תחיית המתים – מה המקור ומה מאמינים?

עיקר באמונה

המשנה בפרק ״חלק״ (סנהדרין י, א) פותחת את רשימת מי שאין להם חלק לעולם הבא ב״האומר אין תחיית המתים מן התורה״. הגמרא (סנהדרין צ ע״א) מסבירה: ״הוא כפר בתחיית המתים – לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, שכל מדותיו של הקב״ה מדה כנגד מדה״.

שימו לב ללשון: לא רק מי שכופר בתחייה, אלא מי שאומר שאינה ״מן התורה״. חכמים הדגישו שהאמונה הזאת נטועה בתורה עצמה, ולא רק בנביאים.

הראיות מן התורה

הגמרא בסנהדרין (צ ע״ב–צא ע״ב) מביאה שורה של דרשות. רבי יוחנן לומד מן הפסוק ״ונתתם ממנו את תרומת ה׳ לאהרן הכהן״ (במדבר יח, כח): והלא אהרן לא נכנס לארץ ישראל – אלא מלמד שעתיד לחיות, וישראל ייתנו לו תרומה. רבי מאיר לומד מ״אז ישיר משה״ (שמות טו, א) – ״שר״ לא נאמר אלא ״ישיר״, לשון עתיד.

בנביאים הדברים מפורשים: ״ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם״ (דניאל יב, ב), ובנבואת העצמות היבשות ביחזקאל (פרק לז) – ״הנה אני פתח את קברותיכם״. בגמרא (סנהדרין צב ע״ב) נחלקו אם המתים שהחיה יחזקאל קמו ממש, או ש״באמת משל היה״.

״מחיה מתים״ – בתפילה היומית

הברכה השנייה של שמונה עשרה, ״גבורות״, חוזרת חמש פעמים על התחייה – ״מחיה מתים אתה״, ״מחיה מתים ברחמים רבים״, ״ומקיים אמונתו לישני עפר״ – ומסיימת ״ברוך אתה ה׳ מחיה המתים״. בכל יום, שלוש פעמים, היהודי מזכיר את העיקר הזה.

גם בברכת ״אלהי נשמה״ שבבוקר אומרים ״ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא״ (ברכות ס ע״ב). ראו הנשמה.

מה יהיה אחרי התחייה? מחלוקת הראשונים

הרמב״ם כתב ש״העולם הבא אין בו גוף וגויה״ (תשובה ח, ב). היו שהבינו מכך שהוא כופר בתחיית המתים, והוא השיב ב״מאמר תחיית המתים״: התחייה היא עיקר שאין לפקפק בו, והנשמות ישובו לגופות ממש. אבל לדעתו, הקמים לתחייה יחיו חיים ארוכים ואחר כך ימותו, והשכר הנצחי הוא לנשמות בעולם הבא.

הראב״ד, בהשגתו על דברי הרמב״ם, והרמב״ן בספר ״שער הגמול״, חולקים: לדעתם אחרי התחייה הצדיקים יחיו לנצח בגופם – גוף מזוכך – ו״העולם הבא״ שבדברי חז״ל הוא העולם שאחרי התחייה. הראב״ד מביא ראיות מדברי חז״ל, כמו שהצדיקים עתידים לעמוד בלבושיהם, ושהם אינם חוזרים לעפרם. גם הרמח״ל ב״דרך ה׳״ הולך בשיטה זו. בעיקר – שהמתים יקומו – אין מחלוקת.

טעויות נפוצות

• לחשוב שתחיית המתים היא רעיון של ״נצרות״ או של ספרות מאוחרת. היא עיקר במשנה ובתפילה היומית.
• לחשוב שהרמב״ם כפר בתחייה. הוא כתב מאמר שלם כדי לאשר אותה.
• לבלבל בין תחיית המתים לבין גלגול נשמות – אלה שני נושאים שונים.