ביומו תתן שכרו – מתי חייבים לשלם לעובד?

שני פסוקים, מצווה ולאו

בפרשת קדושים: ״לא תעשוק את רעך ולא תגזול, לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר״ (ויקרא יט, יג). ובפרשת כי תצא: ״ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו״ (דברים כד, טו).

הרמב״ם פותח את הפרק: ״מצוות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו... ואם איחרו לאחר זמנו עובר בלא תעשה״, ומוסיף: ״כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו״ (הלכות שכירות יא, א–ב). המקור בגמרא (בבא מציעא קיב ע״א): ״ואליו הוא נושא את נפשו – מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה? לא על שכרו?״ העובד מסכן את גופו בשביל הכסף הזה; מי שמעכב אותו – לוקח ממנו חלק מחייו.

עד מתי משלמים?

המשנה (בבא מציעא ט, יא) קובעת: ״שכיר יום גובה כל הלילה, שכיר לילה גובה כל היום, שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום״. לכן שני הפסוקים מתיישבים: ״לא תלין עד בוקר״ מדבר במי שסיים ביום, ו״לא תבוא עליו השמש״ – במי שסיים בלילה.

מתי לא עוברים על האיסור

המשנה הבאה (בבא מציעא ט, יב) מוסיפה שני כללים: האיסור חל על ״שכר אדם, ושכר בהמה, ושכר כלים״ – כלומר גם על השכרת ציוד; ו״אימתי? בזמן שתבעו. לא תבעו – אינו עובר עליו״. וכן ״המחהו אצל חנווני או אצל שולחני״ – העביר את התשלום לגורם שלישי בהסכמת העובד – אינו עובר.

הקיצור (קיצור שולחן ערוך קפה, ב–ד) מוסיף שאין עוברים כשאין למעביד כסף, אף שמצווה להשתדל. ועם זאת – הדרך הראויה היא לא לחכות לתביעה. רבים מקפידים לשלם לבייביסיטר או לעוזרת מיד בסיום העבודה, שלא יצטרכו לבקש.

בעובד בשכר חודשי, כשמראש מקובל או סוכם שהמשכורת משולמת בתאריך מסוים, העובד אינו תובע לפני כן, והתאריך המוסכם הוא הזמן. מי שמאחר אחריו – חוזר לאיסור.

לקיים את המצווה בבית ובעסק

1. להכין את הכסף מראש, לפני שהבייביסיטר או בעל המקצוע מגיעים.
2. לשלם מיד בסיום, בלי לחכות שיבקשו.
3. אם אין מזומן – להעביר בהעברה בנקאית עוד באותו יום, או לסכם עם העובד מועד אחר מראש.
4. בעסק – לקבוע מועד תשלום קבוע וידוע, ולעמוד בו.

טעויות נפוצות

• לחשוב שהמצווה חלה רק על עובדים קבועים. היא חלה על כל שכיר – גם לשעה אחת.
• לדחות תשלום לבעל מקצוע ״עד שיהיה זמן לעבור על החשבון״, כשהוא כבר ביקש.
• לחשוב ששכירות של ציוד אינה בכלל. המשנה כוללת במפורש שכר בהמה ושכר כלים.