ויקרא כב, ג

כל איש אשר יקרב. אין קריבה זו אלא אכילה, וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשים בטמאה בלשון נגיעה בכל קדש לא תגע (ויקרא יב ד), אזהרה לאוכל ולמדוה רבותינו מגזרה שוה. ואי אפשר לומר שחיב על הנגיעה, שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן (ויקרא ז כ. כא) שתי כריתות זו אצל זו, ואם על הנגיעה חיב לא הצרך לחיבו על האכילה, וכן נדרש בתורת כהנים וכי יש נוגע חיב, אם כן מה תלמוד לומר יקרב, משיכשר לקרב, שאין חיבין עליו משום טמאה, אלא אם כן קרבו מתיריו. ואם תאמר שלש כריתות בטמאת כהנים למה, כבר נדרשו במסכת שבועות אחת לכלל ואחת לפרט וכו' (שבועות ז א):

וטמאתו עליו. וטמאת האדם עליו, יכול בבשר הכתוב מדבר, וטמאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר, הרי כבר נאמר (ויק' ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, אלא על כרחך ממשמעו אתה למד, במי שטמאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה:

ונכרתה וגו'. יכול מצד זה לצד זה, יכרת ממקומו ויתישב במקום אחר, תלמוד לומר אני ה', בכל מקום אני:

אֱמַר לְהוֹן לְדָרֵיכוֹן כָּל גְבַר דִי יִקְרַב מִכָּל בְּנֵיכוֹן לְקוּדְשַׁיָא דִי יְקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ וְסֹאבְתֵיהּ עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא מִן קֳדָמַי אֲנָא יְיָ

אֵימַר לְהוֹן אִזְדַהֲרִין לְדָרֵיכוֹן כָּל גְבַר דְיִקְרַב מִכָּל בְּנֵיכוֹן לְקוּדְשַׁיָא דִי יְקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם יְיָ וְסוּבְתֵּיהּ עֲלוֹי וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא בְּמוֹתָנָא מִן קֳדָמַי אֲנָא יְיָ

וטעם מלפני אני ה׳ כי אחר שיכרת מלפני השם לא יעמוד כאשר פירשתי בסוד השם:

אשר יקרב - לאכול.

וטמאתו עליו. אעפ"י שהתרתי לבעלי מומין לאכל, טמאין לא התרתי לאכל, ומכאן ואילך לא זו אף זו קתני, לא מיבעיא מצורע כי אף זב אסור, ולא זב שטומאה יוצאה מגופו כי אף טמא מת, ולא טמא מת שמטמא טומאת שבעה אלא אפילו בעל קרי שטמא טומאת ערב, ולא בעל קרי שהטומאה מגופו כי אף טמא מגע בכל שרץ (אשר יטמא לו) כגון שמנה שרצים:

אמר אלהם. בתורת כהנים אמרו וזה לשונם: ״אלהם״ – אלו העומדים לפני הר סיני, עד כאן. הקשה להם יתור ״אמר אלהם״, אם על האמורים בסמוך שהם הכהנים, לא היה צריך לומר, שעליהם התחיל לדבר וזה גמר המצוה שהתחיל לדבר בה. ואם על ישראל, הלא לא הזכרו בסמוך לזה! אמר על העומדים בהר סיני, כי שם נזדוגה אמה לאלהיה, וכשידבר סתם, הדבר מובן שעליהם הוא אומר. וכפי זה הרי ענש זה הוא גם לישראל. ואם תאמר, אם כן למה בכל התורה מזכיר בני ישראל בכל פרט ופרט ולא הספיק לומר ״דבר אלהם״? כבר אמרו זכרונם לברכה (ויקרא רבה ב:ה) משל למי שהיה לו בן חביב ותמיד זכרונו בפיו: ״אכל בני״, ״שתה בני״. כמו כן הקדוש ברוך הוא, לאהבת ישראל ערב עליו זכרונם בפיו. ובמקום שיש לדרש דרשינן.

כל איש אשר יקרב. לאכילה ואע״ג דכבר כתיב בפ׳ צו. לפי הפשט שם מיירי בישראל האוכל שלמים. וכאן הוסיף הכתוב אזהרה לכהנים כדכתיב אמור אליהם וגו׳ מכל זרעכם וגו׳. והדרשה תדרש ג״כ כפרש״י:

וטומאתו עליו. לא ביאר כאן צרוע או זב וגו׳ כמו דפירש המקרא בסמוך בקדשי הגבול משום דמיירי בקדשי המזבח שנאכל לכהנים בעזרה ומה לטומאת הגוף בעזרה. ולא משכחת אלא בטומאת מגע נבילה או שרץ שנמצא במקדש:

ס הכי גרסינן ולמדוהו רבותינו בהיקש וכי יש נוגע חייב אם כן כו' רוצה לומר אם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה אלא על כרחך צריך לומר אין קריבה זו אלא אכילה, ואם תאמר לעולם אימא לך יקרב מיירי בנגיעה ודקשה לך אם כן לישתוק מן האכילה האמור בצו את אהרן איצטריך דהוה אמינא אין עונשין מן הדין, ויש לומר דוקא בעונש דיני אדם אין עונשין מן הדין אבל בדיני שמים עונשין מן הדין:

ע רוצה לומר אינו חייב אלא אם כן קרב דבר המתיר את הקרבן באכילה דהיינו חלב וזריקת דם:

פ רוצה לומר לפי מה שפירשתי לעיל שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן שתי כריתות זו אצל זו ואם על וכו'. דמשמע דגם כרת זה מדבר באכילה ואם כן לפי זה מכל שכן קשה שלש כריתות למה לי הא כבר נדרשו:

צ כלומר מדכתיב עליו כלומר שעדיין עליו שלא נטהר מטומאתו דאי אבשר קאי שאין לה טהרה במקוה היה לו לומר והוא טמא כלומר שאינו נטהר מטומאתו. והא דמקשה רש"י הכא אחר שפירש קריבה זו אכילה. יש לומר בשלמא בלא זה היה לו לתרץ שלש כריתות חד לאיסור אכילה, וחד לאיסור נגיעה, וחד כרת לאכלו קודם שקרבו מתיריו. אבל השתא דפירש רש"י דאין חייב על הנגיעה ואין חייב אלא אחר שקרבו מתיריו אם כן קשה שלש כריתות למה לי וכו':