משנה כלים פרק ב׳ משנה ד׳

יעשו כלים מחרס כמו עששית יכנס בו הנר והוא מכוסה כדי שלא יכבהו הרוח ולו נקבים בצידיהם תצא מהן האורה וזה הכלי תקרא פנס: ומגופת היוצרים. אבני היוצרים מלשון (נחמיה ז׳:ג׳) יגיפו הדלתות והן מחרש ויעשו עליו הכלי' ואצל היוצרין מהן הרבה יעשו עליו אל גפ"ן ואל צאר"י והדומה להם מהכלים הגדולים אשר נבנין ביד ואשר ישליך עליהן הטיט תחלה מהן יעשו הכלים אשר אין להן שפה ולזה הן טהורים. ואשר יתקנו עליו הכלי ויעמידהו אחר שקבל תמונתו מן הטיט הנה לזה הכלי שפה ולזה הוא טמא. וענין פותח בה אשר יפתח הטיט ביד עליו עד שיקבל התמונה. ומשפך הוא בלשון ערבי אלקמ"ע ותמונתו מפורס' והוא נמצא אצל [הרוכלים] העשרייר"א יצטרכו אליו במכירת מי הוורד והשמנים בעלי הריח מריח בו הקונה מזה הבושם ויעזבו בצד המשפך מעט להריח בו הנה כבר שב כלי קבול ולזה הוא טמא והלכה כר' עקיבא:

ושאין בו טהור. פי' הר"ב שאין לו בית קבול שמן כו' אלא הנר מונח עליו ויש בו מחיצה כנגד השלהבת והופכה לצד הרוח שלא יכבה. הר"ש. ועיין בסוף פרקין:

מגופת היוצרים. לשון הר"ב כעין אבנים של חרס כו' מלשון וארד בית היוצר והנהו עושה מלאכה על האבנים דירמיה יח (ג) ולשון הרמב"ם ומגופת היוצרים אבני היוצרים ובנא"י סתימת היוצרים מלשון יגיפו הדלתות כו' (נחמיה ז ג) ומ"ש הר"ב ומתני' ר"מ היא דאמר כו' בפ' המביא [במסכת ביצה דף לב] הר"ש. ומ"ש ולא כרבנן דאמר כו' לקמן ספ"ד:

משפך של בעלי בתים טהור. שאע"פ שאפשר שיטה על צדו כמו של רוכלין הואיל ושל בעלי בתים אינו עשוי להטות טהור. דומיא דסילונות דמתני' דלעיל ולא דמי לחבית שאין לו שולים דריש פרקין:

פנס "לאטערן" של חרס:

טהור אף שיש להפנס שולים וגם דפנות להושיב בתוכו הלאמפע עם השמן והפתילה אפ"ה אין הפנס נחשב כב"ק. מדאין הדפנות עשויין רק להגן מהרוח שלא יכבה הנר ולא לקבל לתוכו שום דבר. א"נ מדאין הפנס עשוי רק להושיב לתוכו הלאמפע הו"ל משמשי כלים רק בשעת מלאכה שאמק"ט. דאף שיש לו ב"ק אמק"ט [כמ"ש לעיל סי' מ"ד]:

מגופת היוצרין אבניים שלפני היוצר:

שהוא פותח בה ר"ל אותן אבניים שמתחיל לעשות עליה תאר הכלי מביצי הטיט שלפניו. ואין לאותו האבניים תוך:

ושהוא גומר בה שמעמיד עליה הכלי משנגמר:

טמאה מדיש לו ב"ק כדי שלא יפלו מעליו הקדירות הרכות ויתמעכו:

משפך טריכטער בל"א:

טהור מדאין לו ב"ק. הו"ל כסילון לעיל סי' ל"ד:

מפני שהוא של מדה שמניח אצבעו תחת הנקב שבפיהו הצר למטה. כשמודד לתוכו בפיו הרחב של מעלה. ומסיר האצבע קודם שיתחב חרטום המשפך לתוך כלי של הלוקח. והמשקה יורד לתוך הכלי שתחתיו. ומדכך דרך קבולי. שפיר מחשב ב"ק:

ר' עקיבא אומר מפני שהוא מטהו על צדו נראה דמיירי במשפך שיש בטן משוקע קצת בדופני המשפך מבפנים סביב ועי"ז יוכל שפיר לקבל שם מעט. ואעפ"כ לא היה מחשב ב"ק מדאינו עשוי לקבלה [עי' פ"ד סי' ט'] אבל משום שכל המוכר משקין שמקפידין בהן על ריח שבו מטה המוכר המשפך על צדו. ומקבל בבטנו מעט. ומושיטו להלוקח כדי שיריח ריח הטוב של המשקין. ויקנה ממנו. נמצא שעשוי לקבלה. ולפיכך אפילו אינה עשוי למדה ס"ל לר"ע דמק"ט. ומדלא קאמר ר"ע אף. משמע דס"ל. דבאינו מוכר בו משקין שיש בהן ריח לא מחשב ב"ק. משום שעשוי למדה ע"י שימת האצבע תחת פיו הצר. דלר"ע צריך שיהיה עשוי לקבלה בעצמו. ולא ע"י צירוף האצבע. ולא דמי לטיטרוס לקמן [במ"ו] דקי"ל התם כרבי יוסי דמק"ט. התם כדקאמר טעמא. דאף שכשאינו מניח האצבעו למטה אינו מוציא רק טפות קטנות. א"נ הכא שאני. דסתם חנווני יש לו מדות למוד בהן רק לעתים רחוקים שכשאין המדה מצוי לפניו. מודד בהמשפך. ולפיכך משום תשמיש זה שאינו מצוי לא מחשב ב"ק. ולת"ק הכא אפשר דמודה לר"ע דבאינו עשוי למדה והוא מוכר בו משקה שיש בו ריח. דמק"ט עבור טעמא דר"ע. רק נקט עשוי למדה. דזה מצוי טפי וגם למוכר משקה שאין בו לריחו [ועי' לקמן סי' ס"ט]:

כך פירשתי ע"ד הרמב"ם והר"ב. וקאי עניא אבבא וטרף. על שלא זכה להבין בזה דברי רבותינו הקדושים דאי כדבריהם מה קמ"ל מתניתין. פשיטא דכל כלי חרס שיש לו ב"ק מק"ט. ושאין לו ב"ק אמק"ט. ותו כי גם הלשון דחוק. דנימא דמה דקאמר תנא. את שהוא גומר בה. היינו אותו הכלי שמעמיד עליו הכ"ח. דתמוה וכי העמדת הכ"ח על הדף ההוא יהיה גמר הכלי. והר"ש פי' דלא אאבנים קאי משנתינו. רק אכ"ח שנעשה על האבנים קאי תנא. ומלת מגופה דקאמר. ר"ל ביצת הטיט שעושה ממנו הכ"ח. וה"ק אם חתיכת הטיט ההוא שעושה ממנו הכ"ח. עדיין הוא פותח בו. דהיינו שלא פתחו עדיין כראוי. ודעתו להרחיב חללו עוד יותר. טהורה. מדהו"ל גולם כ"ח שאמק"ט. אבל את שגומר בה. דהיינו כשדעת הקדר להניחה כך כמו שהוא בפה הצר טמאה (כצ"ל). עכל"ר. אולם כל אשר עינים לו יראה שפי' זה מוקשה יותר מפי' הראשון שהבאנו מלבד שאין זה במשמעות לשון המשנה כ"א בדוחק. יהיה כ"ז דלא כהלכתא. דהרי קי"ל דכ"ח לא מחשבא נגמר מלאכתו. ואמק"ט עד שיצרפנו בכבשן (וכפ"ה מ"א. וכביצה ל"ב א') וכן העיר גם רבינו הר"ש בעצמו על פי' זה. ותו דאי כפי' זה. א"כ יהיה הך דינא דגמר מלאכת כ"ח כפסוקא יתמי בין כל הנך דיני שבמשנה. שמלפניו ושלאחריו. במ"ג ד' ה' ו'. דכולן לענין ב"ק תנינהו. והאיך פתק ושדא באמצען דין גמר מלאכת כ"ח שאין לו שייכות כלל לא לשלפניו ולא לשאחריו. ותשאני רוח מלפני ה'. וארד אל בית היוצר. וארא והנה הוא עושה כלי על האבנים. וזאת חזיתי ואספרה שכשרוצה לעשות חלול הכלי. מושיב ביצת הטיט על האבנים שלפניו שתוארו כעין ראש עגול. ובהראש ההוא מחובר גלגל תחתיו. והוא דורך ברגלו על הגלגל הזה. ועי"ז יסתובב האבנים שלמעלה מהגלגל ועי"ז הסיבוב יתהוה חלול הקדירה שאוחז בה היוצר בשעת הסיבוב. כמין גומא שנעשה מהאבנים בתוך ביצת הטיט. ואח"כ כשרוצה להחליק פני החיצון של הקדירה. לוקח טס מתכות חד. ויקרב חידודו לצד החיצון של דופן הקדירה היושבת עדיין על האבנים. ושוב ידרוך ברגלו על הגלגל שתחת האבנים ועי"ז שוב יסתובב האבנים עם גולם הקדירה היושבת עליו. ובסבובו יעבור כל פני החיצון של הקדירה סמוך לחדודו של טס הנ"ל. שאוחזו היוצר בידו סמוך לדופן הקדירה כל עוד שיסתובב האבנים עם הקדירה. ועי"ז יהיה גם פני החיצון של דופן הקדירה חלק ויפה. ובראותי כן. אז האיר ה' עיני להבין דברי משנתינו בלי שום גמגום. דל"מ היה נ"ל. דלשני פעולות הנ"ל. דהיינו לעשות חלול שבתוך הקדירה. ושוב להחליק פני החיצון של הקדירה. היה להיוצר בזמן המשנה ב' כלים. וכל א' מהן נקרא מגופה. מדהיה בכל א' מהן גומא בגגו. כדי לתחוב אצבעו לתוכו כשאחזו. וכעין מגופת החבית שהיה לו ג"כ גומא בגגו לבית אחיזה (כפ"י מ"ג) אולם האבנים שלהן לא היה כמין ראש כאותו שלנו. אלא היה לו חלול. שבתוכו מניח ביצת הטיט. ומדביקו בתוך חלול האבנים. ולוקח מגופה הראשונה ואוחזו באצבעו בהגומא שבגגו. ומכניס המגופה תוך חלול האבנים שביצת הטיט מונח בתוכה. וכשידרוך ברגלו בהגלגל שתחת האבנים. יסתובב האבנים עם ביצת הטיט שבתוכה סביב להמגופה שאוחזו באצבעו. ועי"ז הסיבוב יתהוה חלול פנימית הקדירה חלק ויפה. ועל זאת המגופה הראשונה קאמר תנא "את שהוא פותח בה" ר"ל אותה המגופה שעושה עמה פתח וחלול הקדירה חלק ויפה מבפנים אף שיש למגופה זו ב"ק להכנסת האצבע. וכדאמרן אפ"ה אמק"ט. מדלא מחשב ב"ק משום זה. וכב"ק שבחביות שבשולי המחץ לעיל. שוב היה להיוצר. כלי שני תמורת הטס החד שמשתמש בו היוצר השתא להחליק פני החיצון של הקדירה. אבל בזמן המשנה. לאחר שעשה חלול פנימית הכלי במגופה הראשונה וכדאמרן. הוציא הקדירה מחלול האבנים שישבה בה. והושיבה בפה חללה כלפי מטה. על גבי דפוס אחר שעשוי כמין ראש של עץ. שגם הדפוס הזה היה מחובר בהגלגל שלמטה ממנו. וכופה על אחורי כלי זה המגופה השניה. וגם בה יש בית אחיזה למעלה כדי לאחזה באצבעו בשעה שיסובב הדפוס עם הקדירה שעליה ע"י הגלגל שתתת הדפוס. והקדר דורך ברגלו על הגלגל הנ"ל. ועי"ז יסתובב הדפוס עם הקדירה שעליו. תוך המגופה השניה הזאת. וע"י סבוב הזה יתהוו גם פני הקדירה החיצונית חלק ויפה. ועל זאת המגופה השניה קאמר תנא "ואת שהוא גומר בה טמא" ר"ל המגופה השניה שהוא גומר בה תקון הכלי. מק"ט. לא מפני בית האצבע שבראשה אלא מפני הב"ק שכופה על חיצונית דופני הקדירה. וקמ"ל דלא מחשב ב"ק זה כתשמישי כלים (פט"ז מ"ז) שאמק"ט. דהרי אז כשמחליק עם מגופה זו פנים החיצונים של הקדירה. אז אין על הקדירה שם כלי. ולפיכך הו"ל מגופה זו ככל כלי מלאכה כשיש לו ב"ק מק"ט. וברוך ה' שהאיר עיני להבין משנה זו בלי שום פקפוק נשאר:

מגופת היוצרים שהוא פותח בה וכו'. לשון ר"ע ז"ל פי' ראשון שהביא ר"ע ז"ל דנראה לו עיקר הוא פי' הרמב"ם ז"ל והפירוש השני הוא לרבינו שמשון והרא"ש ז"ל ופירשו עוד דלהכי נקט מגופת יוצרין דאין זו כמגופת חבית דבכל דוכתא דההיא אפילו יש לה בית קבול טהורה שהיא עשויה לכסות בה החבית ומשמשת כפויה ע"כ וקיי"ל כל המשמש כפוי בכלי חרס טהור. ומצאתיה מנוקדת מגופת. ומה שכתב ר"ע ז"ל ומתני' ר"מ היא וכו' ברייתא מייתי לה במסכת ביצה פ' המביא דף ל"ב וכתבתיה שם בסימן ד' ופשוט הוא דגמר מלאכת חקיקתם היא קודם צרוף הכבשן: