ויקרא כב, ב

וינזרו. אין נזירה אלא פרישה, וכן הוא אומר (יחזקאל יד ז) וינזר מאחרי, (ישעיה א ד) נזורו אחור, יפרשו מן הקדשים בימי טמאתן דבר אחר: וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי. סרס המקרא ודרשהו, אשר הם מקדשים לי ולא יחללו את שם קדשי:

אשר הם מקדשים לי. לרבות קדשי כהנים עצמן:

מַלֵיל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְיִפָּרְשׁוּן מִקוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא יְחַלוּן יָת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי דִי אִנוּן מְקַדְשִׁין קֳדָמַי אֲנָא יְיָ

מַלֵיל עִם אַהֲרן וְעִם בְּנוֹי וְיִתְפַּרְשׁוּן מִקוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל וְלָא יִפְסוּן יַת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי דְהִינוּן מְקַדְשִׁין קֳדָמַי אֲנָא יְיָ

ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים לי סרס המקרא ודרשהו וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי לרבות קדשי כהנים עצמן לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ב:ב׳) ואם נפרש "אשר הם מקדישים לי" בכהנים עצמן אין צורך לסרוס הזה אבל יאמר הכתוב וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו בהם את שם קדשי ו"אשר הם מקדישים לי" שלא יחללו את אשר אהרן ובניו עצמם מקדישים לי ובתורת כהנים (פרשה ד א) כך הוא נדרש וינזרו מקדשי בני ישראל על קדשי בני ישראל חייבים משום פיגול נותר וטמא ואין חייבים על קדשי גוים משום פיגול נותר וטמא קדשי ישראל אין לי אלא קדשי ישראל קדשי עצמן מנין תלמוד לומר אשר הם מקדישים לי אני ה' לרבות את כולם ולא הוזכר שם סרוס המקרא כלל ועל דרך האמת אשר הם מקדישים לי אני ה' שלא יחללו השם המקודש לו כי שמו במקדש ה' וכבר רמזתי זה בפרשת ויקחו לי תרומה:

וינזרו. כמו והזרתם והוא מבנין נפעל והטעם ירחקו ויבדלו מגזרת נזיר:

ולא יחללו. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא ולא יחללו אתם שם קדשי ולא יחללו אשר הם מקדישים לי:

וטעם אני ה׳. קדוש:

וינזרו - מאכילת קדשים בטומאת הגוף.

וינזרו מקדשי בני ישראל. שלא יחשבו שלגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם כענין מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב (מכות, פ' אלו הן הגולין) ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי. ולא יחללו את שם אותו ההקדש שישראל מקדישים לי שקראו עליו שם קדש:

ולא יחללו את שם קדשי שהרי הקרבן אינו בא אלא לכבודי ולקדוש שמי והמביאו שלא בטהרה אינו מקדש אלא מחלל.

אשר הם מקדשים ולא יחללו אתרוייהו קאי ולא יחללו את אשר הם מקריבים ואשר הם מקדישים לי.

מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים. האי קרא מיירי רק בקדשי מזבח. והוא משונה מקדשי הגבול בשני דברים. חדא דתרומה א״צ לומר ה״ז תרומה לה׳. אלא ה״ז תרומה וכלשון השאלתות פ׳ צו לענין חלה דבעינן לומר תהוי חלה. משא״כ בקדשי המקדש מחויב לומר ה״ז עולה לה׳ או קרבן לה׳ כדתניא בת״כ והובא בנדרים ד״י מניין שלא יאמר לה׳ עולה כו׳ ת״ל קרבן לה׳. והטעם ע״ז הוא משום שנוי השני שבין תרומה לקרבן. דתרומה יש בטבל מעורב בידי שמים ולא באו בעלים אלא לברר ולהפריש את התרומה מן החולין משא״כ קרבן מתחלה חול גמור הוא ורק בעלים מקדישים מש״ה תרומה א״צ לפרש כ״כ כמש״כ הרשב״ם ב״ב דק״ו ב׳ לענין קנין דחלוקת השותפין שא״צ הרבה משום שלא בא אלא לברר חלקו. משא״כ קרבן לא חל קדושתו עד שיאמר קרבן לה׳. ומזה הטעם נשתנה דין מעשר בהמה. דתנן בבכורות פ״ט ואומר ה״ז מעשר. ולא תנן מעשר לה׳. וכ״ז פי׳ הכתוב ולא יחללו את שם קדשי. במה שקוראים שמי על קדשים אלו. ומפרש אמאי בעינן הזכרת שם קדשו משום אשר הם מקדשים שלא היה קדוש מאליו כלל משא״כ קדשי הגבול:

נ רוצה לומר וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי אבל לא כמו שכתוב בקרא. ואי לא מסורס המקרא אלא אשר הם מקדישים לי כתוב אחר ולא יחללו ואשר הם מקדישים לי מרבה אני אפילו קדשי כהנים עצמן כדפירש רש"י בסמוך אם כן אין לפסוק הכרע דמצינו לפרש דלאו דולא יחלל קאי גם כן על אשר הם מקדישים לי, או את אשר הם מקדישים לי קאי אאני ה' ויהיה פירושו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אבל אותם אשר הם מקדישים לי אני ה' להפרע מהם אבל אינם בחילול וכו', הרא"ם, ואני מצאתי בספר מוגה דהאי דבר אחר שגרס רש"י לעיל טעות סופר וצריך להגיה האי דבר אחר למטה, וכך היא הגירסא יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי אני ה' ולא יחללו את שם קדשי סרס המקרא ודרשהו דבר אחר אשר וכו', ושמעתי לפרש דהכי פירושו דללישנא קמא פירש רש"י וינזרו מקדשי בני ישראל בימי טומאתן ולפי הדבר אחר שפירש רש"י וינזרו וכו' פירש דקאי אבהמה שהקדישה לקרבן הוזהרו הכהנים שלא יאכלו אותם אלא יקריבו אותן על גבי מזבח דלא תימא מאחר דקדשים מותרים לכהנים אחר הקרבת מתיריו אם כן בהמה משהקדישה אותה תהא נמי מותרת, לכן הזהיר על זה, ולכך מסרס רש"י הקרא ודורשו כאילו כתיב וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי דקאי על קריאת שם של הקדש: