ויקרא יג, ג

ושער בנגע הפך לבן. מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע, ומעוט שער שנים:

עמק מעור בשרו. כל מראה לבן עמק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל:

וטמא אתו. יאמר לו טמא אתה, ששער לבן סימן טמאה הוא גזרת הכתוב:

וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא בִמְשַׁךְ בִּסְרָא וְשֵׂעָר בְּמַכְתָּשָׁא אִתְהַפִיךְ לְמֶחֱוָר וּמֶחֱזֵי מַכְתָּשָׁא עַמִיק בִּמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הוּא וְיֶחֱזִנֵהּ כַּהֲנָא וִיסָאֵב יָתֵהּ

וְיֶחֱמֵי כַּהֲנָא יַת מַכְתְּשָׁא בִּמְשַׁךְ בִּישְרָא וְשַעֲרָא בְּמַכְתְּשָׁא אִיתְהַפִּיךְ לְחִיוָור וְחֵיזְיוּ דְמַכְתְּשָׁא עַמִיק לִמְחַוָור כְּתַלְגָא יַתִּיר מִמְשַׁךְ בִּישְרֵיהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הוּא וְיַחֲמִינֵיהּ כַּהֲנָא וִיסָאֵיב יָתֵיהּ

עמוק מעור בשרו כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ג:ג׳) ומפני זה כשהגיע הרב אצל הכתוב השני שאמר ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מראה מן העור כתב הרב לא ידעתי פירושו פירוש הוקשה אצלו כיון שהיא בהרת לבנה אי אפשר לו שלא יהיה מראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל והנה אנחנו יכולין לתקן הקושיא הזו שלא יאמרו הכתובים במראה נגע שיהיה עמוק מן העור אלא כשיהפך בו שער לבן אבל כשאמר "ושערה לא הפך לבן" יאמר "ועמוק אין מראה מן העור" שכן מראה החמה אם יהיה במקום ההוא דבר שחור מפוזר בו לא יהיה המראה להמסתכל בו עמוק והנה השער בתולדתו שחור ומבטל עומק הנגע וכשיהפוך לבן או צהוב יהיה הלובן כולו מזהיר ויראה כעמוק לכל מביט בו מרחוק עם כל זה מה שאמר הרב כל מראה לבן עמוק הוא אינו נכון בעיני שהרי אמרו (שבועות ו) אין שאת אלא לשון גבוהה והשאת לבנה היא כדכתיב (ויקרא י״ג:י׳) שאת לבנה ואמרו (נגעים פ"א מ"א) שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה והנה היא לבנה הרבה וראוי שתהיה עמוקה ולמה יקראוה גבוהה והכתוב גם כן לא אמר במראה השאת "עמוק מן העור" ובתורת כהנים (נגעים פרשה א ד) אמרו מה לשון "שאת" מוגבהת כמראה הצל שהן גבוהין ממראה החמה ואם כל מראה לובן עמוק הנה הדבר בהפך ואולי נאמר שלשון "שאת" מוגבהת היא כנגד הבהרת שאם תקיף את שתיהן תהיה הבהרת כמראה החמה והשאת בצדה כמראה הצל שהן כנגד העור שתיהן עמוקות אבל הכתוב לא אמר במראה השאת "עמוק מן העור" אבל כך נראה לי הענין הזה שיש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החמה והעין איננו מקבל גוון הלובן ההוא ולכן יראה אצלו כעומק כמראה החמה שהיא עמוקה מן הצל בעבור שהעין מקבל גוון השחרות ונקבע בו וגוון הלובן מפזר כח הראות ויתרחק לו ולכן יראה כעמוק והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג הראות נחלש ממנו כאשר יחלש במקום החמה ובלבד שלא יהיה בו שער שחור כי אז יתפוס כח הראות בשחרות וממנו יתפשט בכל מראה הנגע ולא יברח ממנו והשאת היא לבנה אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפשט ויתקרב אליו ויראה כקרובה אצלו ומוגבהת כענין הראות בכוכבים שהן נראים כמו גבוהין ברקיע והזכיר הכתוב בשחין (ויקרא י״ג:י״ט) שני מראות שאת לבנה או בהרת פתוכה באדמדמות ואמר בה (ויקרא י״ג:כ׳) מראה שפל לא עמוק כי הבהרת ההיא אע"פ שהיא לבנה עזה האדמדמות שבתוכה מגרעת ממנו העומק ויחזור לשפלות מעט ועל דרך הפשט לא יחזור "והנה מראה שפל מן העור" (שם) רק לבהרת אבל בשאת לבנה לא יאמר כן ואמר בשתיהן (ויקרא י״ג:כ״א) ואם אין בה שער לבן ושפלה איננה מן העור והיא כהה כי בעבור שיש בה מראה האדמדמות ושחרות השער אבד ממנה גם השפלות והיא כהה והזכיר במכוה (ויקרא י״ג:כ״ד) לבנה אדמדמת או לבנה ואמר מראה עמוק (ויקרא י״ג:כ״ה) על הלבנה וחזר ואמר (ויקרא י״ג:כ״ו) והנה אין בבהרת שער לבן ושפלה איננה מן העור כי הזכיר ענין השפלות ללבנה אדמדמת ללמד כי העומק והשפלות שניהם סימן טומאה ואין בהם טהרה רק כשאין בהן שפלות כלל והיא כהה והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם והרחיקה החולי הזה מתחילתו כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך ויאמרו הרופאים בספריהם הבהרות נירא מהן מהצרעת ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן (כאן) "נגע צרעת" כלומר מכה של צרעת איננה צרעת גמורה ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר "צרעת היא" (ויקרא י״ג:ח׳) יתכן שהיא צרעת גמורה ופעם יאמר בטומאה (ויקרא י״ג:כ׳) וטמאו הכהן נגע צרעת היא והכונה לומר שיטמא בו מעכשיו כי הוא נגע שיבא ודאי לידי צרעת וראוי להבדל מעתה מן העם וכן וטמא הכהן אותו נגע הוא (ויקרא י״ג:כ״ב) יאמר שהוא נגע גדול שלא יתרפא אבל יגדל כל היותו ויפשה כאשר פשה עתה ומה שאמר רש"י (רש"י על ויקרא י״ג:ג׳) בשער לבן שהוא סימן טומאה וגזרת הכתוב הוא דנא פשריה דמלתא וגזירת עילאה היא די מטא על גברא ההוא כי הנגע שלא יהפוך השער ללובן איננו אלא כיעור בעור לא ליחה שתחליא כלל:

ומראה הנגע עמוק - לבן.

נגע צרעת הוא. הנה אמר לפעמים נגע צרעת הוא, ופעמים צרעת היא ופעמים צרעת נושנת הוא ופעמים נגע הוא כי אמנם יש לצרעת כמו לשאר החלאים עתות התחלה ותוספת ותכלית, ואם ירפא החולי תהיה לו ירידה גם כן. ויקרא להתחלה נגע בלבד, ולתוספת נגע צרעת, ולתכלית צרעת, וכאשר תתישן תקרא צרעת נושנת וכאשר תהיה בירידה יאמר נרפא הנגע נרפא הנתק ובהיות זה המין מן החולי לעונש כאמרם ז"ל אינו אלא מזבח כפרה (ברכות ה, ב) נתן זמני ההסגר לעורר אל התשובה, כאמרו ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון:

ושער בנגע. פי' שער שחור שהיה בו קודם שנולד בו הנגע ונהפך ללבן טמא הוא שהשער שנתלבן סימן הוא שנחלש הבשר שהנגע ממית הבשר כדכתיב גבי מרים אל נא תהי כמת וגם הזקני' כשנחלשים שער שלהם מתלבן אבל אם השער לבן קדמה לנגע אז אינו סימן טומאה שהרי לא נתלבן מחמת הנגע וכן אז"ל בהרת קודמת לשער לבן טמא שער לבן קודם לבהרת טהור:

וראה הכהן את הנגע. דרשו רבותינו ז"ל אין הכהן רואה את הנגע ביום ראשון, שהרי צריך להסגירו שבעה וכתיב וראה הכהן אותו ביום השביעי, ואי אפשר לראותו בשבת. ולא ביום שני, שאם יצטרך להסגירו שתי שבועות יבא יום שביעי של הסגר שבוע שניה בשבת שהוא שלש עשרה, ולכך אמרו שתי שבועות שהוא שלש עשרה ימים.

ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק מעור בשרו. פירש רש"י ז"ל כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל.

וכתב הרמב"ן ז"ל בפירוש זה כי יש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החמה, והעין אינו מקבל גוון הלובן ההוא ועל כן יראה אצלו כעמוק, כי מראה החמה שהיא עמוקה מן הצל הוא מפני שהעין הוא מקבל גוון השחרות והוא נקבע בו וסובל אותו, אבל גוון הלובן אין העין מקבלו ומפזר כח הראות ומתרחק לו, ועל כן יראה כעמוק והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג הראות נחלש ממנו כאשר יחלש במקום החמה, ובלבד שלא יהיה בו שער שחור כי אז יתפוש כח הראות בשחרות, וממנו יתפשט בכל מקום הנגע ולא יברח ממנו, והשאת היא לבנה אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפש בו ויתקרב אליו ויראה כקרובה אליו ומוגבהת, כענן הראות בכוכבים שהם נראים כמו גבוהים ברקיע.

ושער בנגע הפך לבן סימן שהבשר נחלש שהנגע ממית את הבשר ואף הזקנים כמו כן כשמתחלשים שערם מתלבן. אבל אם השער נתלבן קודם שיבא הנגע אין זה סימן טומאה שהרי לא נתלבן מחמת הנגע וכן אמרו רבותינו אם בהרת קודמת לשער לבן טמא ואם לאו טהור.

וטמא אתו בדבור.

ושער בנגע הפך לבן. שהשער שהיה שחור קודם שנולד בו הנגע, לאחר שבא לו הנגע נהפך [ל]לבן, טמא הוא, שהשער שנתלבן סימן שנחלש הבשר ומת, שהנגע ממית את הבשר כדכתיב: אל נא תהי כמת, גבי מרים. ואף הזקנים כשמחלישים ומגיעים לעת זקנה, שערם מתלבן, אבל אם היה השער לבן קודם לנגע, אז אינו סימן טומאה דאמר מר: אם בהרת קודם לשער לבן, טמא; שער לבן קודם לבהרת, טהור, שהרי לא נתלבן מחמת הנגע, כדכתיב: והנה נהפך שער לבן בבהרת; ספק, קודשא בריך [הוא] אמר טהור, משום דכתיב: לטהרו או לטמאו, הכתוב פתח בו לטהרה תחלה, כדאיתה לטעמיה בנזיר, ומתיבתא דרקיעא אמרי טמא, קסברי ספיקא דאורייתא לחומרא:

ומראה הנגע וגו׳. ענין זה יגיד סוד אמרו (תהלים לט:ז) ״אך בצלם יתהלך איש״, והוא מראה הבשר החי, וכשישלט בחינת הרע באדם ירשם בבשר אדם הסתלקות זוהרת החיוני, ולזה יראה חסרון המראה ויהיה עמק מהעור, ולזה דבר הכתוב בדרך זה ״עמק מן העור״. ולדברי רז״ל (תורת כהנים כאן; שבועות ז.) טעם אמרו ״עמק״ לומר שאם היה כל בשרו כמראה הנגע טהור, שאין נכר עמק, והכתוב הקפיד על העמק.

וראהו הכהן וטמא אתו. תלה הכתוב הטמאה בפה כהן, על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת קיט:) שני מלאכים מלוים את האדם בליל שבת לביתו וכו׳, וגם מלאך טוב עונה בעל כרחו וכו׳, והנה לצד שהכהן הוא המכפר על ישראל מטמאתם ומתחלואיהם, לזה יצו ה׳ שיסכים על טמאה זו שקנתה מקומה באיש ההוא, עד שובו לפני ה׳ ואז יבער ה׳ ממנו טמאתו.

ושער בנגע הפך לבן. כל שער לבן הוא סימן חולשה בגוף והלבנת שער האדם לעת זקנתו יוכיח, וכן כל הסוסים הלבנים תשושי כח וכן כל כבש לבן אינו טוב כמו צבע של שאר מיני שער כי כל מראה לבן מקורו מן הליחה הלבנה הגורמת העצלות כי פעולת כל עצל לא בחיל ולא בכח.

ומראה הנגע עמק מעור בשרו. לפרש״י כל מראה לובן נראית עמוק. ומש״ה כתב רש״י במקרא הסמוך ועמק אין מראה מן העור שלא ידע לפרש. ובאמת גם מקרא זה אינו מובן כיון שהטבע הכי מאי נ״מ בזה. אבל בשאלתות דר״א פ׳ מצורע כ׳ ולא מטמא בהרת לבנה ותולדתה אלא דמתחזיא עמקה בבישרא דכתיב ומראה עמוק מן העור ותניא כמראה חמה העמוקה מן הצל. ושאת ותולדתה לא מטמא אלא דמתחזיא גבוה מן כוליה בשרא כו׳. מבואר דרק בהרת עזה זה הדין משא״כ מראה השאת הדין להיפך שיהא נראה דוקא גבוה מעור הבשר ומש״ה מיקרי שאת. ולא כפרש״י דנקרא שאת משום שהיא גבוה ממראה בהרת שהיא עזה הימנה. וא״כ ק׳ מאי בעי בגמ׳ ללמוד דבהרת עזה בלבנינותה משאת מדכתיב בבהרת לבנה היא ואין אחרת לבנה. תיפוק לן דבפי׳ מיקרי שאת. אלא משמעות שאת הוא גבוה מעור הבשר. ומעתה מתיישב מקרא הסמוך שפיר. ואם בהרת וגו׳ ועמוק אין מראה וגו׳ שנשתנה מדרך מראה שלג. או אפילו היא כמראה שלג אבל ושערה וגו׳. וגם י״ל דה״ק דאפי׳ עמוק אין מראה וגו׳ וגם אין בה שער לכן מכ״מ והסגיר וגו׳. שמא ישתנה גם בעמקות גם בשער לבן. ובזה הדרך הלכו הראב״ד והרמב״ן ז״ל. וראוי לדעת דלפי דברינו לא קאי זה המקרא רק על בהרת ולא על שאת. ובאמת כך מתפרש כל סדר הפרשיות הללו דהמקרא מדבר בפרט על הנזכר בסוף במקרא הקודם כמו שיבואר להלן מקרא כ׳ ועוד:

וראהו הכהן. הוא מיותר שהרי כתיב בראש המקרא וראה הכהן. ודרשו בת״כ מזה וראהו כולו כאחת יע״ש. ולפי הפשט בא ללמד דאפי׳ אינו נראה לובן השער בתחלה יסתכל יפה בראיה טובה. ותניא בת״כ כמה יהא בלבנונית רמ״א כל שהוא וחכ״א כשיעור. רמ״א שלא יהא בני אדם מדמין שבגולם הם נידונים אלא חוד שיעור לבן טמא ושאינו לבן טהור. ה״פ שאין דינו של אדם בעי גשמיות הרבה שלא יהא שנוי בדיניו אם לא שיהא שנוי רב במראה צרעת שהוא אות מן השמים האיך הוא נשפט למעלה. אלא בחוד לבד הוא ניכר מה הוא ומזה ידענו כמה מעלת האדם מישראל שאינו כגולם פחות שאין עניניו משתנים אם לא בשנוי מופלג וניכר לכל ור״מ לטעמיה דס״ל דלובן שער הוא בכ״ש. אכן אפילו לרבנן מכ״מ אפילו אינו לבן אלא ע״י הסתכלות טובה ה״ז טמא כדתנן בפ״ד במס׳ נגעים מ״א דשער לבן מטמא בכל מראה לובן. והיינו וראהו הכהן יחזור ויראה אם השער לבן וטמאו:

נ מלשון שפירש"י בתוך הנגע לומר לך אל תסבור לומר הפך לבן אם כשיש שער לבן סמוך לנגע סימן טומאה הוא. לכן פירש לך דוקא כשהן בתוך הנגע וגם שלא תאמר אם נהפכו ללבן קודם שיהיה בו נגע סימן טומאה הוא לכן פירש בתוך הנגע. ותו קשה לרש"י כיון דכתיב קרא בתוך הנגע לומר דוקא שקדם הנגע לשער לבן אבל קדם שער לבן לנגע טהור שמע מינה דלפעמים אף בלא נגע השער נהפך ללבן ואם כן כשנהפך השער ללבן בתוך הנגע לא יהא טמא דלמא שלא מחמת הנגע נהפך ללבן ודלמא קרה לו שום מקרה שנהפך. ועל זה פירש ומיעוט שער שנים וכיון ששני שערות נהפכו ללבן בודאי אין זה מקרה כי אם מחמת הנגע הוא דכל דבר שהוא הרבה אינו מקרה ודו"ק נראה לי:

ס (הרא"ם) לא ידעתי מנא להו לרבותינו זכרונם לברכה ששער מורה על רבוי שערות וכו' ועיין בתוספות יום טוב פרק ד' דנגעים:

ע דהא כתיב ומראה הנגע וכו' משמע דמראה נראה שעמוק מבשרו ולא שהנגע ממש עמוק מבשרו ולמה נראה מראה לבן עמוק יש לומר משום שעיקר ראיה של אדם בשחור שבעין וכשרואה על דבר שיש בו שחור ולבן כגון חמה שהיא לבנה וצל שחור נראה לו שהשחור קרוב לו יותר מהלבן משום דשחור שבעין מקבל הראות מדבר שחור יותר מדבר לבן:

פ כלומר ולא שיטמא אותו בידים בשום טומאה מאבות הטומאות וזה שכתב רש"י ששער לבן סימן טומאה וכו':