אור החיים על בראשית פרק ז

ויאמר ה׳ לנח בא וגו׳ כי אתך ראיתי. צריך לדעת למה הצרך לטעם זה מחדש?

ונראה כי חש ה׳ על נח לבל יטעה במשמעות דברי ה׳ באמרו בא אתה וכל ביתך אל התבה באחד משתי דרכים: או יחשב כי כלן צדיקים הם ולזה נמלטו בזכותן, ולסבה זו קשה מה שהקשינו בפסוק (בראשית ו:יד) ״עשה לך״. או יחשב כי בניו ונשי בניו הצלתם היא לצד שעדין לא הגיעו לכלל הענש, ויצא מזה שיחשב נח להכניס להציל מקטני הדור קרוביו ומידעיו, וידין בדעתו כי אינם ראויים לענש. ולו יהי שלא יעשה כן, על כל פנים תהיה לו בדעתו לדבר זר למה לא ינצלו מי שאינו בן ענש. לזה אמר ה׳ אליו כי אותך וגו׳, נתינת טעם לאמרו ״וכל ביתך״, לא לטעם היותם ראויים ולא לטעם היותם קדם הגעת שני הענש אלא מטעם זכותך כי אותך ראיתי וגו׳, ומעתה כל שאין אביו צדיק ילכד במוקש. וכאן הודיעו כי כל שלא הגיעו לכלל ענש נענשים בעון אביהם, ערירים ימותו כל האבות, לא כן נח.

עוד יתבאר על דרך אמרם בש״ס (סנהדרין קי:) קטני ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אבל קטני אמות העולם אין להם חלק לעולם הבא. ובדור המבול כלם דין אמות העולם יש להם, שהגם שלא הגיעו לענש יש לדון בהם משפט כמשפט רשע, כי מעשה אבות יעשו בנים, זרע מרעים בנים משחיתים. ונח דן בו משפט קטני ישראל, וינצלו בזכות אביהם, גם בבוא חרון אף לעולם יגן ה׳ בעדם.

מכל הבהמה הטהורה תקח לך וגו׳. אמרו תקח לך, נתכון לומר שני דברים: הא׳ שהוא יטרח לקחת תשלום השבעה, ואמר הטעם כי הם לצרכי עצמו, והוא אמרו לך לצרכך. ובזה לא יקשה מי התיר לנח להקריב קרבן מהבהמות בלא רשות האדון, כי אלה צוה ה׳ לקיום המין. ואולי כי טעמו להיות שהעולם צריך להם ביותר יצו ה׳ להשאיר מהם שבעה ולא לקרבן. אלא במה שרשם ה׳ ואמר תקח לך הראהו כי הם צרכי עצמו, ולזה עשה בהם כחפצו והקריבם לה׳, והצליח בקרבנו ונרצה לו. ואם ירצה גם לאכל מהם ישחוט ויאכל, כי התר לו הבשר מטעם אשר אבאר בעזרת השם (בראשית ט:ג).

ויעש נח ככל וגו׳. רש״י פרש: ״זו ביאתו לתבה״, עד כאן. ואם לזה נתכון, לא היה צריך לומר, כי מקרא מלא דבר הכתוב (בראשית ז:ז): ״ויבא נח וגו׳ אל התבה״ וגו׳, וכתיב (בראשית ז:יג): ״בעצם היום הזה בא נח״.

אכן כונת הכתוב הוא שלקח מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה, ומהעוף הטהור שבעה שבעה, והוא אשר צוהו ה׳ בסמוך. גם דיק לומר ככל לרמוז על תיבת כל האמור במצות ה׳. וערב אמוד לפירוש זה שתמצא שבכל הנכנסים לתיבה לא הזכיר שבעה שבעה מבהמה הטהורה ולא מעוף השמים אלא שנים שנים, ולפי הנראה כי לא קים מצות ה׳ שאמר לו שבעה שבעה. לזה בא הכתוב להודיענו כי עשה ככל אשר צוהו ולקח שבעה שבעה וכו׳:

שנים שנים באו. דקדק לומר באו כי לא הצרכו לחזר אחריהם אלא מעצמן באו. ואמר שנים שנים על כל פרטי הבאים, וכלל בזה בהמה טהורה ועוף, הגם שצוה עליהם שבעה, לפי מה שפרשתי למעלה ידיק הכתוב על נכון, כי מה שהוא לקיום המין אינם אלא שנים, ואותם הביא ה׳ עד התבה והוא קבלן, אבל תשלום השבעה הוא נח טרח בעצמו לקחת אותם כמו שצוה ה׳ אליו ״תקח לך״ שאינו לקיום המין הוא יטרח בשלו ולא יטריחו מן השמים עליו. וכן תמצא עוד בפסוק אחר זה (בראשית ז:טו): ״ויבאו אל נח אל התבה שנים שנים״, פרוש: מה שבאו מעצמן היו שנים שנים.

וימח את כל היקום. פרוש: מלבד הגויעה הרמוזה בפסוק שלפני זה, גם נמחה כל מה שהיה עומד מהם (סנהדרין קח:) באמצעות רבוי המים חם וקר, ונמחה כל הויתן ונעשו כמים והיו כלא היו בעולם. ובזה נשכיל דברי רבותינו זכרונם לברכה (ברכות סא:) וזה לשונם: אמר רבי אמי (תהלים קיט): ״אחור וקדם צרתני״, אחור למעשה בראשית וקדם לפרענות, דכתיב ״מאדם עד בהמה״ וגו׳ עד כאן. וקשה, והלא מקרא מלא דבר הכתוב הקודם לזה ״ויגוע כל בשר הרומש וגו׳ וכל האדם״, הרי שאחר שסדר כל הנבראים זכר גויעת האדם. ולדברינו יכון לומר על פרט צורת הגויה, כי הגוף נברא אחר כל, וכשמחה ה׳ לכל היקום, גלם צורתו היה ראשון וכמו שכתבנו. ודיק גם כן תבת ״צרתני״ שחוזר על הגוף, דכתיב ״וייצר ה׳ וגו׳ עפר מן האדמה״. אבל בענין הגויעה שהיא יציאת הנפש מהגוף, לא היה כן, כי לא יצתה נפשו של אדם אלא מאחר לכל, כמובן מהכתוב.