ויקרא יג, יט

או בהרת לבנה אדמדמת. שאין הנגע לבן חלק אלא פתוך ומעורב בשתי מראות לובן ואודם:

וִיהֵי בַאֲתַר שִׁחֲנָא עַמְקָא חַוְרָא אוֹ בַהֲרָא חַוְרָא סַמְקָא וְיִתַּחֲזִי לְכַהֲנָא

וִיהֵי בַּאֲתַר שִׁיחְנָא שׁוּמָא זְקִיפָא חִיוְרָא אוֹ בַּהֲקֵי מִיטַפְלָא חִיוְרָא סַמְקָא מְעַרְבִין וְיִתְחֲמֵי לְוַת כַּהֲנָא

לבנה אדמדמת. מעורבת משני העינים או קצתם כן:

מלת צרעת מחלה וכן ושלחתי את הצרעה ואין מלת ושלחתי טענה כי הנה ישלח דברו אני שולח את כל מגפותי ישלח בם חרון אפו:

והיה במקום השחין שאת לבנה. שאין אותו המקום נדון בסימני עור בשר של מעלה וכן מקום מכות אש כי אמנם העור הטבעי שנאבד בשחין או במכוה לא ישוב עוד כמאז אבל יולד במקומו דבר דומה לעור שאין עור מחליף כדאיתא פרק בא סימן. וכמו שספרו הרופאים:

או בהרת לבנה אדמדמת. בת"כ דריש מלמד שמטמא בפתוך פי' מעורב בלובן ואודם לא פשתה בעור והיא כהה הא אם פשתה אפי' נשתנה טמא:

לבנה אדמדמת. פתוך כמו כוס של חלב שנפלו בו טיפי דם:

שאת לבנה או וגו׳. בתורת כהנים אמרו טעם אמרו ״לבנה״, לומר שאינה אדמדמת, ובהרת לבנה אדמדמת. ומנין לתן בשאת אדמדמת ובבהרת לבנה חלקה? תלמוד לומר ״נגע צרעת״ (ויקרא יג:כ), פרוש, בסוף הענין. ונראה שלא הצרך התנא לרבוי של ״נגע צרעת״ אלא לפתוך של שאת, שלא תאמר כיון שלבנוניתה אינו עז, אם יבא בו הפתוך יחשך הלבנונית, תלמוד לומר, אבל לא לחלקה של בהרת, כי הגם שלא היה רבוי של ״נגע צרעת״ לא הייתי מטהר בהרת חלק, שלא מצינו שיש טמאה בשאת יותר מבהרת.

ופרוש הכתוב כן הוא: ״שאת לבנה או בהרת לבנה״ – הגם שהיא אדמדמת, כי גון הבהרת יש בו שאת ולא יטהר לצד שגדל בו מראית הצרעת, ולא הצרך רבוי של נגע צרעת אלא לפתוך השאת. והגם שאמר התנא שתי חלוקות, אגב אמרה. ודע כי לאו דוקא שאת, אלא הוא הדין ספחתה של בהרת ושל שאת מטמאין בחלק ובפתוך. כן מוכח במסכת נגעים (פרק א משנה ב), וטעמו ממה שרבה נגע צרעת – כל ארבעה מראות שוים הם בדין זה.

לבנה אדמדמת. זהו בהרת שמטמאת גם בפתוך מראה אודם שבלבנונית וכמו כן מטמא בפתוך שארי מראות עור בשר. אלא שרגילה יותר להיות בשחין. וכמו דמשום זה כתיב דיני מחיה בשאת יותר מבהרת. משום דמחיה מצוי יותר בשאת וע״ע להלן מקרא מ״ג דשם מבואר דפתוך מטמא גם בשאת:

נ פירש רש"י בשבועות דף ו' פתוך מעורב: