אור החיים על דברים פרק יב

לרשתה כל הימים וגו׳. נתכון לומר שאם ישמרו לעשות האמור, תהיה הירשה שנתן ה׳ להם נמשכת כל הימים אשר וגו׳:

אבד תאבדון את כל המקומות וגו׳. יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת עבודה זרה דף מ״ז, וזה לשון המשנה: שלשה בתים הם, בית שבנוי מתחלה לעבודה זרה הרי זה אסור, סידו וכירו לעבודה זרה וחדש נוטל מה שחדש וכו׳, ואמרו בגמרא וזה לשונם: אמר רב המשתחוה לבית אסרו, אלמא קסבר תלוש ולבסוף חברו אסור, והאנן בנאו תנן, בנאו אף על פי שלא השתחוה לו, עד כאן. וכן פסק רמב״ם בפרק ח׳ מהלכות עבודה זרה (הלכה ה׳), והוא מאמר הכתוב כאן את כל המקומות אשר עבדו שם, פרוש, כל שהיו להם שם עבודה, בין שבנוהו לעבודה זרה בין שהשתחוו לו והוא בנוי, הגם שהוא מחבר אסור וצריך לאבדו.

ואמרו אשר אתם יורשים אותם, יתבאר על פי מה שכתב רמב״ם בפרק ז׳ מהלכות עבודה זרה (הלכה א׳) וזה לשונו: ובארץ ישראל מצוה לרדף אחריה עד שנאבד אותה, אבל בחוץ לארץ וכו׳ כל מקום שנכבוש אותו נאבד כל עבודה זרה שבו, עד כאן. הרי כי גדר חיוב אבוד עבודה זרה הוא כל שירשו את המקום אשר היא שמה, והוא אמרו אשר אתם יורשים כי בגדר זה שוים כל הארץ.

וטעם כפל ״אבד תאבדון״, יתבאר על דרך אמרם במסכת עבודה זרה (ע״ז מג:) שבטול עבודה זרה צריך שני דברים: שוחק, וזורה לרוח או מטיל לים, ובאחד מהנה אינו יוצא ידי חובתו, ולזה כפל לומר שני אבודים.

ואמרו את אלהיהם על ההרים, לפי שאסר כל המקומות, ופרשנו אפלו בית בנוי שהוא מחבר אסור, ובא לומר כי יש מחבר שאינו נאסר הגם שיעבדוהו, ומה הוא – ההרים, וכמו שדרשו בעבודה זרה (עבודה זרה מה.) וזה לשונם: אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, ובפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה נא:) דרשו כל המקומות באם אינו ענין לעבודה זרה תנהו ענין לכלים, עד כאן, הם זכרונם לברכה סוברים שתלוש ולבסוף חברו אינו צריך קרא, ושבעים פנים לתורה.

עוד יתבאר אמרו את אלהיהם, בהעיר למה הפסיק במאמר ״אשר אתם יורשים אותם״ בין זכרון העובדים והנעבדים, שהיה לו לומר על זה הדרך: ״עבדו שם הגוים את אלהיהם וגו׳ אשר אתם יורשים אותם״. אכן הכונה היא על דרך מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במסכת עבודה זרה דף מ״ד וזה לשונם: רב הונא רמי, כתיב (דברי הימים א יד:יב) ״וישרפו באש״ וכתיב (שמואל ב ה:כא) ״וישאם״, לא קשיא – כאן קודם שבא אתי הגתי, כאן אחר שבא אתי הגתי, דכתיב ״ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו״. ומי שרי? אמר רב נחמן: אתא אתי ובטלה, עד כאן. הרי כי יש מציאות לירש גם אלהיהם עצמן, והוא כשהיו עמהם עובדיה שבטלום הם ויהנו מהם ישראל. והוא אמרו אשר אתם יורשים אותם, ולא אותם לבד אלא גם אלהיהם, והוא אמרו את אלהיהם. ותנאי המשפט רמז הכתוב במה שהקדים מאמר ״אותם״ ואחר כך ״את אלהיהם״, כדברי הש״ס שאמר אחר שבא אתי נהנה דוד בעטרת מלכם.

ובדרך רמז יכון הכתוב לרמז אבוד לכח הנעלם גם כן בכח עם בני ישראל, שכאשר יתעצמו בתעצומות המעשה הטוב יאבדו נגלה ונסתר מהם, והוא אמרו כל המקומות אשר עבדו שם, פרוש, אשר מגעת שם עבודתם, שהוא כסא ס״מ הרשע לעקרו, כי בנפילת כח זה יתעצם כח העליון והיה ה׳ למלך על כל הארץ.

ואבדתם את שמם וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (עבודה זרה מה:): ״מה בא ללמדנו? הרי כבר אמר ׳אבד תאבדון׳״? ואמרו שבא לומר שצריך לשרש אחר שרשי האשרה, ורבי עקיבא אמר שבא לומר לשנות שמה לבזיון, עד כאן. ואולי שבא הכתוב לתן אזהרה על ארץ ישראל מכל הארצות, כדרך שכתב רמב״ם ששאר ארצות, הגם שאנו חיבין לאבד עבודה זרה, אין אנו צריכין לחפש אחריה לאבדה, מה שאין כן בארץ ישראל שצריך לחפש אחריה לאבדה מכל ארצנו, עד כאן. והוא מה שדקדק לומר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא שהיא ארץ הקדושה.

לא תעשון כן לה׳ אלהיכם. רבותינו זכרונם לברכה בספרי אמרו וזה לשונם: אמר רבי ישמעאל, מנין למוחק אות מן השם שעובר בלא תעשה? דכתיב ״ואבדתם את שמם לא תעשון כן״, עד כאן. ואולי כי נתכון הכתוב לרמז שני פרטי דינים שישנם בדין המוחק שם משמותיו יתברך: אחד השם עצמו, ואחד הנטפל לה׳ מלאחריו. באמרו ״לה׳״ הרי אזהרה על השם, ולא הוי״ה לבד אלא שכל כיוצא בו משמותיו, וזה בנין אב להם. ואמרו אלהיכם רמז לכ״ם שנטפלו לאלהים. ומה שכתב רמב״ם בפרק ו׳ מהלכות יסודי התורה שאין לוקה אלא על אותיות השם, כיון שאין הדבר מפרש בפרוש בכתוב אינו לוקה עליו. ושם בספרי אמרו עוד וזה לשונם: מנין לנותץ אבן אחת מן העזרה שעובר בלא תעשה? דכתיב ״לא תעשון״ וגו׳. נראה שלא אמר בדיוק אבן אחת אלא שעושה בנתיצתו רשם בבנין.

אשר יבחר ה׳ באחד שבטיך. פרוש, שלא תלגלג לומר למה יהיה מקומו קבוע אצל שבט אחד משבטיך, ותחשוב לקבע מקום זולתו, אלא אין לך אלא המקום ההוא.

כי ירחיב וגו׳. פרוש, לפי שהקפיד ה׳ על המתאוים תאוה לאכל בשר במדבר (במדבר יא), וקברו המתאוים, מעתה עומד תאות הבשר באסור. לזה אמר כי ירחיב וגו׳ ואמרת וגו׳, פרוש הגם שתאמר בפרוש שאתה רוצה לאכל בשר, וזה דמיון מאמר המתאוים שאמרו ״מי יאכלנו בשר״, גם אמר כי תאוה נפשך דמיון האמור במתאוים שאמר הכתוב ״התאוו תאוה״, אף על פי כן מתיר הכתוב להם ואמר בכל אות נפשך תאכל בשר.

כי ירחק וגו׳. בא להתיר מה שנאסר במדבר לאכול זולת זבחי שלמים, והטעים טעם ההתר בנועם דבריו ואמר ״כי ירחק״, לזה אמר ואכלת בשעריך ואין צורך להביאו למקדש. ופרוש ״ירחק״ כל שהוא עומד במקום רחוק, ומצינו שנחלקו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים צג:) בפסוק ״ובדרך רחוקה״, יש אומרים מן המודיעים ולחוץ, ויש אומרים מן פתח ירושלים, ויש אומרים מן פתח העזרה. ואפשר לומר שכל אדם ששוחט בפתח העזרה בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה׳, שאינו יכול לזבוח אלא שלמים לה׳, מתי יבוא לידי מקרא זה ואקימנו.

שמר ושמעת. קשה, שהיה לו לומר ״שמע ושמרת״, ולמה הקדים שמירה לשמיעה? עוד, מה רבה בתיבת את ובתיבת כל? עוד, למה לא אמר הטבת הבנים אלא בפסוק זה? עוד צריך לדעת אמרו כי תעשה הטוב שנראה שבא לתת טעם למאמר ״למען ייטב״, והלא כבר קדם ואמר שמר וגו׳ וגמר אומר למען וגו׳, הרי שהטובה האמורה היא שכר בעד השמירה והשמיעה שקדם לומר הכתוב.

אכן הכונה היא שמצוה על שני דברים: א׳ תורה ומצוות ה׳ אשר כבר נודעו לישראל מפי משה, וב׳ אשר יגזרו רבותינו זכרונם לברכה הגדרים והסיגים אשר יחדשו. לזה כנגד תורה ומצוות שהם ידועים כבר בתורה אמר שמר, וכנגד דברים המתחדשים מרבותינו זכרונם לברכה אמר ושמעת שצריך לקבל כל גזרת רבותינו זכרונם לברכה וסיגיהם, והוא מה שרמז במאמר את כל פרוש ׳את׳ לרבות כל גזרות ושמירות וגדרים שיחדשו רבותינו זכרונם לברכה, ואמרו כל פרוש, שבאמצעות הגדרים יהיו הדברים נשמרים בשלמות, והוא אמרו כל הדברים כי זולת זה אין המצוה נעשית כלה בשלמות, שבאמצעות הגדר אין נגרע ממנה דבר. וגמר אומר למען ייטב לך ולבניך כי גדרים וסיגים שעשו רבותינו זכרונם לברכה הוא דבר המעמיד דורות עם בני ישראל לעולם להבדילם מכל כעור והדומה לו.

ואמרו כי תעשה הטוב וגו׳, פרוש, כי דברים שגוזרים חכמים אינם כי אם לעשות הטוב והישר בעיני ה׳, שכל דבריהם רביד הזהב. וכפי זה מאמר כי תעשה וגו׳ הוא גם כן טעם הצווי ושמעת, כי בזה תעשה הטוב והישר שצוה ה׳ באמצעות הגדרים והסיגים, וזה מלבד הטוב המשג לדורות מאמצעות דבריהם זכרונם לברכה. ולדרך זה אמרו כי תעשה הוא טעם נוסף למאמר ״ושמעת״.

עוד ירמז הכתוב במאמר שמר ושמעת, שלא יאמר אדם: ״למה לי ללמד שמועה זו אחר שעמדתי עליה וידעתי מה שיש עלי לשמר במצוה זו?״ תלמוד לומר ״שמר״, פרוש – והגם אחר ששמרת, וממוצא דבר אתה יודע שקדם ועמד על הדברים לדעת את אשר ישמר, ואף על פי כן ושמעת, פרוש – אינך פטור מהגעת בשמועתה של מצוה.

עוד יתבאר על דרך אמרו (הושע יד:ג) ״ונשלמה פרים שפתינו״, והנה לפי שאמר ״שמר וגו׳ את כל הדברים״, ודבר זה הוא מן גדר הנמנע שיכול האדם לקים כל הדברים, לזה אמר שמר – פרוש, כנגד מצוות לא תעשה שהם ביד האדם לשמר עצמו מכל מצוות לא תעשה, וכנגד מצוות עשה אמר ושמעת – פרוש, יקים המצוות בלמוד שמיעתה בפה, ובזה נחשב עליך כאלו באה לידך וקימת אותה, ומעתה יכול לשמר ולעשות את כל הדברים.

עוד יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (עבודה זרה יט.), שאמרו: לגרס איניש והדר לסבר, והוא אמרו שמר ושמעת, פרוש, שמר – שישמר ידיעת ההלכה והיא הגירסא, ושמעת – היא הסברא לכון שמועותיו בשכלו.

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (זהר ח״ג קצג.) כי מי שהוא בעל עברות שערי דעת התורה ננעלים בפניו, ותמצא (שלחן ערוך האר״י ז״ל הלכות תלמוד תורה) כי שערי פתחי ההבנה בדברי התורה הם הקשיות שיעמדו בפני האדם, והם סוד הקלפות המתהוים מעברות האדם, וזה שהעיר הכתוב במאמר זה שמר ושמעת, פרוש, אם אתה רוצה שתעמד על אמתת התורה להבין אמריה, שמר המצוות לבל תעבר עליהם, ובזה ״ושמעת את כל״ וגו׳.

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (חגיגה טו:) וזה לשונם: אם הרב דומה למלאך ה׳ צבאות תורה יבקשו מפיהו וגו׳, עד כאן. והוא אמרו שמר, פרוש, אם הוא בשמירה ששומר התורה, אז ״ושמעת״ תורה מפיהו. ואמרו את כל הדברים, לדרך זה יתבאר על פי מה שאמרו בחגיגה (שם) וזה לשונם: ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר? והאמר וכו׳ ״כי שפתי כהן״ וגו׳, אמר ריש לקיש: רבי מאיר קרא אשכח ודרש ״הט אזנך וגו׳, ולבך תשית לדעתי״ – לדעתם לא נאמר אלא לדעתי וכו׳. קשו קראי אהדדי! לא קשיא: הא בגדול הא בקטן. ואמרו עוד שם וזה לשונם: דרש רבא, מאי דכתיב ״אל גנת אגוז״ וגו׳, אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא? אמר ליה: קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר, משום דגמר שמעתא מפומיה דאחר. אמר ליה: רבי מאיר רמון מצא וכו׳, אמר ליה: השתא קאמר ״מאיר בני אומר״ וכו׳, עד כאן. הנה לפי דבריהם זכרונם לברכה הגדול יכול ללמד מהרב הגם שיהיה הרב רשע, מה שאין כן הקטן. ורמב״ם זכרונו לברכה מצינו שכתב (הלכות תלמוד תורה ד) שאין ללמד מהרב אלא אם הוא כמלאך ה׳, ולא חלק בין גדול לקטן כדברי הגמרא.

וראיתי לב״ח (ש״ך יורה דעה סימן רמ״ו) שכתב שלא חלק בגמרא אלא לדעת רבי מאיר, אבל הש״ס אינו סובר כן, ודיק לשון הש״ס שאמר רבי מאיר קרא אשכח ודרש, משמע דוקא רבי מאיר הוא שסובר כן, עד כאן.

ואין דבריו נכונים. אחד, מנין לו לתלמוד לומר שמעשה רבי מאיר במחלקת עומד כל שאנו יכולין להשוות בדבר סברא. ועוד, ממה שמקשה לרבי מאיר מדרשת ״כי שפתי כהן״ מוכח שחפץ להשוותם, שאם אתה אומר שאחר האמת שרבי מאיר לחלק אתא מהדרשה שהוא למוד הגדול, אם כן מה מקשה התלמוד מדרשת ״כי שפתי כהן״ וגו׳, אם לא שתאמר שסובר שדרשה זו מסכמת, שאם לא כן היה יכול לומר רבי מאיר אינו דורש כן. ואם תאמר שזו היא כונת המתרץ שאמר ״רבי מאיר קרא אשכח״ וכו׳, ופרוש ואינו מודה בדרשת ״שפתי״ וכו׳, אם כן מאי חוזר לומר ״קשו קראי״ וכו׳ אם הדורש זה אינו דורש זה. ועוד, הרי רבא שהוא אמורא אחרון דרש ״אל גנת אגוז״, מה האגוז הזה הגם שהוא מלכלך בטיט וכו׳ אין אכל שבתוכו נמאס וכו׳ עד כאן, ודברים אלו הם כסברת רבי מאיר, וידוע דהלכה כרבא הגם שנאמר שמעשה רבי מאיר במחלקת שנוי. ועוד, אם דרשת ״כי שפתי כהן״ היא בין לגדול בין לקטן ורבי מאיר לבד הוא שסובר לחלק, מה משיב רבה בר שילה לאליהו ״רבי מאיר רמון מצא״ וכו׳, הלא אינו סובר אלא רבי מאיר, אבל הש״ס סבירא ליה שאין התר ללמד אלא מכמלאך בין יהיה גדול בין יהיה קטן. ועוד, מה ראיה גדולה מזו שהסכים ה׳ על המעשה של רבי מאיר שחזר ואמר שמעתא מפיו. ואם תאמר הקדוש ברוך הוא מתחלה מה סבר ולבסוף מה סבר, שאין לומר שנעלם מעיני ה׳ חס ושלום הטעם שאמר רבה בר שילה ״רבי מאיר רמון מצא״ וכו׳. דע כי יקפיד ה׳ על האדם בעשותו דבר שלא יהיה בו נקי אלא מה׳ ולא מאדם, ויחשב לו לחטא עד שיהיה נקי מה׳ ואדם. ולזה כשעשה רבי מאיר מעשה זה שהיה למד מאדם שאינו כמלאך, היה רבי מאיר נקי מה׳ אבל לא מאדם, כל עוד שלא נודע טעמו אם זך וישר פעלו. וזה סבב שלא היה ה׳ אומר שמועה מפיו להיותו חסר השלמות. ואחר שנאמר בישיבה של מטה טעם לשבח במעשיו, נכנס בגדר ״והייתם נקיים גם מישראל״, ולזה תכף ומיד חזר ואמר שמעתא משמו. ולעולם האמת כדברי רבי מאיר.

והנכון לתת טעם לרמב״ם הוא, שסובר שבזמן הזה אין דעת שלמה שתקרא גדול להתיר לו ללמד מחכם רשע, שדוקא רבי מאיר שהיה שלם בדעת ובידיעה הוא שהתר לו הדבר, שאין לחוש ודאי שילמד ממנו רשעו. ואולי כי לזה דיק התלמוד ואמר: רבי מאיר קרא אשכח ודרש וכו׳ רבי מאיר רמון וכו׳, פרוש דוקא גדר זה של רבי מאיר הוא שישנו בהתר זה, לפי שהוא ודאי יזרק הקלפה ולא יאכל אלא האכל. וסברא זו נכונה וסמוכה מעצמה היא, לזה סתם רמב״ם לאסר ללמד מהרב שאינו כמלאך בין לגדול בין לקטן, כי הדורות נתמעטו ואין לנו התר זה אלא ברבי מאיר וכיוצא. וצא ולמד מדבריהם זכרונם לברכה (שבת קיב:) שאמרו: אם הראשונים כמלאכים וכו׳.

ועל פי זה יתבאר על נכון אמרו שמר ושמעת את כל הדברים וגו׳, פרוש, אימתי אני מתנה עליך שאין לך להבין שמועה אלא מאדם שהוא משמר התורה והמצוות? אלא דוקא למי שהוא קטן וחסר לשמוע כל הדברים או רובם שהרוב ככל, אבל הגדול שאינו צריך לשמוע אלא חלק קטן יכול הוא לשמוע אפלו מאדם שאינו שומר תורה ומצוות, וכרבי מאיר שהיה לומד תורה מאחר, הגם שלא היה משמר תורה ומצוות, שהיה זורק קלפתו ואוכל תוכו.

כי יכרית וגו׳ את הגוים וגו׳ השמר לך וגו׳. צריך לדעת: א׳, למה תלה אזהרת שמירת עבודה זרה ב״כי יכרית״ שיראה שזולת זה אינו באזהרה כשיראה את הגוים עובדי עבודה זרה שלוים ובטוחים שנים רבות, וזה אינו, שאזהרת עבודה זרה אינה משתנית מהמבחן במה שיארע להאמות. ב׳, אמרו פן תנקש וגו׳ אחרי השמדם – הלא אדרבא אחר שיראה שנשמדו לפניו לא ינקש אחריהם, ודברי המאור רש״י זכרונו לברכה לא הספיקו בו ישוב הכתוב על נכון. ג׳, אמרו פן תנקש ופן תדרש – כיון שהנקישה היא דרישת עבודתם היה לו לומר ״פן תנקש וגו׳ לדרש אחרי״ וגו׳. ד׳, אמרו לאמר – למי יאמרו. ה׳, אמרו איכה – אין ידוע כונת מאמר זה אם שואל, או מתמיה, או מדמה, ולכל הפרושים אין ידוע המכון. ו׳, אמרו לא תוסף עליו ולא תגרע – קשה, בשלמא ״לא תגרע״ יצו ה׳ לבל יגרע מכל האזהרות שצוה על עבודה זרה, אבל ״לא תוסף״ מה בא ללמד? אם לבל יוסיף סיגים, זה אינו, שהרי כתיב (ויקרא יח:ל) ״ושמרתם את משמרתי״, ומצינו לרבותינו זכרונם לברכה שהחמירו לגדר כל דדמי לעבודה זרה, ואם לבל יאסר מיני עבודה זרה שלא הזכיר הכתוב, הרי מצינו שאסר הכתוב כל מין עבודה זרה.

אכן כונת הכתוב היא שבא להזהיר על הטעיות אשר יטעה אדם ממחזה אשר עיניו תחזינה רשעים מארץ יכרתו, ויאמר ממה נפשך לא ימנע מלומר אחת משתים: או תאמר שעבודה זו שעובדים הנכרתים היא חשובה עבודה, ולזה הקפיד ה׳ על עשותם לזולתו ולא לו ויסחם מארץ החיים, או תאמר שעבודה זו שעובדים הגוים אינה חשובה עבודה להתקנאות עליה אל קנא ונוקם, כמו שתאמר הזורק למרקוליס הפוער לפעור או המעביר למולך וכדומה לזה, והראיה שאין עובדין עבודה זו לה׳ אלהים, וטעם שהקפיד ה׳ להכרית הגוים לא על שעבדו עבודה כזו אלא על שלא עבדוהו לה׳ בעבודה הראויה ועזבו שאר מצוות.

וכל אחת משתי חלוקות אלו שיכריע המכריע בדעתו הרי זה בטול תורה. אם יכריע לומר שהעבודה היא עבודה ראויה, תבא לו הסברא לעבד לה׳ אלהינו במיני העבודות עצמן שבהם קנא כשנעשו לזולת. ואם יכריע לומר שאינה עבודה, תבא לו הסברא לעשות גם הוא כן כיון שאין זה מעשה עבודה זרה. לזה בא מאמר ה׳ ואמר כי יכרית וגו׳ השמר לך מלטעות באחד משתי חלוקות הרשומות. כנגד טעות הבא מהשמדתם שעבודתם עבודה, אמר ״השמר לך״ פן תנקש אחריהם, פרוש ״תנקש״ כמו שפרש רש״י תטרף אחריהם להיות כרוך לעשות כמעשיהם לאלהי שאני עובדו, אחר שאני רואה שהקפיד ה׳ על שעובדים בזה לזולתו, והוא אמרו אחרי השמדם מפניך. וכנגד טעות הבא מהבחנת העבודה היותה בזויה ואין עבודה זו נקראת עבודה ולא יקפיד ה׳ עליה לעשותה לפעור לבזותו וכדומה, אמר ופן תדרש לאלהיהם וגו׳, פרוש תדרש במעשה העבודה ומאמצעות השכלתך בה תאמר, והוא אמרו לאמר איכה יעבדו הגוים, פרוש, דבר תמוה הוא כי איך יעבדו עבודה בזויה כזו, אין זו חשובה עבודה ויכול אני לעשות כן כי אין בזה לא כבוד ולא חבה לעבודה זרה, והוא אמרו ואעשה כן גם אני לפעור ולזרוק אבן ברגמת מרקוליס, השמר פן תאמר כן.

וגמר אומר לא תעשה כן לה׳, זה כנגד טעות הראשונה שיחשב לעשות לה׳ מין עבודה שעובדים הגוים, ושלל עקר הסברא שממנה בא הטעות ואמר כי את כל תועבת ה׳ אשר שנא עשו וגו׳, לא כמו שאתה חושב שה׳ מתקנא שעושים מעשה משבח זה לזולתו, לא כן הוא, אינו אלא דבר השנאוי בעיני ה׳, וסמך גם כן לומר דבר זר גם בעיני אדם, כאמרו גם את בניהם וגו׳ ישרפו, ומעתה גם טעות שניה שאין עבודה זו עבודה ואין ה׳ מקפיד על המעשים, סתר בזה בנעם דבריו, כי המעשה מצד עצמו שונא אותו ה׳, הגם שאינה מעלה וכבוד, והוא אמרו תועבת ה׳ אשר שנא עשו לאלהיהם, פרוש המעשה מצד עצמו הוא מתעב בעיני ה׳, כדרך שתעב הרבה דברים בלא טעם משג לכל משכיל, כמו שתאמר אסור שתי אחיות הגם שיחפצו שניהם בדבר וכדומה לזה, כמו כן אסר מעשה זה לעבודה זרה הגם שאין חפץ שיעשוהו לעבודתו הקדושה.

וגמר אמרו את כל הדבר וגו׳ לא תסף וגו׳ ולא תגרע לפי דברינו יבא על נכון, פרוש לא תסף – כנגד עבודת הגוים לאלהיהן שלא יעשה מהם לעבודת ה׳, ולא תגרע ממנו – פרוש להתיר עבודות הבזויות של עבודה זרה כנזכר אלא הכל בכלל האסור, ובזה נתישבו כל הדקדוקים.