דברים יב, כח

שמר. זו משנה שאתה צריך לשמרה בבטנך שלא תשכח כענין שנאמר (משלי כב) כי נעים כי תשמרם בבטנך, ואם שנית אפשר שתשמע ותקיים, הא כל שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה:

את כל הדברים. שתהא חביבה עליך מצוה קלה כמצוה חמורה:

הטוב. בעיני השמים:

והישר. בעיני אדם:

טַר וּתְקַבֵּל יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ בְּדִיל דְיֵיטַב לָךְ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ עַד עֳלָם אֲרֵי תַעְבֵּד דְתָקֵן וּדְכָשַׁר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ

טוּרוּ וְקַבִּילוּ יַת פִּתְגָמַיָא דַאֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן מִן בִּגְלַל דְּיֵיטִיב לְכוֹן וְלִבְנֵיכוֹן בַּתְרֵיכוֹן עַד עַלְמָא אֲרוּם תַּעַבְדוּן דְּתַקִּין וּדְכָשַׁר קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן

שמר ושמעת את כל הדברים האלה לא הזכיר בכאן חקים ומשפטים או עדותיו ומצותיו אבל אמר את כל הדברים להכניס בשמירה זו גם הטוב והישר כאשר פירשתי בסדר ואתחנן (רמב"ן על דברים ו׳:י״ח):

וטעם שמור ושמעת. על הדם שישפך על גבי המזבח:

שמור ושמעת אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד:

כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' וסמיך ליה כי יכרית לומר שאין יוצאין למלחמה אלא צדיקים שעושים הטוב והישר:

למען ייטב לך ולבניך. ולמען דבר זה ייטב לך ולבניך. כך יש רוב למען שבתורה:

ועשית הטוב. לאדם:

והישר. בעיני השם, כי לאדם שכמוך אתה יכול לגמול טובה, כדכתי' לאיש כמוך רשעך ולבן אד' צדקתך. אבל הק' אינו צריך לגמול טובה, אלא שתעשה הישר בעיניו:

שמר ושמעת. קשה, שהיה לו לומר ״שמע ושמרת״, ולמה הקדים שמירה לשמיעה? עוד, מה רבה בתיבת את ובתיבת כל? עוד, למה לא אמר הטבת הבנים אלא בפסוק זה? עוד צריך לדעת אמרו כי תעשה הטוב שנראה שבא לתת טעם למאמר ״למען ייטב״, והלא כבר קדם ואמר שמר וגו׳ וגמר אומר למען וגו׳, הרי שהטובה האמורה היא שכר בעד השמירה והשמיעה שקדם לומר הכתוב.

אכן הכונה היא שמצוה על שני דברים: א׳ תורה ומצוות ה׳ אשר כבר נודעו לישראל מפי משה, וב׳ אשר יגזרו רבותינו זכרונם לברכה הגדרים והסיגים אשר יחדשו. לזה כנגד תורה ומצוות שהם ידועים כבר בתורה אמר שמר, וכנגד דברים המתחדשים מרבותינו זכרונם לברכה אמר ושמעת שצריך לקבל כל גזרת רבותינו זכרונם לברכה וסיגיהם, והוא מה שרמז במאמר את כל פרוש ׳את׳ לרבות כל גזרות ושמירות וגדרים שיחדשו רבותינו זכרונם לברכה, ואמרו כל פרוש, שבאמצעות הגדרים יהיו הדברים נשמרים בשלמות, והוא אמרו כל הדברים כי זולת זה אין המצוה נעשית כלה בשלמות, שבאמצעות הגדר אין נגרע ממנה דבר. וגמר אומר למען ייטב לך ולבניך כי גדרים וסיגים שעשו רבותינו זכרונם לברכה הוא דבר המעמיד דורות עם בני ישראל לעולם להבדילם מכל כעור והדומה לו.

ואמרו כי תעשה הטוב וגו׳, פרוש, כי דברים שגוזרים חכמים אינם כי אם לעשות הטוב והישר בעיני ה׳, שכל דבריהם רביד הזהב. וכפי זה מאמר כי תעשה וגו׳ הוא גם כן טעם הצווי ושמעת, כי בזה תעשה הטוב והישר שצוה ה׳ באמצעות הגדרים והסיגים, וזה מלבד הטוב המשג לדורות מאמצעות דבריהם זכרונם לברכה. ולדרך זה אמרו כי תעשה הוא טעם נוסף למאמר ״ושמעת״.

עוד ירמז הכתוב במאמר שמר ושמעת, שלא יאמר אדם: ״למה לי ללמד שמועה זו אחר שעמדתי עליה וידעתי מה שיש עלי לשמר במצוה זו?״ תלמוד לומר ״שמר״, פרוש – והגם אחר ששמרת, וממוצא דבר אתה יודע שקדם ועמד על הדברים לדעת את אשר ישמר, ואף על פי כן ושמעת, פרוש – אינך פטור מהגעת בשמועתה של מצוה.

עוד יתבאר על דרך אמרו (הושע יד:ג) ״ונשלמה פרים שפתינו״, והנה לפי שאמר ״שמר וגו׳ את כל הדברים״, ודבר זה הוא מן גדר הנמנע שיכול האדם לקים כל הדברים, לזה אמר שמר – פרוש, כנגד מצוות לא תעשה שהם ביד האדם לשמר עצמו מכל מצוות לא תעשה, וכנגד מצוות עשה אמר ושמעת – פרוש, יקים המצוות בלמוד שמיעתה בפה, ובזה נחשב עליך כאלו באה לידך וקימת אותה, ומעתה יכול לשמר ולעשות את כל הדברים.

עוד יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (עבודה זרה יט.), שאמרו: לגרס איניש והדר לסבר, והוא אמרו שמר ושמעת, פרוש, שמר – שישמר ידיעת ההלכה והיא הגירסא, ושמעת – היא הסברא לכון שמועותיו בשכלו.

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (זהר ח״ג קצג.) כי מי שהוא בעל עברות שערי דעת התורה ננעלים בפניו, ותמצא (שלחן ערוך האר״י ז״ל הלכות תלמוד תורה) כי שערי פתחי ההבנה בדברי התורה הם הקשיות שיעמדו בפני האדם, והם סוד הקלפות המתהוים מעברות האדם, וזה שהעיר הכתוב במאמר זה שמר ושמעת, פרוש, אם אתה רוצה שתעמד על אמתת התורה להבין אמריה, שמר המצוות לבל תעבר עליהם, ובזה ״ושמעת את כל״ וגו׳.

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (חגיגה טו:) וזה לשונם: אם הרב דומה למלאך ה׳ צבאות תורה יבקשו מפיהו וגו׳, עד כאן. והוא אמרו שמר, פרוש, אם הוא בשמירה ששומר התורה, אז ״ושמעת״ תורה מפיהו. ואמרו את כל הדברים, לדרך זה יתבאר על פי מה שאמרו בחגיגה (שם) וזה לשונם: ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר? והאמר וכו׳ ״כי שפתי כהן״ וגו׳, אמר ריש לקיש: רבי מאיר קרא אשכח ודרש ״הט אזנך וגו׳, ולבך תשית לדעתי״ – לדעתם לא נאמר אלא לדעתי וכו׳. קשו קראי אהדדי! לא קשיא: הא בגדול הא בקטן. ואמרו עוד שם וזה לשונם: דרש רבא, מאי דכתיב ״אל גנת אגוז״ וגו׳, אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא? אמר ליה: קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר, משום דגמר שמעתא מפומיה דאחר. אמר ליה: רבי מאיר רמון מצא וכו׳, אמר ליה: השתא קאמר ״מאיר בני אומר״ וכו׳, עד כאן. הנה לפי דבריהם זכרונם לברכה הגדול יכול ללמד מהרב הגם שיהיה הרב רשע, מה שאין כן הקטן. ורמב״ם זכרונו לברכה מצינו שכתב (הלכות תלמוד תורה ד) שאין ללמד מהרב אלא אם הוא כמלאך ה׳, ולא חלק בין גדול לקטן כדברי הגמרא.

וראיתי לב״ח (ש״ך יורה דעה סימן רמ״ו) שכתב שלא חלק בגמרא אלא לדעת רבי מאיר, אבל הש״ס אינו סובר כן, ודיק לשון הש״ס שאמר רבי מאיר קרא אשכח ודרש, משמע דוקא רבי מאיר הוא שסובר כן, עד כאן.

ואין דבריו נכונים. אחד, מנין לו לתלמוד לומר שמעשה רבי מאיר במחלקת עומד כל שאנו יכולין להשוות בדבר סברא. ועוד, ממה שמקשה לרבי מאיר מדרשת ״כי שפתי כהן״ מוכח שחפץ להשוותם, שאם אתה אומר שאחר האמת שרבי מאיר לחלק אתא מהדרשה שהוא למוד הגדול, אם כן מה מקשה התלמוד מדרשת ״כי שפתי כהן״ וגו׳, אם לא שתאמר שסובר שדרשה זו מסכמת, שאם לא כן היה יכול לומר רבי מאיר אינו דורש כן. ואם תאמר שזו היא כונת המתרץ שאמר ״רבי מאיר קרא אשכח״ וכו׳, ופרוש ואינו מודה בדרשת ״שפתי״ וכו׳, אם כן מאי חוזר לומר ״קשו קראי״ וכו׳ אם הדורש זה אינו דורש זה. ועוד, הרי רבא שהוא אמורא אחרון דרש ״אל גנת אגוז״, מה האגוז הזה הגם שהוא מלכלך בטיט וכו׳ אין אכל שבתוכו נמאס וכו׳ עד כאן, ודברים אלו הם כסברת רבי מאיר, וידוע דהלכה כרבא הגם שנאמר שמעשה רבי מאיר במחלקת שנוי. ועוד, אם דרשת ״כי שפתי כהן״ היא בין לגדול בין לקטן ורבי מאיר לבד הוא שסובר לחלק, מה משיב רבה בר שילה לאליהו ״רבי מאיר רמון מצא״ וכו׳, הלא אינו סובר אלא רבי מאיר, אבל הש״ס סבירא ליה שאין התר ללמד אלא מכמלאך בין יהיה גדול בין יהיה קטן. ועוד, מה ראיה גדולה מזו שהסכים ה׳ על המעשה של רבי מאיר שחזר ואמר שמעתא מפיו. ואם תאמר הקדוש ברוך הוא מתחלה מה סבר ולבסוף מה סבר, שאין לומר שנעלם מעיני ה׳ חס ושלום הטעם שאמר רבה בר שילה ״רבי מאיר רמון מצא״ וכו׳. דע כי יקפיד ה׳ על האדם בעשותו דבר שלא יהיה בו נקי אלא מה׳ ולא מאדם, ויחשב לו לחטא עד שיהיה נקי מה׳ ואדם. ולזה כשעשה רבי מאיר מעשה זה שהיה למד מאדם שאינו כמלאך, היה רבי מאיר נקי מה׳ אבל לא מאדם, כל עוד שלא נודע טעמו אם זך וישר פעלו. וזה סבב שלא היה ה׳ אומר שמועה מפיו להיותו חסר השלמות. ואחר שנאמר בישיבה של מטה טעם לשבח במעשיו, נכנס בגדר ״והייתם נקיים גם מישראל״, ולזה תכף ומיד חזר ואמר שמעתא משמו. ולעולם האמת כדברי רבי מאיר.

והנכון לתת טעם לרמב״ם הוא, שסובר שבזמן הזה אין דעת שלמה שתקרא גדול להתיר לו ללמד מחכם רשע, שדוקא רבי מאיר שהיה שלם בדעת ובידיעה הוא שהתר לו הדבר, שאין לחוש ודאי שילמד ממנו רשעו. ואולי כי לזה דיק התלמוד ואמר: רבי מאיר קרא אשכח ודרש וכו׳ רבי מאיר רמון וכו׳, פרוש דוקא גדר זה של רבי מאיר הוא שישנו בהתר זה, לפי שהוא ודאי יזרק הקלפה ולא יאכל אלא האכל. וסברא זו נכונה וסמוכה מעצמה היא, לזה סתם רמב״ם לאסר ללמד מהרב שאינו כמלאך בין לגדול בין לקטן, כי הדורות נתמעטו ואין לנו התר זה אלא ברבי מאיר וכיוצא. וצא ולמד מדבריהם זכרונם לברכה (שבת קיב:) שאמרו: אם הראשונים כמלאכים וכו׳.

ועל פי זה יתבאר על נכון אמרו שמר ושמעת את כל הדברים וגו׳, פרוש, אימתי אני מתנה עליך שאין לך להבין שמועה אלא מאדם שהוא משמר התורה והמצוות? אלא דוקא למי שהוא קטן וחסר לשמוע כל הדברים או רובם שהרוב ככל, אבל הגדול שאינו צריך לשמוע אלא חלק קטן יכול הוא לשמוע אפלו מאדם שאינו שומר תורה ומצוות, וכרבי מאיר שהיה לומד תורה מאחר, הגם שלא היה משמר תורה ומצוות, שהיה זורק קלפתו ואוכל תוכו.

שמר ושמעת וגו׳. במנחות דפ״א א׳ אי׳ שמור הבא תודה ושמעת הבא לחמה רבא א׳ שמור הבא תודה ולחמה ושמעת שלא תהא רגיל כן. ענין דרשות אלו דקשה הלשון דלהיפך מיבעי מתחלה יש לשמוע ואח״כ לשמור מה ששמע. מש״ה פירשו שמור מה שפירשת ושמעת מה שלא פירשת ורבא מפרש שמור הדינים המקובלים איך לעשות. ושמעת שלא תעשה לשונות ואופנים שיש ספקות והוראת דחוקות אלא ברר דבריך. וזה ברור דלא כיונו לפרש זה המקרא רק בתודה ולחמה שהרי לא נזכר מאומה בכתוב מזה. אלא המקרא מכוון למה שהקדים שאמר בלשון סתם הקדש למזבח. או ה״ז עולה ולא אמר לה׳. שמור הדינים שנאמר ע״ז ושמעת שלא להקדיש בלשונות גרועות וחז״ל העלו כמו כן בתודה ולא הקדיש כראוי:

למען ייטב לך וגו׳ כי תעשה הטוב והישר. ידוע משמעות הטוב והישר הוא בעיני אלהים ואנשים. כסוגית הגמ׳ בדיני דבר מצרא ושומא הדרא משום ועשית הישר והטוב. ועי׳ לעיל ו׳ י״ח. והוא ענין לכאן שהעושה דבר מקולקל ומביא לחכמים להורות איך להעמיד על עיקר הדין ומייגעם בכך. הרי אינו טוב לפני ה׳ ואינו ישר לפני אנשים. אבל כשיהי׳ נזהר בדבריו שלא יגיע לכך ה״ז הטוב והישר ובזכות זה ייטב גם לו ולבניו:

[נא] שמר ושמעת את כל הדברים וגו' למען ייטב לך ולבניך אחריך וכו', למעלה (ה) שמע ישראל ולמדתם ושמרתם לעשותם ובפ' וא"ו ושמעת ישראל ושמרת לעשות שכפל הצווי על השמיעה ועל השמירה, ודרשו שר"ל שאם תשמע מעט אז ושמעת הרבה ואם תשמור מעט אז ושמרת הרבה, שמ"ש בפעם ב' ושמעת ושמרת אינו צווי רק יעוד עתידי, ומ"ש פה שמור ושמעת שהקדים השמירה להשמיעה והוא שלא כסדר ר"ל שאז תשמור גם מה שלא שמעת ואח"כ תוסיף לשמוע, ומ"ש למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הטוב, ר"ל שעי"כ תתמיד לשמוע ולעשות הטוב לעת"ל ובזה ייטב לך ולבניך אחריך מזה הוציא מ"ש זכה אדם ללמוד תורה שזכה לו ולדורותיו, וממ"ש כי תעשה הטוב פי' שזה יגרום שתעשה הטוב לעת"ל מזה הוציא מ"ש שמרת מה שבידך סופך לשמור לעת"ל, ועוד פי' שמור ושמעת כי תעשה ר"ל שהשמירה שהוא הלמוד שע"י שומר הדברים בלבו שזה גורם שיבא לכלל מעשה, ומ"ש את כל הדברים האלה ובפרשה זו באו מצות חמורות ומצות קלות לומר שיזהר במצוה קלה כבחמורה:

[נב] כי תעשה הטוב והישר בעיני ה', טוב שייך יותר על מצות שבין אדם למקום שאינו עושה אותם מפני יושר לבבו רק מפני שכן צותה החכמה העליונה וידוע שטוב ורע הם בחכמה, שכל דבר של חכמה יש בו שני דרכים א' טוב וא' רע וא"א שישיג אדם מעצמו מה טוב ומה רע רק ע"פ החכמה ותורת ה' כמ"ש בפי' ספר משלי, ועל מצות שבין אדם לחברו שישרם ניכר לבני אדם שייך לשון ישר והיושר הוא בבינה כי הנהגה זו ישיג בבינת לבבו, וזה דעת ר"ע, ור' ישמעאל השיב הלא פה כתיב והישר בעיני ה' א"כ בעיני ה' מציין את הישר לא את הטוב, וע"כ אמר שהישר הוא בעיני שמים וטוב הוא בעיני אדם ור"ל שאף שמצות שבין אדם למקום לא נשיג ישרם ויצדק עליהם יותר שם טוב צריך שיחשבו אצלנו כמצות שהשכל משיג אותם, וכאלו מובנים ביושר לבב, ומצות שבין אדם לחברו אף שאנו משיגים ישרם צריך שלא נעשה אותם מצד שכלנו רק מצד שכן צותה החכמה העליונה כמ"ש בפי' תהלי' י"ח על פסוק כי כל משפטיו לנגדי וחקותיו לא אסיר מני, וראיתו הוא ממ"ש והישר בעיני ה'. והנה ר"ע י"ל סמך ממ"ש למעלה (ו' יח) ועשית הישר והטוב בעיני ה', ור' ישמעאל י"ל ראי' ממ"ש לקמן (יג יט) לעשות הישר בעיני ה' כמ"ש בספרי שם ע"ז זה שאמר ר' ישמעאל הישר בעיני שמים, וכן תמיד אומר הישר בעיני ה' ולא נמצא הלשון לעשות הטוב בעיני ה' רק פעם א' הנזכר:

ק שאם לא למד היאך יעשה:

ר דאם לא כן כל למה לי לכתוב סתם הדברים האלה אשר אנכי מצוך וכולם במשמע:

ש פירוש כגון דיני דבר מצרא שאינו אלא משום ועשית הישר והטוב: