ויקרא יג, ב

שאת או ספחת וגו'. שמות נגעים הם ולבנות זו מזו:

בהרת. חברבורות טיי"א בלע"ז [כתם] וכן (איוב לז כא) בהיר הוא בשחקים:

אל אהרן וגו'. גזרת הכתוב היא שאין טמאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן:

אֱנַשׁ אֲרֵי יְהֵי בִמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ עַמְקָא אוֹ עַדְיָא אוֹ בַהֲרָא וִיהֵי בִמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ לְמַכְתַּשׁ סְגִירוּ וְיִתֵּתֵי לְוַת אַהֲרֹן כַּהֲנָא אוֹ לְוַת חַד מִבְּנוֹהִי כַּהֲנַיָא

בַּר נַשׁ אֲרוּם יְהֵי בִּמְשָׁךְ בִּסְרֵיהּ שׁוּמָא זְקִיפָא אוֹ קְלוֹפֵי אוֹ בַהַקֵי וִיהֵי בִּמְשַׁךְ בִּישְרֵיהּ לְמִיכְתַּשׁ סְגִירוּ וִיתֵיתֵי לְוַת אַהֲרן כַּהֲנָא אוֹ לְוַת חַד מִבְּנוֹי כַּהֲנַיָא

שׁוּמָא אוֹ קַלְפָא אוֹ בַהֲקֵי:

שאת או ספחת או בהרת שמות נגעים הם ולבנים זה מזה לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ג:ב׳) ואמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא י״ג:ב׳) כי שאת לשון שריפה מן והמשאת החלה (שופטים כ מ) וישאם דוד (שמואל ב ה כא) ויתכן שנקרא כן בעבור שהאש בתולדתה להנשא למעלה וספחת מגזרת ספחני נא (שמואל א ב לו) ונספחו על בית יעקב (ישעיהו יד א) חולי שיתחבר אל מקום אחד בהרת מגזרת בהיר הוא בשחקים (איוב לז כא) שיעשה כדמות אות וסימן ואם כן תהיה שאת שם הנגע הנעשה מן המרה הירוקה הנשרפת והבהרת מן הליחה הלבנה והספחת הנאספת משתיהן ורבותינו אמרו (שבועות ו) אין שאת אלא לשון גבוהה וכן הוא אומר ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות (ישעיהו ב יד) ואין ספחת אלא טפלה וכן הוא אומר ספחני נא (שמואל א ב לו):

אדם. ולא אמר איש איש מבית ישראל להכנים הגרים וכן אדם כי יקריב מכם כי תורה אחת לאזרח ולגר בקרבנות גם כן והכניס הגר שלא יטמא אחר כי הצרעת היא מהחליים הנדבקים מהחולה אל השלם:

והובא. ברצונו ושלא ברצונו כי הרואה בו אחד מסימנים אלו יכריחנו שיבא:

או אל אחד מבניו הכהנים. טעם אהרן הוא הכהן המשוח תחתיו וטעם אחד מבניו הכהנים ההדיוטים שימצאו חוץ למקדש ככהני ענתות:

וטעם הכהנים. שלא יהיו מהפסולים:

ומלת שאת. כמו שרפה וכן והמשאת החלה וישאם דוד ויתכן שנקרא כן בעבור שהאש תולדתה להנשא למעלה:

ספחת. מגזרת ספחני נא ונספחו על בית יעקב חולי שיתחבר אל מקום אחד:

בהרת. מגזרת בהיר הוא בשחקים והוא נודע שיעשה כדמות אות וסימן:

אדם כי יהיה בעור בשרו - כל פרשיות נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשבון הסגרם ושערות לבנות ושער שחור וצהוב, אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום ולא על בקיאות דרך ארץ של בני אדם, אלא המדרש של חכמים וחקותיהן וקבלותיהן מפי החכמים הראשונים הוא העיקר.

כי יהיה בעור בשרו - לפי שלפנינו יאמר: כי יהיה בו נגע בראש או בזקן, הוצרך כאן לומר: בעור בשרו.

שאת - לשון גובה. שאינה לבנה כל כך כבהרת, אבל הבהרת לבנה היא, כדכתיב: בהיר הוא בשחקים - ונראית עמוקה יותר (מבהרת) [צ"ל מעור/משאת] כמראה חמה עמוקה מן הצל.

ספחת - טפילה לשאת. או טפילה לבהרת. תולדת [ל]שאת. וגם יש תולדה לבהרת להצטרף עמה, כדכתיב: ספחני נא אל אחת הכהונות - לשון טפילה וצירוף. כך פירשו חכמים.

לנגע צרעת - שיהיה מקום הנגע בשר לבן, כדכת' מצורעת כשלג. כך נקרא הנגע כשהוא לבן.

אדם כי יהיה בעור בשרו. וזה יהיה ברוב אם לא יטהר הזרע מדם הנדות:

שאת או ספחת או בהרת. כלם מיני צרעת ומראיהן לבן כמו שבא בקבלה. ואין בהן ממיני הצרעת שספרו הרופאים זולתי המורפיא"ה והאלבארם והנתק. אמנם שאר מיני הצרעת החזקים שספרו, שהם סרטן לכל הגוף בכלל, והם נוטים אל האודם והשחרות, לא תטמאם התורה כלל. כי אלה הד' מראות לבדנה שספרו ז"ל שהן שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה באות בתוכחות על עון, כאמרם ז"ל: (ברכות ה, ב) כל שיש בו אחד מד' מראות הללו אינן אלא מזבח כפרה אבל שאר מיני הצרעת שספרו הרופאים לא יהיו בעמנו כלל על צד מזבח כפרה, אם לא יהיה עמנו בתכלית הקלקול חס ושלום כשאר מדוי מצרים הרעים, או מצד חטא בהנהגת המאכל והמשתה וזולתם, ולא תהיה בהם טומאה כלל.

והובא (אל הכהן). כי כל מי שילך אל מקום להתפעל לא יקרא בא אז, אבל יקרא מובא, כענין תובל למלך רעותיה מובאות לך. והגישו אדוניו. והביא האיש את אשתו. וההפך ונגשו אל המשפט. ונקרב בעל הבית. עד האלהים יבא דבר שניהם:

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת. שנינו במשנה ארבע מראות נגעים הן, שאת ותולדתה בהרת ותולדתה, בהרת עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל, שאת כצמר לבן, שניה לה כקרום ביצה. וגוון ארבעתן לבן, והלובן הזה זה למעלה מזה במדרגה, וספחת הוא שם הנגע המצטרף משניהם משאת ובהרת, מלשון (שמואל א ב׳:ל״ו) ספחני נא אל אחת הכהנות, (שם כו) מהסתפח בנחלת ה'. ומראות נגעים הללו אינן צרעת אבל אפשר שיבאו לידי צרעת, ומפני זה הרחיקה תורה החולי הזה בתחלתו וזהו שאמר חכמי הרופאים הבהרות נראה מהן מהצרעת, וזהו שאמר הכתוב נגע צרעת, כלומר מכה של צרעת, אינה צרעת גמורה, אבל אחר ההסגר כשימצאו סימני טומאה גמורין שיאמר הכתוב צרעת היא, זהו צרעת גמורה, ועל כן תמצא שיאמר לפעמים וטמאו הכהן נגע צרעת היא, או יאמר נגע צרעת היא וראהו הכהן וטמא אותו, הכוונה לומר שיטמאנו מעכשיו כי הוא נגע שבודאי יבא לידי צרעת, וראוי שיבדל מן העם מעתה, וכן כשהוא אומר וטמא אותו הכהן נגע הוא, באורו שהוא נגע גדול שלא יתרפא ממנו לעולם אבל יגדל כל היום ויפשה, כן פירש הרמב"ן ז"ל. והנה הפשיון ושער לבן ומחיה ועומק העור הכל סימני טומאה הן.

ובמדרש אדם כי יהיה בעור בשרו, למה אינו אומר בפרשה זו דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בשאר הפרשיות, לפי שנאמר (תהילים ה׳:ה׳) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, ללמדך שאין הקב"ה חפץ לחייב שום בריה, שנאמר (יחזקאל ל״ג:י״א) חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע, ובמה חפץ, להצדיק בריותיו, שנאמר (ישעיהו מ״ב:כ״א-כ״ב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, חפץ הוא להצדיק בריותיו ולא לחייבן, ולפיכך לא אמר בפרשת נגעים דבר אל בני ישראל. דבר אחר לא יגורך רע, אין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה אלא על הטובה, תדע שהוא כן, שבשעה שברא הקב"ה האור והחושך וקרא להם שמות הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החושך, שנאמר (בראשית א׳:ה׳) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה, וכן אתה מוצא שכשברך לאדם וחוה הזכיר שמו עליהם שנאמר (שם) ויברך אותם אלהים, וכשקללן לא הזכיר שמו עליהם אלא (שם ג) אל האשה אמר, ולאדם אמר. ואם תאמר על הנחש הזכיר שמו בקללתו, שנאמר (שם) ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת, כך שנו רז"ל על שלשה דברים הזכיר שמו אע"פ שהם לרעה, על המסית, זה נחש שהסית את האשה ואמר לה כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים, תהיו כמוהו, מה הוא בורא עולמות אף אתם תבראו עולמות, שכל אומן שונא בני אומנתו, ולפי שהסית וספר לשון הרע הזכיר שמו עליו. ועל העובר על דברי חכמים שחייב מיתה, שנאמר (ירמיהו י״א:ג׳) כה אמר ה' אלהי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת, ועל השם בטחונו בבשר ודם, שנאמר (שם טז) כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו, אימתי הוא ארור בשעה שמן ה' יסור לבו, וכן אתה מוצא בנח כשברך לשם הזכיר את ה' ואמר (בראשית ט׳:כ״ו) ברוך ה' אלהי שם וכשקלל כנען לא הזכירו שנאמר ארור כנען, וכן באלישע הנביא שהזכיר את ה' בתפלתו בענין הצלה שנאמר (מלכים ב ו׳:י״ז) ה' פקח נא את עיניו ויראה וכשקלל את הארמיים אמר (שם) הך נא את הגוי הזה בסנורים ולא הזכיר ה' בפורענות וכשחזר והתפלל עליהם בהצלה הזכיר את ה' ואמר (שם) פקח את עיני אלה ויראו, הוי אומר שאין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה, ואפילו ישראל חלק להם כבוד ולא הזכירם על הרעה כיצד כשבא להזהיר על הקרבנות מהו אומר דבר אל בני ישראל וגו' אדם כי יקריב מכם קרבן לה', אבל כשבא להזהיר על הנגעים לא הזכיר אלא אדם כי יהיה בעור בשרו על מה הנגעים באים על הזנות, וכן אתה מוצא בירושלים ע"י שהיו שטופין בזמה לכך לקו בצרעת מה כתיב שם (ישעיהו ג׳:ט״ז) ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון מה עשה להן הקב"ה הלקן בצרעת שנאמר (שם) ושפח ה' קדקד בנות ציון ואין שפח אלא צרעת שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת זהו שאמר הכתוב (חבקוק א׳:ז׳) איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא, הכתוב הזה מדבר באדם הראשון שבראו הקב"ה בדמותו שנאמר (בראשית א׳:כ״ז) ויברא אלהים את האדם בצלמו וכשבראו בראו מסוף העולם ועד סופו שנאמר (דברים ד׳:ל״ב) כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך והיה שולט בכל העולם כלו שנאמר (בראשית א׳:כ״ח) ורדו בדגת הים ובעוף השמים, ממנו משפטו ושאתו יצא זו חוה שיצאה ממנו שגרמה לו מיתה שנאמר (שם ג) ותתן גם לאישה עמה ויאכל, ד"א איום ונורא הוא זה פרעה הרשע שהיה שליט בכל העולם שנאמר (תהילים ק״ה:כ׳) מושל עמים ויפתחהו, ממנו משפטו ושאתו יצא זה משה שהיה מתגדל בביתו והיה סבור שהוא בן ביתו שנאמר (שמות ב׳:י׳) ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ועמד והביא עליו עשר מכות שנאמר (שם ג) ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, אמר ר' יהודה בר אמי המטה משאוי ארבעים סאה ושל סנפירינון היה ועשר מכות חקוקות עליו בכתב נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב ומשה היה מביט במטה ורואה איזו מכה ראויה לבא אל פרעה ומביאה עליו הוי אומר איום ונורא הוא, ד"א איום ונורא הוא זה אדום שנאמר (דניאל ז׳:ז׳) וארו חויא רביעאה דחילא ואמתני ותקיפא יתירה ושנין די פרזל לה, ממנו משפטו ושאתו יצא זה עובדיה הנביא שהיה גר אדומי והתנבא עליו אבדן, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת, דרז"ל שאת זו בבל שנאמר (ישעיהו י״ד:ד׳) ונשאת המשל הזה על מלך בבל, ספחת זו מלכות מדי שהיה המן מסתפח עם אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד, בהרת זה יון שהיתה מבהרת על ישראל ואומרת כל מי שיש לו שור יחקה על קרן השור אין לי חלק בה' אלהי ישראל ואם לאו גוזרין עליו להריגה, והיה בעור בשרו לנגע צרעת זו מלכות ארם שהקב"ה מלקה אותה בצרעת ואת השר שלה שכן התנבא ירמיה ע"ה (ירמיהו מ״ו:ט״ו) מדוע נסחף אביריך לא עמד כי ה' הדפו, ומלת נסחף כמו נספח מלשון ספחת ואמר אביריך ביו"ד לפי שהשר שלה הוא כולל כל האבירים שתחת ידו יבא אביר יעקב ויפרע מאותו אביר, וצריך שתתעורר כי לא מצינו מלת אביר בהקב"ה בדגש כי אם ברפה, והכוונה מדת רחמים וזהו (בראשית מ״ט:כ״ד) מידי אביר יעקב, (תהילים קל״ב:ב׳) נדר לאביר יעקב ובתפלת עננו אביר יעקב והוא כחו של יעקב, אבל בכחו של מלכות ארם הזכיר אביריך בדגש גם בדואג האדומי תמצא אביר בדגש הוא שכתוב (שמואל א כא ח) ושמו דואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול, ואע"פ שהיה ישראל מכלל הסנהדרין כבר דרשו רז"ל שנקרא כן על שם עירו שהיא אדום ומסיים המדרש ואומר ומה נעמן על ידי ששבה נערה קטנה נצטרע מלכות ארם ששעבדו בישראל עאכ"ו, ומנין שפורע הקב"ה ממנה ומן השר שלה בצרעת שכן התנבא זכריה (זכריה י״ד:י״ב) וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלים המק בשרו והוא עומד על רגליו וגו' ע"כ במדרש.

ונסמכה פרשה זו של נגעים לפ' יולדת ללמדך שכל מי שאינו נשמר מן הנדה יהיה הולד מצורע, ונמצא בספרי חכמת הטבע גם רז"ל דרשו כן כל מי שישמש עם האשה ביום ראשון לנדתה יהיה הולד מצורע לעשר שנים, ואם הוא משמש לשני ימים לנדתה יהיה מצורע לעשרים שנה, ואם בשלשה לנדתה יהיה מצורע לשלשים שנה, וכן עד שבעה ימים, ואם ביום שביעי יהיה מצורע לשבעים שנה. ומכאן שיש בכל סמיכות הפרשיות שבתורה זו לזו עקר גדול וחכמה מפוארה הן בחכמהת הטבע הן בשאר החכמות שהתורה כלולה מכולן.

אדם משמע איש אשה קטן קטנה.

בעור בשרו לפי שעתיד לומר לקמן נגע בראש או בזקן הוצרך לומר כאן בעור בשרו.

שאת לשון מוגבהת כמראה הצל שהוא גבוה ממראה החמה.

ספחת טפלה לשאת וטפלה לבהרת יש בה תולדות שאת גם יש בה תולדות בהרת להצטרף עמה כמו ספחני נא אל אחת הכהונות.

לנגע צרעת שיהיה מקום הנגע בשר לבן כדכתיב מצורעת כשלג וכתיב ומראה הנגע עמק פי׳ לבן.

והובא אל אהרן הכהן אפי׳ בעל כרחו. או אל אחד מבניו אפי׳ בעלי מומים.

אחד האל״ף בפתח.

הכהנים ולא חללים ומניין לרבות כל ישראל ת״ל או אל אחד לרבות כל ישראל א״כ מה ת״ל מבניו הכהנים ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן הא כיצד חכם שבישראל רואה את הנגע ואומר לכהן אע״פ ששוטה הוא אמור טמא הוא והוא טמא אמור טהור הוא והוא טהור.

שאת או ספחת או בהרת. אמרו רבותינו: בהרת עזה כשלג והוא לשון בהיר הוא בשחקים. קליר בל"[עז], שאת כצמר לבן ואינו לבן כל כך, ולכך נקראת שאת לשון גובה, שאינו עמוק. כל כך כלום. ספחת לשון טפלה כמו ספחני נא אל אחת הכהנות, והטילה הכתוב בין שאת לבהרת לומר תן טפלה לזו ולזו והן כסיד ההיכל וקרום ביצה והכי מוכחי קראי שאין ספחת רק טפלה שיש פרשה לדין בהרת כדכתיב ואם בהרת לבנה הוא ופרשה שניה בשאת: וראה הכהן והנה שאת לבנה, אבל בספחת לא כתיב דין שלה לפי שהיא טפלה ותולדה לשתיהן ותולדתה של זו כדינה, ושל זו כדינה. ולפי הפשט נראה שספחת ומספחת אחת הן, ודין מספחת (כדין) [כתיב] בפסיון. בפרשה בהרת נקט קמייתא, אע"ג שהיא אחרונה בפסוק דלעיל, דאמאי דסלק מינה קאי:

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא או בשר כי יהיה בעורו מכות אש ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן ואיש כי ימרט ראשו בכאן יש ו' מיני נגעים ויש לשאול מדוע ששה מיני נגעים ולא ז' או י' ולמה אלו ולא מינים אחרים. והתשובה שיש ארבעה מיני המזגות דמיי אדומיי לבניי שחוריי וכל אחד מאלו מיני המזגים מוכנה לחליים מיוחדי' הדמיי מוכן לקדחת תמידי' שנתעפשה הדם תוך העורקים והאדומיי מוכן לקדחת שלישית והלבניי לקדחת בכל יום ויום ונקראת קוטידיאנ"ה והשחוריי לקדחת רביעית ונאמר שכמו שכל א' מאלו הד' מזגים מוכנה לחליים מיוחדים וקדחת מיוחדת לכל א' כן כל א' מאלו המזגים מוכן לעבירה מיוחדת שהדמיי מוכן לניאוף והאדומיי לכעס והלבניי לעצלה וכתיב בעצלתים ימך המקרה וארז"ל בעבור עצלות תורה ומצות נעשה מך המקרה במים עליותיו שאומר הקב"ה אין לי מטר והשחוריי מוכן להיותו נוטר איבה. ונאמר שכמו שהמזגים ד' והעבירות ד' כן באים ד' מיני נגעים כנגד הלבנה בא בהרת שנאמר ואם בהרת לבנה היא ועוד שהבהרת עזה כשלג. וכנגד הדם בא שאת שג"כ כתוב בה שאת לבנה והיא דם שהלבנה היא דם בלתי מבושל ולזה נקרא שאת לפי שכמו שהצל נראה גבוה מהשמש כן השאת אינה כ"כ לבנה כבהרת לפי שמוכנת להתהפך לדם וכן אז"ל שאת כצמר לבן שאינה עזה כשלג. שחין היא מאדומה שמצד חמימות הגדולה מהאדומה יש לו שחין וחיכוך גדול מכוה כנגד שחורה שהיא שקיעת הליחות והשחורה בלתי טבעית היא שריפת הליחות. ולפי שאלו העבירות לפעמים נעשות במחשבה קדמה להם והוא יותר רע מאם נעשו בפתע לז"א כי יהיה נגע בראש או בזקן שהיא במתון ובמחשבה ולפי שכל אלו הם עבירות בפועל ויש עוד עבירה במינות שהוא מין או אפיקורוס לזה אמר איש כי ימרט ראשו. ובמדרש אדם כי יהיה בעור בשרו למה אינו אומר בזאת הפרשה דבר אל בני ישראל כשאר פרשיות כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע ללמדך שאין הקב"ה חפץ לחייב שום בריה שנאמר חי אנכי נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות המת ובמה חפץ להצדיק בריותיו שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. דבר אחר לא יגורך רע אין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה אלא על הטובה תדע שהוא כן שבשעה שברא הקב"ה האור והחשך וקרא להם שמות הזכיר שמו על האור ולא על החשך שנאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה וכן אתה מוצא שכשבירך לאדם ולחוה הזכיר שמו עליהם שנא' ויברך אותם אלהים וכשקללו לא הזכיר שמו עליהם אלא אל האשה אמר ולאדם אמר וא"ת על הנחש הזכיר שמו בקללתו שנאמר ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת כך שנו רז"ל על שלשה דברים הזכיר שמו אע"פ שהם לרעה על המסית זה נחש שהסית את האשה ואמר לה כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים תהיו כמותו מה הוא בורא עולמות אף אתם תבראו עולמות שכל אומן שונא בני אומנותו ולפי שהסית וספר לשון הרע הזכיר שמו עליו ועל העובר על דברי חכמים שחייב מיתה שנא' כה אמר ה' אלהי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת ועל העושה בטחונו בבשר ודם שנאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומה' יסור לבו אימתי הוא ארור בשעה שמה' יסור לבו. וכן את מוצא בנח כשבירך לשם הזכיר את השם ואמר ברוך ה' אלהי שם וכשקלל כנען לא הזכירו שנא' ארור כנען. פקח נא עיניך וראה שאין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה ואפילו ישראל חלק להם כבוד ולא הזכירם על הרעה כיצד כשבא לחזור על הנגעים לא הזכיר אלא אדם כי יהיה וגו' שאת או ספחת או בהרת אז"ל שאת זו בבל שנא' ונשאת המשל הזה על מלך בבל ספחת זו מלכות מדי שהיה המן מסתפח עם אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד בהרת זה יון שהיתה מבהרת על ישראל ואומר כל מי שיש לו שור יחקה על קרן השור שאין לו חלק בה' אלהי ישראל ואם לאו יהרג והיה בעור בשרו לנגע זו מלכות אדום שהשי"ת מלקה אותו בצרעת ואת השר שלה שנאמר מדוע נסחף אביריך כמו נספח ע"כ:

אדם כי יהיה בעור וגו׳. פרוש, על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא מציעא קיד:) אתם קרויים אדם ואין אמות העולם קרויים אדם, שאין האמות מטמאין בנגעים, ומכאן הוכחה שאין גוים מטמאין בנגעים שאמרו במסכת נגעים בתחלת פרק י״א.

ואמרו כי יהיה בעור בשרו, מודיע הכתוב שאין טמאת צרעת באיש הישראלי אלא בעור בשרו ולא בפנים, כי האמות בחינת נפשם עצמה היא בחינת הצרעת ומינם, ובנפש ישראל בפגעו בם לצד החטא אשר יחטא ירשום מראה צרעת בעור בשר, ודוקא בעורו ולא בבשרו ואין צריך לומר בפנימיותו.

ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (ערכין ג.) כי טעם אמרו ״אדם״ לומר אפלו תינוק, גם כלל האשה שגם היא נקראת אדם, דכתיב (בראשית ה:ב) ״ויקרא את שמם אדם״.

עוד אמרו בתורת כהנים טעם אמרו ״בעור בשרו״ לרבות אפלו עור שאין בו צמחי שערות, פרוש שלא תאמר דוקא במקום שראוי לגדל צמחי שער, אבל במקום שאין בו צמחי שער, הגם שצמח בו שער והפך לבן אינו מטמא, תלמוד לומר. ועל כל פנים צריך קדימת הבהרת לשער לבן, אבל אם קדם שער לבן לבהרת, כגון זקן שהלבין שערו או גרמיני, והוא מי שבריתו כך, טהור. ואם קדמה בהרת לשער וכשגדל השער גדל לבן בבהרת, יש להסתפק אם צריך שיקדים צמיחת השער לבהרת והבהרת תהפכנו ללבן, או כיון דסוף סוף לא היה שער לבן אלא אחר הבהרת הוי סימן טמאה. ונראה כי דבר זה אי אפשר לומר בו ודאי כשגדל השער גדל לבן, כי כיון שבאים לפנינו לבנים מי יאמר שלא נולדו שחורים והבהרת הפכתם ללבן כהרף עין, ואם כן זה נכלל גם כן במה ששנינו (נגעים ד:א) ספק אם וכו׳, ועין מה שאמרו התוספות בפרק ב׳ דנדה (יט. ד״ה ר״ו) כי הבהרת חזקתה מהפכת השער ללבן, ולזה ספקו טמא.

שאת או ספחת וגו׳. אמרו זכרונם לברכה (נגעים א:א) כי פרוש ספחת הוא מין הדומה לשאת, כי שאת צמר נקי ודומה לו בהדרגה שניה לו כסיד ההיכל. והנה הגם שלא נאמרה ספחת אלא גבי שאת, הוא הדין ספחתה של בהרת, וזה הוא שעור הכתוב: שאת או ספחתה או בהרת וספחתה.

ויש לדעת למה הקדים הכתוב זכרון השאת קדם לבהרת, אחר שהבהרת הוא לבן שאין למעלה ממנו כמאמרם זכרונם לברכה (נגעים א:א): בהרת עזה כשלג, שניה לה שהיא שאת כצמר נקי, אם כן היה לו להקדים מדרגה הגדולה ואחר כך מדרגות שלמטה ממנה. ונראה שאם היה אומר הכתוב ״בהרת או ספחת או שאת״, לצד שהבהרת עזה שלבנוניתה היא ביותר, כשיאמר ״או ספחת״ לא נלמד ממנה ספחת השאת, והייתי אומר שאין לנו אלא שלשה מיני נגעים, והם בהרת שאת ספחת. גם אם היה אומר ״בהרת או שאת או ספחת״ לא הייתי יודע שיש מין נגע שלישי שהיא ספחת הבהרת, כיון שבא זכרון הספחת באחרונה, מה שאין כן לפי סדר האמור.

ולמה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין טו:) שהצרעת באה על לשון הרע, ירמז הכתוב בשני מראות נגעים על פי מה שכתב רמב״ם בפרק ז׳ מהלכות דעות, וזה לשונו: לשון הרע הוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר הוא נקרא מוציא שם רע על חברו, עד כאן. הנה האומר דברי גנאי על חברו הגם שאומר אמת נקרא בעל לשון הרע, והאומר שקר נקרא מוציא שם רע. וכנגד שני אלו אמר שאת או בהרת, שאת כנגד מוציא שם רע, ואמר שאת על דרך (שמות כג:א) ״לא תשא שמע שוא״; בהרת כנגד לשון הרע, ואמר לשון בהרת בהירות שיורה הצדקת הדברים הנאמרים כי כנים הם ואף על פי כן מאוסים הם ויסובבו הצרעת. ולצד שיש הדרגות בשתי הבחינות, לזה עשה ה׳ ברוך הוא ספחת לשאת ולבהרת כבחינת הדבור אשר יסובב אותה.

והיה וגו׳ לנגע. פרוש, להיות שעקר טמאת הנגע יגידו השערות ולא מראית השאת והבהרת מגדת צרעת זולת השער, לזה אמר ״והיה וגו׳ לנגע״ וגו׳, פרוש, הבא אחר כך והוא כשיהפך שערו ללבן.

אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'. סמך פר' נגעים לפר' הקודמת המדברת במילה לומר לך שהמילה דוחה את הנגעים, כי בכל מקום המצוה המוקדמת דוחה את המאוחרת כמבואר למעלה פר' ויקהל על אמרם ז"ל הקדים שבת למשכן לומר לך שהשבת דוחה מלאכת המשכן ועל צד הרמז נ"ל ארז"ל (נדרים לא:) גדולה מילה שדוחה את הנגעים, לפי שסתם מילה סבה למילת כל ד' ערלות ומכללם ערלת הפה וכשהוא נימול מערלת הפה לא יספר לה"ר ואז לא יבא לידי נגעים הבאים על לה"ר (ערכין טו:) ועל זה קרא משה תגר באמרו (שמות ה כג) ומאז באתי לדבר בשמך וגו' כדעת המדרש (ילק"ש שמות קעד) האומר כל פרקמטיא של משה היתה באז כו' רמז למילה, וכן מסיק בהדיא בילקוט פר' בשלח (רמא טו) בפסוק אז ישיר משה. שנקרע הים בזכות המילה שניתנה ביום ח' כמספר אז, וכן כל אותן אז שמזכיר במדרש דברים רבה בפסוק אז יבדיל משה (ד מא) כי גם בו רמז למילה המצלת מן ש"ד כמבואר למעלה פר' בא בפסוק ראו כי רעה נגד פניכם (י י) וכן הצלת נפשו לא היתה אלא באז שנאמר (שמות ד כו) אז אמרה חתן דמים למולות. וכן קנתירו לא היה אלא באז שנאמר (שם ו כג) ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך. אמר משה יודע אני שערל שפתים אנכי ולא באתי לדבר בשמך כי אם מאז שסמכתי על המילה הרמוזה באז שתהיה סבה גם לתיקון ערלת הפה ורואה אני שלא הועילה כלום.

שאת או ספחת או בהרת וגו'. בענין הצרעת יש דעות חלוקות כי י"א שהם חולי טבעי נסתר בתוך הגוף ומבצבץ לחוץ, וי"א שהכל בא על צד העונש לגלות על רעתו הנסתרת בקרבו ובין כך ובין כך נ"ל לפרש לשון מצורע שהיא מלה מורכבת מוציא רע שמגלה ומוציא לחוץ כל רעתו שבקרבו, הן העיפוש הפנימי, הן אם הוא מכה רעהו בסתר בשוט לשונו ואין הבריות יודעין להשמר ממנו ע"כ הקב"ה הוא מפרסם על החנפים ומוציא כל רעתו לחוץ כדי שתגלה רעתו בקהל. ובזה מיושב הכפל בפסוק שאמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו' והיה בעור בשרו לנגע צרעת. תרתי בעור בשרו למה לי, אלא לומר לך שזהו השאת והשבר אילו היו באיש טהור המחשבות לא היו מזיקים כי בנקל לרפאותם אך מצד היותם בעור בשרו של זה החוטא ע"כ נעשו לנגע צרעת, ומזה מצאו להם חכמי תורתינו סמך, ורובם יצאו ללקוט מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים על איזו עון פרטי באין הנגעים, כי במס' ערכין (טז.) אמרו רז"ל על ז' דברים נגעים באים כו' ויש לכולם סמך מן הפסוקים, ובמדרש (ויק"ר יז ג) מביא על עשרה דברים כו' ואנו אין לנו עסק בנסתרות מן פר' זו כ"א בנגלות בה ומצינו מכולם רמז מפרשיות אלו על ג' דברים. האחד הוא, על לה"ר שכן פירש"י למה קרבנו צפרים לפי שעושין מעשה פטיט כו'. הב' הוא, על גסות הרוח שנאמר ולקח למטהר עץ ארז ואזוב פירש"י שאם הגביה עצמו כארז ישפיל עצמו כאזוב. הג' הוא, על צרות העין שנאמר (ויקרא יד לה) ובא אשר לו הבית ותנא דבי רבי ישמעאל זה שייחד ביתו לו כו' (ערכין טז.) ודבר זה כולל כמה דברים, הן חמדת הממון שלמדין מן גחזי, הן הגזל שמנו רז"ל שם וראייתם מפסוק וצוה הכהן ופנו את הבית. ותנא הוא כנס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו, וג' אלו מקורם אחד כי חמדת הממון מסבב גם הגזל וצרות העין.

וכל שאר הדברים המנויין בגמרא ובמדרשות אין להם סמך מן פר' זו, ע"כ ראתה עיני להעמיד כל פרטי המעשים הנעשים במצורע על יסוד ג' אלה והם לה"ר, וגסות רוח, וחמדת הממון, וכללם הפסוק האומר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים קא ה) ורחב לבב היינו החומד ממון שכן אמרו (אבות ה כג) אצל בלעם שהיה לו נפש רחבה, ואותו אצמית דרשו רז"ל (ערכין טו:) על מצורע מוחלט, ועשה בפסוק ב' חלוקות לצרף גבה עינים אל רחב לבב כי שניהם ממקור א' שהרי שוריינא דעינא באובנתא דליבא תלי (ע"ז כח:) וכל גבה עינים הוא רחב לבב כי כל גאה רוח מתאוה לרוב עושר כי בו יוכל להראות יקר תפארת גדולתו, ולאידך גיסא כל עושר גורם רום לב כמ"ש (דברים ח יג-יד) וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך וגו', וראיה ממ"ש אלישע לגחזי וצרעת נעמן תדבק בך (מלכים ב' ה כז) למה לו להזכיר צרעת נעמן אלא לפי שגחזי היה חומד ממון (שם ה כ־כד) ונעמן היה גבה עינים ולמדו זה המפרשים ממ"ש (שם ה א) ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו. ר"ל שאפילו בפני אדוניו היה מתנהג בגודל וגאוה, וכבר אמרנו שהגסות והחמדה מקורם ממקום אחד ע"כ אמר וצרעת נעמן תדבק בך, וכן דוד סמכה באמרו גבה עינים ורחב לבב וגו'.

לכך נאמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת. אין שאת אלא גבוהה ומין צרעת זה בא על גסות הרוח המתנשא לכל לראש, או ספחת אין ספחת אלא טפילה כו' והוא בא על החומד קנין הממון שהוא טפל אל האדם מבחוץ ואינו מתעצם באדם כלל כשאר המעלות, וכן כתב הרמב"ם בח' פרקיו כי כל הקנינים כחכמה וגבורה ומעלת המדות כולם מתעצמים עם האדם ודבוקים בו חוץ מן העושר כי הוא נטפל אל האדם מבחוץ ואינו דבק עמו כלל, או בהרת היינו לבנות, מין זה בא על המספר לה"ר ומלבין פני חבירו ועושה בו חברבורות לבנות כי אזיל סומקא ואתי חיורא (ב"מ נח:) כמ"ש (ישעיה כט כב) לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו, ובדרך זה הכרת פניו ענתה בו כי תוכו רצוף אהבת הממון, או הגסות, או לספר בגנות חבירו, ונגע זה מוציא רעתו לחוץ לגלות רעתו בקהל ועל שם זה נקרא מצורע מוציא רע, כדרך שנאמר (שמות לב כה) וירא משה את העם כי פרוע הוא ואמרו רז"ל שלקו בצרעת (ילקו"ש מצורע יד תקסג) כד"א וראשו יהיה פרוע (ויקרא יג מה) והוא לשון גילוי שתגלה ותראה רעתו לעין כל והיינו ענין הצרעת.

והובא אל הכהן. אין טהרתו כ"א ע"י כהן יען כי כל מי אשר הוא מזרע אהרן נמצאו בו ג' מדות טובות הפכיים לאלו כי חטא הלשון גורם כל ריב וכל נגע ובין אחים יפריד ע"כ יבא אהרן שאחז במדת השלום וירפא לזה כי הוא היה אוהב שלום ורודף שלום, וכן חטא גסות הרוח ראוי שיתוקן על ידו כי הוא היה עניו ביותר כארז"ל (חולין פט) גדול מ"ש במשה ואהרן ממ"ש באברהם דאילו באברהם כתיב (בראשית יח כז) ואנכי עפר ואפר ובמשה ואהרן כתיב (שמות טז ח) ונחנו מה, וכן חטא חמדת הממון לא היה ג"כ באהרן יען כי הכהנים לא היה להם חלק ונחלה בארץ ולא היה להם יותר ממה שזכו משלחן גבוה ע"כ היו שלמים במדת ההסתפקות ולא היו בכלל צרי העין אשר כל מגמת פניהם לאסוף ולכנוס, ע"כ מן הראוי שכל ג' מיני צרעת אלו לא יטהרו כי אם על ידי כהן.

אדם וגו׳ והיה בעור בשרו לנגע צרעת. אין הלשון מדויק והכי מיבעי אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת שאת או ספחת או בהרת והובא וגו׳. שהרי שאת או ספחת או בהרת היינו נגע צרעת. אבל הענין דלא נקרא נגע בלשון הכתוב אלא שיש בו סימני טומאה הא בל״ז אע״ג שהיא צרעת מכ״מ אינו נקרא נגע בל״ת וכדאי׳ בפי׳ בנדה די״ט נגע טהור מי איכא וכ״ת כולה הפך לבן ההוא בוהק מיקרי. והכי מוכח מגוף המקרא להלן י״ד ל״ה כנגע נראה לי בבית. וידוע הדרש שאפילו הוא חכם לא יגזור לומר דבר ברור שהוא נגע אלא כנגע. ואי איתא דאפילו נגע טהור ה״ז נגע הרי יכול לומר נגע נראה לי. אלא ברור שאין זה נגע . והנה כבר פי׳ בזוה״ק כאן דאדם משמעו חשוב. וכמש״כ ר״פ ויקרא בשם המ״ר. והוסיף בזוה״ק לפרש דבשביל שהוא ת״ח חש הקב״ה לעשות לו כפרה. ובזה נבוא לביאור הכתוב. דבברכות ד״ה אי׳ דרמי נגעים אנגעים אי הווין כפרה או לא ומסיק הא לן והא להו. ופרש״י דבא״י שטעון שלוח מחנות אינו יסורין של אהבה ובבבל שאין טעון שלוח הוי מזבח כפרה ויסורין ש״א. וע׳ בתוס׳. ולי קשה טובא דא״כ דהברייתא דתניא כל מי שיש בו אחד מד׳ מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה. מיירי בבבל במקום שאין נוהג דינו טומאה. וקשה א״כ למאי דייק התנא ד׳ מראות נגעים. ותו הרי סתם ברייתא מיתני בא״י. אלא נראה להיפך דמצות שהמצורע נוהג בם הוא עיקר המכפר. כמש״כ בה״ג לענין אבל ומוחרם וכ״כ הרא״ה בס׳ החינוך לענין צרעת. ולפי״ז הוא להיפך דבא״י ובד׳ מראות הללו שנוהג בם דיני מצורע המה מזבח כפרה משא״כ אם לא הגיעו לידי כך או בבבל אינן יסורין ש״א (א). מעתה הכי ביאור המקרא. אדם שהוא ת״ח כי יהיה בו שאת או ספחת או בהרת אזי והיה לעור בשרו לנגע צרעת. היינו לסימני טומאה שיהיו נקראים נגע. משא״כ הדיוט שיש בו שאת או ספחת וגו׳ לא יגיעו לסימני טומאה כלל. זהו על דעת מדרש זוה״ק הנ״ל. וי״ל עוד בא״א קצת דגוף הצרעת ומכאובה בא על חטא לשה״ר וכדומה. אבל עונש השלוח חוץ למחנה ובזיון של פריעה ופרימה בא על חטא חה״ש מדה כנגד מדה. מש״ה אדם שהוא ת״ח שחטא בלשה״ר וכדומה שמביא לידי צרעת הרי מלבד החטא הוא מחלל ש״ש מש״ה והיה בעור בשרו לנגע צרעת המטמא. וע׳ מש״כ בספר במדבר כ״א כ׳:

מ דעת רש"י הכי לפי שכתוב בסמוך והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים למה לי למכתב אחד וגם מבניו הכהנים לא היה לו למכתב רק ואל בניו אלא אחד בא לרבות אף שאר אדם שאם היה הכהן עם הארץ מראה לאדם שהוא יודע סימני טומאה אף על פי שאינו כהן, ומה דכתיב בתר הכי מבניו הכהנים ללמד אף על פי שכהן לא ידע סימני הטומאה אלא צריך להראות לתלמיד חכם אף שאינו כהן מכל מקום אינו רשאי התלמיד חכם לאמר זה סימן טומאה וזה סימן טהרה אלא הוא ילמד לכהן דין טומאה וטהרה כדי שהכהן יאמר לאדם שהנגע בו טהור אתה או טמא ועל זה פירש רש"י גזירת הכתוב כו':