בראשית ח, ט

וְלָא אַשְׁכַּחַת יוֹנָה מְנַח לְפַרְסַת רַגְלַהּ וְתָבַת לְוָתֵהּ לְתֵבוֹתָא אֲרֵי מַיָּא עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא וְאוֹשִׁיט יְדֵהּ וְנָסְבַהּ וְאָעֵיל יָתַהּ לְוָתֵהּ לְתֵבוֹתָא

וְלָא אַשְׁכַּחַת יוֹנְתָא נַיְיחָא לְפַרְסַת רִיגְלָהּ וְתָבַת לְוָתֵיהּ לְתֵיבוּתָא וְאוֹדָעַת אֲרוּם מוֹי עַל אַנְפֵּי כָּל אַרְעָא וְאוֹשִׁיט יְדֵיהּ וּנְסֵיבְתָּהּ וְאָעֵיל יָתָהּ לְוָתֵיהּ לְתֵיבוּתָא

ולא מצאה היונה מנוח אין מנהג העופות לנוח בראשי ההרים הגבוהים על הארץ ואין אילן שם אף כי בהיות המים על פני כל הארץ ולכן לא מצאה היונה מנוח אשר ייטב לה ובעת הראות האילנות הלכה לנפשה כי בדליותיהם תקננה:

כי מים על פני כל הארץ. גם בראשי ההרים הנראים היה לחות רב באופן שגם שם לא מצאה מנוח לכף רגלה:

ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה. מכאן שהרי אררט גבוהים משאר הרים שהרי כבר נראו זה מז' ימים והיונה לא מצאה שאר הרים מגולים לנוח עליהם והיונה לא היתה יריאה לעוף למרחוק כמו העורב כי מדרש אומר כי היונה אינה טורחת לעוף כי אם בכנף אחת וכשהיא עייפה באותו כנף חוזרת ועפה בשני ולכך כתב ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה אבל בכנפיה היתה נחה, וזה שאמרו ר' מה יונה זו כנפיה מגינות עליה וגו' אבל העורב אינו כן וירא להרחיק. אי נמי כיון שראה הנבילות ירד עליהם ולא הרחיק:

וישלח ידו ויקחה. לבדוק כנפיה ורגליה אם מצא בהם טיט או עפר או בפיה שום עלה שיוכל להבין בו אם קלו המים וכיון שלא מצא ויבא אותה אליו אל התיבה:

ולא מצאה היונה מנוח אע"פ שנראו ראשי ההרים אין מנהג העופות לנוח בראשי הרים גבוהים ואין אילן שם:

וישלח ידו וגו׳. פרוש: להיותה עיפה ויגעה כי לא מצאה מנוח וגו׳, ולזה חש עליה שמא אין לה כח לעוף יותר ותפול במים, ושלח ידו חוץ לתבה והביאה אל התבה.

אל התבה. פי׳ הכתוב שלא שבה אליו ממש אלא אל התבה סמוך לתבה. והיינו משום שלא הי׳ מה בפיה להשיב כמו שהיתה מלומדת. כסבורה שלא יניח אדוניה להשיבה ריקם. ע״כ עמדה בצדי התיבה ולא שבה למקומ׳ עד וישלח ידו ויקחה אליו. חמל עליה ואחזה ביד להחימה עד שתנוח מעייפותה. ובא ללמדך שכך ראוי לנהוג עם שליח כושל שלא הביא דבר תשובה מסיבה שאינו חייב בה שמ״מ ראוי לחמול עליו כמו שמנהג לעשות עם שליח שהחזיר שליחות לבעלים [ועי׳ ב״ק קט״ז] ואח״כ אל התבה היתה בתבה כמו שהיתה קודם שליחותה:

ולא מצאה היונה מנוח. וידע שהסבה הוא מפני כי מים על פני כל הארץ. וזה לא נתברר לו משליחות העורב שאין טבעו לעוף למרחקים. וישלח ידו ויקחה כי היתה למודה לחזור בעת השליחות אל כף ידו: