אור החיים על דברים פרק לא

וילך משה. צריך לדעת להיכן הלך, ויונתן תרגם שהלך למשכן בית אולפנא, והמפרשים אמרו (עיין רמב״ן ורבינו בחיי) שהלך ממחנה לויה למחנה ישראל כאדם הנפטר מחבירו, והכתוב סתום הוא, ואין ממנו הכר לאחד מהדרכים. עוד צריך לדעת מי העיר את רוח משה לדעת שמלאו ימיו ושנותיו, והלא אמרו בגמרא (שבת ל.) שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו, ומי הודיעו למשה?

ונראה לפרש על פי דבריהם זכרונם לברכה (זוהר הקדוש חלק א׳ רי״ח.) שאמרו כי ארבעים יום קודם הפטירה נשמת האדם הולכת ממנו, כאמרו (שיר השירים ד:ו) ״ונסו הצללים״, ומבקרת מקום חניתה במקום עליון, והצדיקים יכירו בדבר, וצא ולמד מרבי שמעון בר יוחאי שהכיר ברבי יצחק כאמור בספר הזוהר (שם).

ואמרו עוד כי השמות שיש לישראל הם שמות הנשמות. וכבר העירותי בזה בפרוש פסוק ״ושם רשעים ירקב״ (משלי י:ז), וכמאמר חכמינו זכרונם לברכה שאמרו (זוהר חדש רות פד,ג) שאין הרשעים זוכרים את שמם. והטעם הוא כי הרשע אין לו נפש, וכמו שרמוז בפסוק ״ושמת סכין בלעך אם בעל נפש אתה״ (משלי כג:ב), הא למדת שהרשע אינו בעל נפש, כי נשבית היא ממנו, ולזה אין הרשעים מכירים את שמם, כי אינם בעלי נפש בעלת השם.

וכאן אמר ״וילך משה״, פרוש רוח החיים שבו שתקרא משה, הלכה כסדר הרגיל למי שמגיע קצו. וכנה לנפשו לשון זכר, כי הוא סימן לגודל הנפש כשתהיה במדרגת זכר. והודיע הכתוב במה שאמר ״וידבר את״ וגו׳, שהרגיש בהליכתה והכיר שהגיע קצו ביום ההוא, כאמרו ״בן מאה וגו׳ אנכי היום״, ואמרו זכרונם לברכה (סוטה יג:) היום מלאו ימי ושנותי.

ואם תאמר: מנין ידע משה בדיוק יום המיתה? הלא אמרו זכרונם לברכה כי מיום שינוסו הצללים עד יום המיתה הם ארבעים יום, ומי יודע הדברים יותר ממשה, והשכיל וידע יום קצו, והכרה כזו משגת היא לגדולי עולם, ועין מה שכתבתי בפסוק ״ויקרבו ימי ישראל״ (בראשית מז:כט):

וידבר את (כל) הדברים וגו׳. אמרו ״את (כל) הדברים״, להעיר שהגם שהגיע יום פטירתו, כאמרו ״אנכי היום״, פרוש היום מלאו ימי וגו׳, אף על פי כן היה בו כח היכול דבר כל הדברים הנאמרים מכאן ועד סוף הספר, מה שאין כח בזולתו עשות כן, בין בכח הגופיי בין בכח השכל.

לא אוכל עוד וגו׳. לפי מה שפרשתי שהכיר בסלוק הנשמה הנקראת משה, אמר ״לא אוכל״ על דרך אמרם בספר הזהר (זוהר ח״א ריז:) וזה לשונו: כד נפקת נשמתא מבר נש באינון (ארבעין) [תלתין] יומין לית בר נש שליט בנשמתיה.

עוד נתכון לומר להם טעם שהכיר שהיום מלאו ימיו ושנותיו, והגם שאמרנו הטעם מדרך הצדיקים להעלים השגתם אשר ישיגו יותר על בני דורם, ולזה אמר להם טעם הכרתו בדבר משני טעמים: אחד, ״לא אוכל עוד לצאת ולבוא״ שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע. שנית, שה׳ אמר אליו ״לא תעבר את הירדן הזה״, מזה הכיר כי קרבו ימי הפקידה:

ולדרך זה, ״וה׳״ נתן טעם להם לכוון ״היום״, ויבינו בה על הזמן המזדמן לפניו, שיתיחס אליו זכרון של ״היום״, כמו שפרשנו במקום אחר.

עוד נתכון בסמיכות ״וה׳ אמר אלי״ למאמר ״לא אוכל״ וגו׳, להודיע נאמנות עבדותו לבורא ברוך הוא, שהגם שלא יוכל עוד לצאת ולבוא, אם יאמר אליו ה׳ עבור את הירדן יהיה מתאזר ועומד ומשמש להכניסם לארץ, ולא היה נמנע מצד שלא היה יכול לצאת ולבוא, אלא שה׳ אמר אליו ״לא תעבר״ וגו׳:

ה׳ אלהיך הוא וגו׳ הוא ישמיד וגו׳. הצרך לומר שני פעמים ״הוא״ ולא הספיק באחת. נתכון לנחמם על פטירתו, ואשר יחסרו שני דברים גדולים וטובים: האחת, כי היה להם למגן לפני ה׳ לבלתי כלותם כמו שמצינו בעגל ובמרגלים, לולי משה בחירו. שנית, כי הוא אבד ושבר שני מלכי האמורי סיחון ועוג, ומי יקום במקומו ללחם המלחמות הגדולות אשר הם מעותדים לפניהם?

לזה אמר, כנגד מה שנוגע לה׳ אמר ״ה׳ אלהיך הוא עבר לפניך״, על דרך אמרו (שמות יז:ה) ״עבר לפני העם״, פרוש, כי הוא העובר על פשעכם ואליו תחזיקו הטוב ולא לי, כמו שכן מצינו שהוא העיר את רוח משה להתפלל עליהם במעשה העגל, דכתיב (שמות לב:י) ״הניחה לי״ וגו׳, ואין בהעדר משה העדר העברת על פשע כי הוא יעבור לפניך.

וכנגד גבורת המלחמה אמר, כי לא כחו של משה הוא העושה חיל, אלא ה׳ הוא הלוחם, והוא אמרו ״הוא ישמיד״ וגו׳, ולצד האמצעיות אמר ״יהושע הוא עבר לפניך״:

ודקדק לומר ״הוא״, יתבאר על דרך מה שאמר הנביא במלחמת העי, כשנפל מישראל כשלשים וששה איש ונפל יהושע על פניו, אמר אליו ה׳ ״קום לך למה זה אתה נופל על פניך״ (יהושע ז:י), ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין מד.) שאמר ה׳ אליו: ״אתה גרמת, שלא יצאת עמהם״, והוא מה שאמר משה ״הוא עבר״, פרוש, הדבר תלוי שיעבר הוא בעצמו לפניך ולא שלוחו.

כי אתה תבוא. ולא אמר תביא, כי ה׳ המביא אותם, כמו שאמר למעלה ״ה׳ אלהיך הוא העובר וגו׳ הוא ישמיד״, אלא שהוא יבוא בראשם. והגם שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ח.) בפסוק שאמר בסוף הפרשה (דברים לא:כג) ״כי אתה תביא״, שאמר הקדוש ברוך הוא דבר אחד לדור, לפי שמשמעות תבוא סובלת גם כן אחרים עמו, לזה רצה הקדוש ברוך הוא שיפרש דבריו, ולעולם כונת משה היתה להעיר כי ה׳ הוא המביא, נמצאת אומר אמר ״תבוא״ לקבע המעשה בה׳ כי הוא המביא, ואמר ״תביא״ לשלל זולתו ממין האנושי.

וה׳ הוא ההולך לפניך וגו׳. ולא אמר אלהיך, כדרך שאמר לישראל (דברים לא:ג), לפי שאין מיחד שמו יתברך על הצדיק בחיים חיותו (תנחומא תולדות ז), אבל לכללות ישראל יתיחד שמו, כאמרו (שמות כ:ב) ״אנכי ה׳ אלהיך״.

ואמרו הוא ההולך. ולא הספיק לומר וה׳ הולך לפניך, להעיר שלא יחשב ביכלת המצוי בישראל (לשמר) [לשמד] כי יכול יוכל לכל המלחמות המזמנות לפניו, כי לא ביכלתם תלוי הדבר, אלא בה׳ לבד הוא תלוי, והוא אמרו ״הוא ההולך״, ולא בשתוף כח אחר.

הוא יהיה עמך. אמרו ״הוא״, להודיע כי מדרגה הגדולה שהיא כללות השכינה ההולכת לפני מחנה ישראל, הדרגה זו תהיה עמו, והוא אמרו ״הוא יהיה עמך״, פרוש בחינה המזכרת בסמוך.

הקהל את העם וגו׳ למען ישמעו ולמען ילמדו וגו׳. צריך לדעת למה כפל שני פעמים תיבת למען, ולא הספיק לומר ״למען ישמעו וילמדו״, וכמו שאמר בפסוק שאחרי זה שאמר ״ישמעו ולמדו״?

ונראה כי לפי שאמר הכתוב ״הקהל את העם האנשים והנשים והטף״ לקרות ספר תורה באזניהם, וכבר קדם לנו כי הנשים אינם בני תלמוד תורה, דכתיב (דברים יא:יט) ״ולמדתם אתם את בניכם״, ודרשו זכרונם לברכה (קידושין כט:) ולא בנותיכם:

לזה חלק הכתוב שתי הדרגות במצוה זו, ואמר בתחלה חלוקה שהיא שוה באנשים ובנשים, והוא ״למען ישמעו״, פרוש שישמעו מצוות התורה שחיבין הם לעשות, ודבר זה שוים הם בו, שגם הנשים חיבין במצוות לא תעשה ובמצוות עשה שאין הזמן גרמא.

ואחר כך אמר חלוקה בפני עצמו כנגד האנשים לבד, והוא ״ולמען ילמדו״ שהוא תלמוד תורה, ולזה לא אמר ״למען ישמעו וילמדו״, שאז היה נשמע ששניהם בענש אחד.

שוב ראיתי מאמר חז״ל (חגיגה ג.) שאמרו וזה לשונם: ״הנשים לשמוע והאנשים ללמוד״, עד כאן. והם דברינו עצמם, ונתחכמו להקדים הנשים לאנשים כסדר שהקדים הכתוב, ״למען ישמעו״, ואחר כך ״ולמען ילמדו״, וכמו שכתבנו.

ובניהם אשר וגו׳. חלוקה זו כנגד הטף שהזכיר בפסוק ״הקהל״, אמר הטעם הגם שלא הגיעו עדין ללמד, אף על פי כן ישמעו ולמדו ליראה את השם, פרוש לחנכם ליראה את ה׳:

ולזה לא אמר כדרך שאמר בפסוק הקהל ״ילמדו ויראו״, שהם שני דברים, אלא ״ולמדו ליראה״, פרוש שבזה ילמדו יראת שמים. ואמרו ״כל הימים״, כי כשהקטנים מתחנכים מתחלתם ליראה יתיסד בהם יראת ה׳ כל ימיהם:

ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (חגיגה ג.) וזה לשונם: והטף למה? לתן שכר למביאיהם, עד כאן. ואולי שנותנים טעם לקטני קטנים שאינם מבינים דבר, שגם הם נכללים בכלל הטף שאמר הכתוב, ומה שנתן הכתוב טעם ״ישמעו ולמדו״, הוא לבניהן אשר יתחילו הבן.

הן קרבו ימיך וגו׳. טעם אמרו ״הן״, להצדיק מאמר משה שאמר ״בן מאה ועשרים שנה אנכי היום״, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה יג:) ״היום מלאו ימי״ וכו׳, עד כאן. ובא דבר ה׳ אליו, ואמר ״הן״ כדבריך קרבו ימיך. ואמרו ״קרבו ימיך״ ולא אמר ״קרב יומך״, על דרך אמרו (בראשית מז:כט) ״ויקרבו ימי״ וגו׳ ופרשנוהו שם:

עוד ירצה באמרו ״הן קרבו״ וגו׳ על זה הדרך, הנה הימים שלך קרבו אצלך, והימים הם חלקי הנשמה המתקרבים בסוד ״תסף רוחם יגועון״ (תהלים קד,כט), וכמו שפרשנו שם בפרשת ויחי, והודיעו כי טעם קרבת חלקי הנשמה הנקראים ימים הוא למות.

והתיצבו וגו׳. כאן צוה שיתנהג יהושע בשררה לפני משה, והוא אמרו ״והתיצבו״ לשון מנוי ושררה שניהם בהשואה, על דרך שפרשנו בפרשת אתם נצבים (דברים כט:ט). ואמרו ״ואצונו״, לשון מלכות, על דרך אמרו (שמואל א יג:יד) ״ויצוהו ה׳ לנגיד״, וכן הוא אומר ״כי אתה תביא״ (דברים לא:כג), ודרשו זכרונם לברכה (סנהדרין ח.) טול מקל והך על קדקדם.

וקם העם הזה וגו׳. קשה, וכי קימה היא לו, והלא ירידה והשפלה היא לו הזונה אחרי אלהי נכר? ואולי שיכון לומר על דרך אמרו (דברים לב:טו) ״וישמן ישרון ויבעט״, והוא אמרו ״וקם העם״, פרוש, היתה לו קימה בעולם בירשת הארץ, ועשר וכבוד, וישמן, ומזה יצא לו שיבעט וזנה אחרי וגו׳. וכן אמר בסמוך (דברים לא:יט) ״כתבו לכם את השירה הזאת וגו׳ כי אביאנו וגו׳ ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים״ וגו׳, הרי שהקדים שבע ודשן ל״ופנה״, כמו כן במה שלפנינו הקדים לומר ״וקם״ ואחר כך ״וזנה״.

עוד ירצה, כי לא הדור ההוא עצמו יזנה אחרי אלהי נכר, אלא הדור שיקום ממנו, וכן הוא אומר בספר שופטים (ב:ח-יב): ״וימת יהושע וגו׳, וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו ויקם דור אחר וגו׳ ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה׳ ויעבדו את הבעלים וגו׳ מאלהי העמים אשר סביבותיהם״, והוא אמרו ״וקם וגו׳ וזנה וגו׳ אשר הוא בא שמה בקרבו״.

ועזבתים וגו׳ והסתרתי פני וגו׳. הכונה כי אם יתן ה׳ דעתו לדעת הצרות אשר יבואו עליהם, יהמו רחמיו ויסלק חרון אפו, לזה הוא מודיע כי יסתיר פניו, ובזה ימצאוהו צרות רבות.

ואמר ביום וגו׳. פרוש, שישערו בדעתם לרוב הצרה שרואין שאין זה אלא לצד הסתרת פני מהם, והוא אמרו ״הלא״, פרוש ודאי שעל שאין אלהי בקרבי מצאוני וגו׳, שאם היה בקרבי לא היו כל כך צרות באין עלינו, וצא ולמד שאמר הנביא (שופטים י,טז) ״ותקצר נפשו בעמל ישראל״, כביכול.

ואנכי הסתר אסתיר. קשה למה יסתיר פניו אחרי שהתודו את חטאתם ואמרו ״הלא על כי אין אלהי בקרבי״, ואם נותן הכתוב טעם למה שעבר עד עתה שהסתיר פניו מהם, זה אינו צריך לאמרו, כי רואה אני שהטעם שהסתיר הוא לפי שזנו אחרי אלהי נכר כמו שאמר למעלה. עוד יש להעיר בפסוק למה כפל ״הסתר אסתיר״. עוד צריך לדעת למה האריך לשון לומר ״על כל הרעה״ וחזר לפרש ״כי פנה״.

אכן הכתוב בא לתת טעם להסתרת פנים, כי יאמר האומר חס ושלום שה׳ לא שפט בצדק חס ושלום משפט זה, כי אמר הנביא (ישעיה כז,ח) ״בסאסאה בשלחה״ וגו׳, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה ח:) במדה שאדם מודד בה מודדין לו, והוא ישפוט בצדק אל אמונה ואין עול.

והנה בהסתרת פני ה׳ מהם, יכול להיות שיהיו נפרעים על חטאתם יותר משעור הראוי להם לפי ענשם, כי אין השופט חפץ לדעת את אשר יבא עליהם מהצרות והרעות, ואין זה משפט צדק חס ושלום, ואולי כי זה כלול במאמר שאומרים ״הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני״ וגו׳:

ובא הכתוב להשיב תשובה נכונה, ואמר ״ואנכי הסתר״, פרוש, הסתרה זו יש לי בדין שאסתיר פני מהם, ולזה כפל ״הסתר אסתיר ביום ההוא״, פרוש, ביום שזנה אחרי אלהי נכר. ואמר הטעם ״על כל הרעה אשר״ וגו׳, פרוש, על דרך אמרם זכרונם לברכה (ספרי ראה יא,כה; חולין ה.) כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כלה, והוא אמרו שטעם ההסתרה הוא ״על כל הרעה אשר עשה״, ומה הוא – ״כי פנה אל אלהים אחרים״. ומעתה הגם שיבואו עליו כל הצרות שבעולם מחמת הסתרת פנים, ראוי הוא לזה כשם שהוא עשה כל הרעה, יבואו עליו כל הצרות, וכך שורת הדין נותנת.

ודע כי אין צרה ואין רעה בעולם שאינה כנגד עברה אחת, כי ה׳ יסד יסורין כנגד כל החטאים, כדרך שקבע שכר כנגד כל מעשה הטוב, וכיון שכן אדם שעבר על כל התורה כלה, או על עבודה זרה ששקולה ככל התורה, ענש הוא לבא עליו כל ענשין שבעולם, ולזה הסתיר ה׳ פניו מהם:

ועתה כתבו וגו׳. אמרו ״ועתה״, הגם שלא היה משה מתעכב לעשות מאמר ה׳ תכף ומיד, נתכון לזרזו לכתב תכף ומיד קדם צוותו את יהושע את האמור בסמוך דכתיב (דברים לא:יד) ״קרא את יהושע״, שהגם שהועד היה לצוות יהושע דכתיב ״קרא את יהושע וגו׳ ואצונו״, אף על פי כן חפץ ה׳ להקדים הכתיבה של השירה ולמודה.

וכן תמצא שאמר הכתוב (דברים לא:כב) ״ויכתב משה את השירה וגו׳ וילמדה״ וגו׳, ואחר כך אמר ״ויצו את יהושע״ וגו׳, שהוא הקדוש ברוך הוא צוה את יהושע וחזקו להביא את ישראל, ומן הראוי היה לו לגמר כל מאמר יתברך אשר יצוה, ואחר כך יקימו מצוותיו לכתב השירה וללמדה, אלא הטעם הוא לפי שה׳ צוה לכתב וללמד תכף, וזריזות זו לא בא אלא שלא לעכב עד שיצוה את יהושע.

ולמדה וגו׳ שימה בפיהם וגו׳. שלש מצוות צוה ה׳: אחת, לכתב. שניה, ללמדה את בני ישראל שידעו כונת דברי השירה. שלישית, לשימה בפיהם לידע קריאתה.

ושלשתן עשה משה, דכתיב ״ויכתב משה את השירה״ (דברים לא:כב). ב׳, ״וילמדה את בני ישראל״. ג׳, ״וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת״ (דברים לא:ל), פרוש, קרא אותה בגירסא להם בדרך שידעו לאמרה כדרך שאמרה להם, והוא אמרו ״שימה בפיהם״.

הן בעודני חי עמכם. יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות יח.) צדיקים במיתתם קרויים חיים, והוא אמרו ״בעודני חי עמכם״, פרוש בעוד שהחיים שלי עמכם, הא למדת שאחרי כן הוא חי גם כן אלא שאינו עמהם.

ואמרו היום – רמז שאין לו עוד עמהם אלא יום זה, ופשט הכתוב הוא ״עד היום״.

ואמרו הייתם – לשון עבר, כי אפשר שהרהרו תשובה באותה שעה, וכדין המקדש אשה על מנת שהוא צדיק גמור, אף על פי שנמצא שהיה רשע גמור אנו אומרים שהיא מקדשת, שמא הרהר תשובה באותה שעה (קידושין מט:).