ויקרא יג, נב

בצמר או בפשתים. של צמר או של פשתים, זהו פשוטו ומדרשו יכול יביא גזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמו, תלמוד לומר היא באש תשרף, אינה צריכה דבר אחר עמה. אם כן מה תלמוד לומר בצמר או בפשתים, להוציא את האימריות שבו, שהן ממין אחר. אימריות לשון שפה, כמו אימרא:

וְיוֹקִיד יָת לְבוּשָׁא אוֹ יָת שִׁתְיָא אוֹ יָת עַרְבָא בְעַמְרָא אוֹ בְכִתָּנָא אוֹ יָת כָּל מָאן דִמְשַׁךְ דִי יְהֵי בֵהּ מַכְתָּשָׁא אֲרֵי סְגִירוּת מְחַסְרָא הִיא בְּנוּרָא תִּתּוֹקָד

וְיוֹקִד יַת לְבוּשָׁא אוֹ יַת שִׁתְיָא אוֹ יַת עַרְבָא בְּעַמְרָא אוֹ בְּכִיתָּנָא אוֹ יַת כָּל מַאן דִיצְלָא דִיהֵי בֵּיהּ מַכְתְּשָׁא אֲרֵי סְגִירוּת מְחַסְרָא הוּא בְּנוּרָא תִתּוֹקָד

כי צרעת ממארת היא לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח כד) ומדרשו (תו"כ נגעים פרק יד יא) תן לו מארה שלא תהנה ממנו לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ג:נ״א) ואונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא י״ג:נ״ב) תרגם סגירות מחזרא שעשאו כן מן סלון ממאיר שכן קורין בארמית לקוצים המכאיבים חזרי כחזרא בגבבא דעמרא (ברכות ח) שקילי טיבותך ושדי אחזרי (שבת סג) והאמת שהוא לשון מארה כלומר שהיא קללת אלהים בבגד ובבית כאשר הזכרתי (רמב"ן על ויקרא י״ג:מ״ז) והמדרש שאמר שהוא אסור בהנאה מיתור הלשון וכן הדין בבית המנוגע ונלמד מונתץ את הבית (ויקרא י״ד:מ״ה) וכך מצאתי במסכת ערלה ירושלמי (פ"ג ה"ג) אבנים המנוגעות שעשאן סיד אית תניי תני עלו מידי טומאתן ואית תניי תני לא עלו מידי טומאתן מאן דאמר עלו מותרות ומאן דאמר לא עלו אסורות דכתיב צרעת ממארת היא (ויקרא י״ד:מ״ד) תן בו מארה ואל תהנה בו רבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מאפר עבודה זרה איתיב רבי חייא בר יוסי קמי רבי יוחנן הרי אפר הבית אינו בא מחמת עבודה זרה ותימא אסור אמר ליה שניה היא דכתיב ביה נתיצה:

צרעת ממארת היא. כשתראה הצרעת מאירה שרפהו סופו שתפשוט הנגע:

ושרף את הבגד הפסוק מתחיל ומסיים בשרפה לומר שכל האסורים בהנאה טעונין שרפה:

ושרף את הבגד או את השתי או את הערב. ואמר עוד (נג) והנה לא פשה הנגע בבגד או בשתי או בערב. ואמר עוד (נו) וקרע אותו מן הבגד או מן העור או מן השתי או מן הערב פירש הרמב"ן כי מה שהזכיר כמה פעמים בכמה פסוקים בבגד או העור והשתי והערב, על דרך הפשט לבאר כי הוא דבר נסיי.

צרעת ממארת הוא. שנשתלחה מארה באותו הבגד וסופו שיתפשט הנגע בכל הבגד וישחית כולו, ולכך שרפהו ולא תשהה הטומאה עמך שהרי ישחת כלו:

ושרף את הבגד או וגו׳ חזר ופירש כל הפרטים ללמדנו שגם השריפה אינה בטפל להם:

ה ולא שהבי"ת במקום של רק במקום מ"ם כמו והנותר בבשר ובלחם:

ו והבי"ת כמשמעו ודבוק עם ושרף: