשויין. והיה מן הראוי שיהיה שיעורן שוה. עכ"פ י"ל שאני מפץ דעשוי לישיבה והרי גברא באמתא יתיב (כסוכה ד"ז ב') ולהכי צריך ו' על ו' טפחים. אבל נייר י"ל דשיעורו כדי לצור ע"פ צלוחית קטן. כשיעורו להוצאת שבת דהכי אורחא (כשבת פ"ח מ"ב) והרי תנינן נמי (שבת ע"ט א') הבגד והשק והעור כשיעורן לטומאה כך שיעורן להוצאת שבת. אלמא דשיעורי שבת וטומאה שוין. אמנם ק"ל למה נקט תנא דוקא כסוי כדי יין ושמן וניירות. ולא נקט סתם ובקיצור כל כסוי אף שיש לו ב"ק אמק"ט. כבכבכב (לעיל סי' ל"ח). והר"ב כתב דהנך כיסויין דנקט יש להן ב"ק. וקמ"ל דאפ"ה אמק"ט. מדמשתמש כסוי ואינו עשוי לקבלה. אבל אפ"ה עדיין יש לדקדק דכיון דכל עיקר הרבותא הוא מדיש להן ב"ק. ל"ל הארכת לשון כל כך. וטפי הו"ל דעת שפתיו ברור מללו אם אמור יאמר בקיצור כל כסוי אף שיש לו ב"ק טהור. ותו דניירות דקאמר תנא. דר"ל שהכסוי הוא מנייר שמכסה בו החביות. קשה מה שייכות לכסוי נייר הכא בין דיני כ"ח. טפי הו"ל לאשמעינן דין כסוי העשוי מנייר לקמן (פי"ז) בין שאר דיני כלי צמחים. ובפרט לרתוי"ט דס"ל דכלי נייר אינו מק"ט א"כ מה אירי' כסוי מנייר אפילו משאר מילי נמי כל כסוי אמק"ט. ומה איריא כסוי מנייר. אפי' כלי בית קיבול ממש מנייר הרי אמק"ט. אולם ל"מ היה נ"ל דמלות ניירות דקאמר תנא לא קאי אכסויין רק אחביות העשויות מנייר. וכל כסויין דקאמר היינו כסוי של חרס. כמו כל הכלים דנקט סתם בפרקן. וגם בהם לא פי' תנא דבכ"ח מיירי. משום דזה פשוט דעד פ"ט בכ"ח איירינן. וגם ודאי ביש להכסויין ב"ק מיירי. והא דנקט כדי יין וכדי שמן. היינו משום דדרך להפוך הכדין במרתף. ולהעמיד ראש הכד כלפי מטה. כדרכנו גם בזמנינו כך להעמיד הבוטעלין של יין שלנו במרתף צוארן כלפי מטה כדי שלא יפיגו ריחן. אבל בזמן המשנה עשו חביות גם מנייר עב וחזק מאד. דוגמת קארטע עבה שלנו. ולפיכך אף שכל חבית שעשוי מחרס ועץ אינו ממהר להפיג ריח היין שבתוכו כל כך אפ"ה בחרו בנייר מדאין נוח להשתבר. ואפ"ה מדשולי החביות מנייר. חושש כשינוח כובד כל המשקין על השוליים. יתרככו השוליים עי"ז. ולהכי עשו להחבית כסוי חרס. וכפוהו שיהיה ראש החבית כלפי מטה. ועפתו שפת הכסוי סביב בהחבית. ועי"ז יהיו כל כובד היין על כסוי של חרס ולא יתרכך הנייר. ולהכי ס"ד דהנך כסויין מדדרכן לקבל כשיהפוך החביות והכדין במרתף. הו"ל בית קיבול שלהן כעשוי לקבל. קמ"ל:

כסוי כדי יין וכו'. דכל כפוי בכלי חרס טהור דתוכו כתיב והאי לאו תוך דידיה הוא כיון שאינו עשוי אלא לכפיה:

וכסוי חביות ניריות. גרסינן אבל בערוך הביאו בערך נייר ופירש שהם כלי חרס ואין להם שפה ויש מפרשים שהכסוי כמו ניירא ויש מפרשים שע"ש מקומם נקראו ע"כ ואית דגרסי והניירות וכדפי' ר"ע ז"ל. והרמב"ם ז"ל שם פרק י"ח לא הזכיר ניירות אלא חביות סתם:

הלפס כמו אלפס עכ"ל ר"ע ז"ל נראה שר"ל שהה"א במקום אל"ף דאלפס ולפי זה היא שורש בשם הכלי אבל בהר"ש ז"ל הלשון כך הלפס כמו האלפס וכן שם ברמב"ם כתוב כסוי האלפס. אכן הרי"א ז"ל נקד הלפס בשלשה פתחין. וכתב עוד חדוד פי' בערוך חדוד שיצא מן הכלי כמין קנה שיצאו ממנו המים ע"כ:

בזמן שהוא נקוב ויש לו חדוד טהור. פי' או יש לו חדוד וכדפי' ר"ע ז"ל ובהא לא קשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא:

מפני שהאשה מסננת לתוכה את הירק. תמהתי שבהרמב"ם פי"ח בכל הדפוסים אני רואה מצננת לתוכו את היד ואין הגהה עליו אפי' בספר מוגה שבא לידי מוגה מספר כתיבת יד שבצובא בחתימת ידי הרמב"ם ז"ל עצמו בסוף הספר. וליכא למימר שכך היה גורס במשנה שהרי בפירושו למשנה גריס ירק אם לא שנאמר שחזר בו וצ"ע:

רונקי. אית דגרסי רומקי: