אור החיים על בראשית פרק ח

ויזכר אלהים את נח וגו׳. טעם שלא הספיק זכרונו של נח והוסיף לומר ואת כל החיה, אולי כי להודיע בא גם כי לצד החיה והבהמה אשר אתו לבד יספיק לזכר, ופרוש הדברים בדרך לא זו אף זו.

עוד ירצה על זה הדרך: ויזכר אלהים את נח – גם זכר כל הטורח והעול אשר עליו מהבהמה והחיה וגו׳ אשר אתו בתבה וחמל עליו. גם בזה כלל רמז לצרה שמצאתו לנח (תנחומא) מארי אשר הכישו ונסתכן בתבה לרוב תוספת טרדתו וכו׳. גם מניעת רפואה למחלתו, נמצאת אומר כי עקר הזכרון הוא לנח.

ויעבר אלהים רוח וגו׳. הכונה היא להודיע כי ה׳ צוה על המים להתגבר כאשר צוה עליהם בששת ימי בראשית (בראשית א:כ) ״ישרצו המים״, כמו כן צוה להם כאן לנהוג בתגבורת. ולזה תמצא שאחר שנמחה כל היקום אמר הכתוב ויגברו המים וגו׳, והוא ללא צרך, כי כבר נמחה אפלו גלמי הנבראים. והטעם הוא כי המים היו עסוקים במצותם אשר גזר עליהם ה׳, ואין להם לדרש דרשות למנע התגבורת אחר שנמחה כל היקום, עד שזכר ה׳ לנח ואז צוה למים להיות נחים מתגבורתם. והוא אמרו ויעבר אלהים רוח חסד ורחמים ונמתקו גבורות המים, והוא שתרגם אונקלוס ״וישכו המים״ – ״ונחו מיא״ שלא התגברו עוד.

ויסכרו מעינת וגו׳. רמז הכתוב דרך הגשמים ותגבורתם, כי כשהמים יורדים למטה בהכרח המים התחתונים עולים כנגדם, ולא ימצא זה בלא זה. והוא שאמר הכתוב ויסכרו וגו׳ ויכלא הגשם, כי ב׳ מימות אלו משמשים כאחד, וכן הוא בדבריהם זכרונם לברכה (תענית כה:) אין טפה יורדת מלמעלה אלא אם כן טפים עולים כנגדה מלמטה וכו׳:

וישובו המים וגו׳. פרוש: נמשכים ושבים המים שהיו בנמצא לים אוקיינוס, ואמרו ויחסרו המים פרוש: שהיו נחסרים מעצמן כדרך מים בולעים מים (בראשית רבה י״ג), ואמרו מקצה חמשים וגו׳ פרוש: ענין זה ששבו המים וחסרו היה בסוף ק״נ יום לירידת המבול.

והמים היו הלוך וחסור. פרוש: חלק מהם הלוך וחלק מהם חסור עד וגו׳, ועין מה שכתבתי בפסוק שלפני זה.

ויהי מקץ וגו׳. צריך לדעת מנין ידע זמן שיכול לפתח חלון התבה, ולא חש לטביעה במים פן יקראנו אסון. ואולי שהבטח שאין יותר משנים עשר חדש. עוד ממה שהכין צרכי אכילה, ומן הסתם הכין לזמן מגבל, ומזה ידע שעור אשר יהיה שמור בתבה.

וישלח את העורב וגו׳. צריך לדעת למה שלחו, ואם לראות הקלו המים – היה לו לומר הכתוב ״הקלו המים״ כמו שאמר בשליחות היונה. ואם לא הצרך לומר, למה הצרך לומר בשליחות היונה? עוד, מה היא כונת אמרו יצוא ושוב עד יבשת וגו׳? אם הכונה היא שלא מצא לנוח חוצה והיה חוזר חלילה, אם כן למה הצרך נח לשלח היונה ולא היה לו העורב לאות ולמופת שעדין לא קלו המים? עוד, מה היא כונתו בהודעת ״עד יבשת״? עוד, למה הצרך לצאת עד יבשת כיון שיצתה היונה בה היה מספיק לדעת? עוד, למה לא אמר הכתוב ״וישלח ידו ויקחה״ כאמור ביונה?

אכן כונת הכתוב הוא על פי מאמר רז״ל (סנהדרין קח:) כי העורב שמש בתיבה, וידע בו נח, ולזה כשפתח חלון התיבה גרש העורב מהתיבה תכף ומיד. והוא אמרו וישלח את העורב, ולא הזכיר ״לראות הקלו המים״ כמו שאמר אחר כך בשליחות היונה, והוא העורב היה יוצא ושוב, פרוש: נח מגרשו והוא חוזר, ונשאר בדרך זה עד יבושת המים. ולענין שליחות לראות הקלו שלח היונה, והוא אמרו וישלח את היונה מאתו, פרוש: בשליחות לו לראות הקלו המים. ודבר זה לא יכול לידענו מהעורב להיות שהיה מגרש ולא בשליחות, מה שאין כן היונה שהלכה בשליחות והשיבה אותו כי לא מצאה מנוח לכף רגלה, ותכף שלח ידו ולקחה והביאה אל התיבה, כאמרו וישלח ידו ויקחה ויבא אתה אליו אל התבה, פרוש: אל מקום המיחד לה לשמירתה, מה שאין כן העורב שמשלחת נשארת וכשהיה חוזר היה נח משלחו פעם אחרת.

ועוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קח:) וזה לשונם: אמר ריש לקיש, תשובה נצחת השיבתו עורב לנח. אמר לו: רבך שנאני ואתה שנאתני, רבך שנאני – ״מכל הבהמה הטהורה וגו׳ שבעה שבעה״, ואתה שנאתני – הנחת מין שבעה ושלחת ממין שנים. אלמלא פוגע בי שר חמה או שר צנה, לא נמצא העולם חסר בריה אחת, או שמא לאשתי אתה צריך? אמר לו: רשע, במותר נאסר לי, בנאסר לי על אחת כמה וכמה! עד כאן לשונו. הנה לפי מדרש זה לא רצה הרשע ללכת בשליחות שמא יפגענו שר של צנה וכו׳, או לצד שחשדו לנח בזוגתו, ולזה הצרך נח לשלח היונה. וזה שעור הכתוב וישלח את העורב ולא רצה ללכת אלא היה יוצא ושוב, ומזה ידע נח כי עדין המים על פני כל הארץ, אבל לא ידע אם קלו או לא, שאין ראיה מעורב כי אינו זז ממקומו. לזה שלח את היונה לדעת פרט זה הקלו המים, ולזה הצרך לומר הקלו המים בשליחות היונה, לומר כי לפרט זה הצרך לשלחה, והבן.

ופרוש דברי המאמר הוא על זה הדרך, כי העורב בא בטענה על דרך מאמר הנביא (תהילים ס״ט:כ״ז): ״אשר הכית רדפו״, פרוש כי מן הראוי לרחם על המכה ומענה והם הוסיפו לרדף, וזה הוא טענת העורב באמרו: רבך שנאני שהמעיט לקיחת מיני ואתה הוספת לשנאה, שאם היה פוגע וכו׳ נמצא העולם וכו׳ והרי אתה מתנהג באכזריות. או לכשנאמר כי לא באכזריות עשית, יש לדון בך בהכרח טעם אחר והוא שמא לאשתי וכו׳, פרוש הגם שהיא פחותה במדרגה, שמא לצד שנאסרה עליך אשתך חשבת כי לא נאסרה אלא אשתך ולא זולתה והצרכת לנקבתי. ואין קשיא מה נשתנית אשתו מכלן, כי בכל אחת ישנה לשאלה זו.

או על דרך אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קח:) עורב שמש בתיבה, וכפי זה טען כי לא נתאוה אלא לעורב כי ראה תשמישו, ואמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה כ:) ההסתכלות בדבר מוליד התאוה ואסרו הדבר. והשיבו נח על מה שאמר ״רבך״ ולא ״רבו״ קראו רשע, ועל מה שדין כי לאשתו הוא צריך, כי קל וחומר הוא: במותר לי נאסר, באסור מכל שכן. אם כן אם יצטרך לנקביו וירצה בר מינן לעבור על האסור, הנה אשתו לפניו שאין בה אלא אסור אחד, מלכת אחר העורב שיש לו בה ב׳ אסורין.

עוד נתכון לומר לו ״רשע״ על דרך אמרם זכרונם לברכה (קידושין ע:) שכל הפוסל במומו הוא פוסל, ולהיותו רשע חשדו לנח. אבל לטענת ״אלו פגע בי שר״ וכו׳ לא השיבו דבר, ולזה אמרו זכרונם לברכה טענה נצחת השיבו וכו׳:

עוד אפשר לומר שרמז לו באמרו ״רשע״, תשובה לאם יפגע בי שר של צנה, כי כבר ידע ברשעותו. והגם שיפגע בו שר של וכו׳, אין העולם חסר מינו כי הנקבה טענה ממנו, מה שאין כן שאר עופות שלא שמשו בתיבה.

וישלח ידו וגו׳. פרוש: להיותה עיפה ויגעה כי לא מצאה מנוח וגו׳, ולזה חש עליה שמא אין לה כח לעוף יותר ותפול במים, ושלח ידו חוץ לתבה והביאה אל התבה.

צא מן התבה אתה ואשתך וגו׳. נתכון להתיר לו דבר שאסר לו בעת כניסתו לתבה, וגם בשאר מיני נבראים צוה ה׳ להם ושרצו ורבו. ודקדק לומר צא וגו׳ ואחר כך הזכיר יחוד הזכרים והנקבות, לומר שכל עוד שהם בתבה, הגם ששלמו ימי הצרה, הם באסור הזווג עד אחר יציאה. וכן תמצא שאמר הכתוב אחר זה: ״ויצא נח ובניו ואשתו״ וגו׳ – זכרים לבד ונקבות לבד עד זמן היציאה, שדיק דברי ה׳ כמו שדיקנו. גם ממוצא דבר אתה יודע כי שמרו מצות ה׳ והיו פרושים מנשותיהם כדבר מלך כל זמן היותם בתבה עד שיצאו, והוא אמרו ויצא נח ובניו הרי זה מורה באצבע שעד זמן היציאה הם פרושים, ועין מה שכתבנו בפסוק (בראשית ט:ז) ״ואתם פרו ורבו״:

וירח ה׳ וגו׳. כונת ההודעה לומר שהגם שהקרבן שהקריב נח מנכסיו הם נכסי שמים אשר ברא ה׳ בעולמו, אף על פי כן נתרצה בהם, ובאמצעות הקרבתם נדב להיטיב ונשבע שלא יכרית עוד כל בשר מבלי שאלת דבר ממנו, אלא כביכול מעצמו נתרצה כאלו מה שקבל הוא של המקריב ואינו שלו. ועל פי דרך זה היה מפרש מורי ורבי אדוני זקני זצ״ל מאמר אחד (עירובין סה:) וזה לשונם: כל המתפתה מיינו יש בו מדעת קונו, שנאמר: ״וירח ה׳ את ריח הניחח״, עד כאן. פרש הוא ז״ל: כל המתפתה מיין שלו כי יגיש אליו אורח כוס של יין מיינו של בעל הבית, ובאמצעותו יעשה לו מבקשו ממנו מעצמו, יש בו מדעת קונו, כי כן עשה ה׳ כמו שפרשתי בסמוך. ודקדק לומר ״מתפתה״ לומר שנתפתה באמצעות המוגש אליו מבלי שיצטרך אליו דבר. וכפי זה באה הודעת הכתוב דבר זה למי שירצה ללכת בדרכי קונו, גם להכרתו אצלנו שיש בו מדעת קונו. והגם שמצינו בכמה מקומות שאמר הכתוב ״ריח ניחוח״, לא מצינו שנתנדב לעשות טובה מעצמו כזה אלא שיתרצה בו או ימחול לו חטאו.

ויאמר ה׳ וגו׳ לא אוסיף וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר לא אוסיף ולא אוסיף. ורש״י זכרונו לברכה פרש כפל הדבר לשבועה וכו׳, וכן דרשו במסכת שבועות (לו:) עד כאן. וקשה כי דברי רבותינו זכרונם לברכה לא כך הם, וזה לשונם: אמר רבי אלעזר ״לאו לאו״ שבועה וכו׳, אמר רבא והוא דאמר ״לאו לאו״ תרי זמני, דכתיב ״ולא יכרת עוד כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה״ וגו׳, וכתיב (בראשית ט:טו) ״ולא יהיה עוד המים למבול״ עד כאן. והם ב׳ כתובים הבאים בדברי ה׳ לנח בסמוך, ולא הוכיח מפסוק זה כדברי רש״י.

וטעם הש״ס שלא הוכיחו השבועה מכפל ״לא אוסיף״ ו״לא אוסיף״ האמורים בפסוק ראשון שאמר ה׳ אל לבו, יש טעם נכון בדבר, כי לא נאמרו שניהם בפרט אחד שיהיה נחשב כפול, כי ״לא אוסיף״ ראשונה היה על פרטי האדמה, ולהיות שלקתה ב׳ או ג׳ פעמים לסבת בני אדם: חטא אדם לקתה אדמה, חטא קין לקתה אדמה מבלי תת כחה, חטאו דור המבול לקתה האדמה. לזה בתחלת רצונו יתברך אמר ״לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם״ ואפלו לחלק אחד מהאדמה ולא פרט מפרטיה. ועוד רצה ה׳ בנחת רוח שהיתה אז לפניו ואמר ״ולא אסיף עוד להכות את כל חי״ כאשר עשה גם מבלי השחתת הארץ כלל. וכפי זה איה מקום הכפל לומר שהיא השבועה? לזה דרש רבא משני פסוקים והם ״לא יכרת כל בשר... ולא יהיה עוד מבול״ ו״לא יהיה עוד המים למבול״ (בראשית ט:יא). ועין כונת הכתוב ודרשתם זכרונם לברכה במקומו בעזרת השם. ומעתה עלו דברי רש״י בצריך עיון. ואולי שהיתה לו גרסא אחרת בש״ס וכמו שכתב הרא״ש שם בשבועות. ועין מה שפרשתי בפסוק ״ולא יכרת״ וגו׳.

ונשאר לנו לתת טעם למה שנה הכתוב במאמריו, פעם הקדים ״לקלל״ קודם אמרו תבת ״עוד״, ופעם הקדים תבת ״עוד״ לתבת ״לקלל״, ולא השוה שעור דבריו. הטעם הוא להיות כי הקללות שנתקללה האדמה ישנם לשעבר ולהבא שלא יצתה מהם, מה שאין כן קללת כל חי – המתים כבר מתו והיו כלא היו, והחיים אין הכר בהם למה שעבר. לזה דיק ה׳ בדבריו ואמר לא אוסיף לקלל עוד האדמה יותר קללה על קללתה שהיא בה. וסמך תבת ״עוד״ אחר שאמר ״לקלל״ לומר לא אוסיף קללה ביותר ממה שהיא. וזה יגיד כי עודנה בקללה ראשונה, אבל בהכאת כל בשר הקדים ״עוד״ להכאה כי אין בתוספת הכאה זו חלק מהראשונה, ודוק.

כי יצר לב וגו׳. פרוש על דרך אמרם זכרונם לברכה במסכת בבא קמא (לט:) שור האצטדין שנגח פטור, דכתיב (שמות כא:כח) ״כי יגח״ ולא שיגיחוהו, עד כאן. והן האדם מנעוריו, קודם שיבחין למאוס ברע ולבחור בטוב, יקדמנו הרע משננער ממעי אמו, והרע מדריכו בבחינתו. והיה כי יגדל כבר הטביע בו הרע כמו שהטביעו הנגיחה בשור האצטדין. וטעם זה יועיל לבל דנו בהכרת, אבל על כל פנים ענוש יענש על אשר איננו שומע בקול האלהים, וישתנה משור המתלמד כי הוא מותר האדם מן הבהמה למאוס ברע בהכירו ולבחור בטוב. והועיל טענת ״רע מנעוריו״ שלא יתכעס ה׳ עליו כל כך, שנראה שהפליא לעשות כי יש לו סבה להרשיע לצד למודו מנעוריו: