זכויות וחובות עובד ומעביד בהלכה
ההלכה מטילה חובות על שני הצדדים. המעביד חייב לשלם בזמן, לא לדרוש יותר ממה שמקובל, ולנהוג בעובדים בכבוד – ״שהן בני אברהם יצחק ויעקב״ (משנה בבא מציעא ז, א). העובד חייב לעבוד ביושר ובכל כוחו, ואסור לו ״לגזול מלאכת בעל הבית״ בבטלה (רמב״ם הלכות שכירות יג, ז). תנאי העבודה נקבעים לפי מה שסוכם, ובאין הסכם – ״הכל כמנהג המדינה״. ומעל הדין עומדת הדרישה לנהוג ״לפנים משורת הדין״, כמו במעשה של רבה בר בר חנה ושוכרי החביות (בבא מציעא פג ע״א).
״הכל כמנהג המדינה״
המשנה (בבא מציעא ז, א) פותחת: ״השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב – מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב, אינו רשאי לכופן. מקום שנהגו לזון – יזון... הכל כמנהג המדינה״. כך נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט שלא). המעביד אינו יכול להפתיע את העובד בתנאים שונים מהמקובל במקום, אלא אם התנה עמו מראש.
באותה משנה מסופר על רבי יוחנן בן מתיא, ששלח את בנו לשכור פועלים, והבן הבטיח להם מזונות בלי לפרט. אמר לו אביו: ״בני, אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו – לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב״. העובד אינו ״כוח עבודה״, אלא אדם בעל כבוד.
בימינו, חלק ממה שנחשב ״מנהג המדינה״ נקבע בחוקי העבודה ובהסכמים המקובלים. פוסקים רבים כתבו שמה שמקובל כך בשוק העבודה מחייב גם בדין תורה מכוח המנהג, ובפרטים יש לשאול רב או דיין.
חובת העובד: ״בכל כוחי עבדתי״
הרמב״ם כותב: ״כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן״ (הלכות שכירות יג, ז). הוא מביא את יעקב אבינו, שאמר לבנות לבן ״כי בכל כוחי עבדתי את אביכן״ (בראשית לא, ו), וכך גם בקיצור (קפה, ו).
בגמרא (ברכות טז ע״א) מובא שפועלים העובדים אצל בעל הבית מקצרים בברכת המזון ואינם עוברים לפני התיבה, כדי שלא לגזול מזמן העבודה. מכאן שגם עניינים רוחניים אינם מצדיקים לקחת זמן שאינו שלך – אלא אם כך מקובל או סוכם.
זכויות העובד: לחזור בו, לאכול, להיות מוגן
- פועל רשאי לחזור בו גם באמצע היום, ״כי לי בני ישראל עבדים – ולא עבדים לעבדים״ (בבא מציעא י ע״א). יש לכך גבולות – למשל בדבר שהפסדו קרוב ובקבלן – ויש לברר עם רב.
- פועל העובד בגידולי קרקע רשאי לאכול ממה שהוא עושה (דברים כג, כה–כו; משנה בבא מציעא ז, ב; חושן משפט שלז).
- שכרו משולם בזמן – ראו ביומו תתן שכרו.
לפנים משורת הדין
בגמרא (בבא מציעא פג ע״א) מסופר על רבה בר בר חנה, שסבלים שברו לו חבית יין, והוא לקח את בגדיהם כמשכון. רב אמר לו להחזיר את הבגדים. שאל: ״דינא הכי?״ – וענה: ״אין – למען תלך בדרך טובים״ (משלי ב, כ). אחר כך אמרו הפועלים: ״עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן״ – ורב הורה לשלם להם שכרם, ״וארחות צדיקים תשמור״. גם כשהדין עם המעביד, הוא נקרא ללכת בדרכם של טובים.
טעויות נפוצות
- לחשוב שההלכה עוסקת רק בחובות המעביד. הרמב״ם מטיל על העובד חובה מקבילה של עבודה נאמנה.
- לשנות תנאי עבודה מהמקובל בלי הסכמה מראש – ״הכל כמנהג המדינה״.
- לבזבז זמן עבודה בגלישה ובשיחות פרטיות – זה ״גזל מלאכת בעל הבית״.
שאלות נפוצות
האם עובד רשאי להתפטר באמצע העבודה?
יסוד הדין הוא שפועל יכול לחזור בו, ״ולא עבדים לעבדים״ (בבא מציעא י ע״א). יש לכך גבולות – בדבר שהפסדו קרוב, בקבלן ולפי ההסכם – ולכן בפועל שואלים רב.
האם חוקי העבודה מחייבים לפי ההלכה?
פוסקים רבים כתבו שמה שמקובל בשוק העבודה – כולל מה שנקבע בחוק – מחייב מדין ״מנהג המדינה״. בפרטים יש לשאול רב או דיין.
מה המקור לחובת העובד לעבוד ביושר?
רמב״ם הלכות שכירות יג, ז, על פי דברי יעקב ״בכל כוחי עבדתי את אביכן״, וכך בקיצור שולחן ערוך קפה, ו.
מה פירוש ״לפנים משורת הדין״ ביחסי עבודה?
ללכת מעבר לחובה הפורמלית מתוך יושר וחסד, כמו במעשה רבה בר בר חנה (בבא מציעא פג ע״א), שבו רב הורה לו לוותר על נזקו ולשלם לפועלים העניים.
עוד בממונות בהלכה
בכל שאלה מעשית יש לשאול רב.