ויקרא יג, יב

מראשו. של אדם ועד רגליו:

לכל מראה עיני הכהן. פרט לכהן שחשך מאורו:

וְאִם מִסְגָא תִסְגֵי סְגִירוּתָא בְּמַשְׁכָּא וְתַחְפֵי סְגִירוּתָא יָת כָּל מְשַׁךְ מַכְתָּשָׁא מֵרֵישֵׁהּ וְעַד רַגְלוֹהִי לְכָל חֵיזוּ עֵינֵי כַהֲנָא

וְאִין מִסְגַיָא תַּסְגֵי סְגִירוּתָא בְּמוֹשְׁכָא וְתַחְפֵי סְגִירוּתָא יַת כָּל מְשַׁךְ בִּישְרֵיהּ מֵרֵישֵׁיהּ וְעַד רִיגְלוֹי לְכָל חֵיזְיוּ דְחַמְיַין עֵינוֹי דְכַהֲנָא וּמִתְכַוְונָן בֵּין לִמְדַכְיָא וּבֵין לְסָאֳבָא

ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע הנה הפריחה אינה סימן טהרה עד שתפרח בכל הגוף חוץ מן המקומות שמנו חכמים במשנה (נגעים פ"ח מ"ה) שאין מעכבין את ההופך כולו לבן אם כן מהו "את כל עור הנגע" אבל פירושו וכסתה הצרעת את כל עור הנגע ומראשו ועד רגליו יאמר שהפך לבן מקום הנגע וכל הגוף הא אם הפך לבן כל הגוף ומראה הנגע חזר לבהק או נתרפא טמא הוא:

פרוח תפרח ב' דין ואידך פרוח תפרח ותגל לומר כשפרוח תפרח הצרעת בכולו יגיל כי אז יטהר:

ואם פרוח תפרח הלבין פני הנגע כמין פרח.

מראשו ולא תוך ראשו. ועד רגליו ולא תוך רגליו.

לכל מראה עיני הכהן פרט לכהן שחשך מאור עיניו ומה כהן פרט לשחשך מאור עינו אף היום פרט לשחשך מאור היום. ד״א לכל מראה עיני הכהן פרט לבית הסתרים. מכאן אמרו האיש נראה כעודר ומוסק זיתים והאשה כעורכת ומניקה את בנה.

ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע כולו הפך לבן. יש להקשות איך איפשר שאם כולו מלא צרעת מראשו ועד רגליו שיהיה טהור ובנגע צרעת קטון יהיה טמא. התשובה שהצרעת תהיה באדם בחטא לשון הרע והלשון הרע נאמר לאחד משתי תכליות האחד לתכלית עשות רעה לחבירו וזה נאמר בסתר ולזה אמר הכתוב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו בעבור שכוונתו בזה הלשון הרע להזיק לחבירו ושישנאוהו האנשים ושיבדלו ממנו ולכן מדה כנגד מדה בדד ישב והלשון הרע השני אינו לתכלית רע ולא להשניא בעיני הבריות אלא לומר צחות ודרך שחוק וכדומה וזה נאמר בפרהסיא ולכן באה לו הצרעת בפרהסיא מראשו ועד רגליו ולכן אין ראוי שיהיה טמא ובדד שלא היתה כוונתו להשניא חבירו עם הבריות אלא דרך צחות:

ואם פרוח תפרח. דין הזה הוא חוק שיהא פריחה בכולו קל מפשיון כ״ש. מכ״מ רמז המקרא טעמו בצדו דכתיב וטהר את הנגע ולא כתיב וטהרו הכהן ויהא קאי על האדם. אלא בא ללמדנו טעם הדבר. וכבר ביארו הרמב״ם והרמב״ן דאפילו סימני טומאה אינם גרוע כ״כ בהלכות הרופאים וא״כ אין זה אלא כמו דכתיב באיוב ל״ו ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון. וכבר ביארנו בס׳ בראשית ר״פ ויגש דמשמעות ויגל אזנם דהיסורים אינם באים בחוזק כ״כ אלא כמדבר על האוזן שידע יד ה׳ עליו וישוב אל לבו טרם יגלה מוסר עונותיו לכל. [ושם ביארנו על שקידת התורה וזהו למוסר]. וכאן הוא כמו כן אם לשונו סרוח בלה״ר וכדומה בעונות שמביאים צרעת באים סימני טומאה לגלות אזנו שישוב ורפא לו. אבל אם פרחה בכולו א״צ עוד להתראה ע״י טומאה. שהרי כבר יסוריו וזוהמתו ידוע לכל ע״כ וטהר את הנגע לא שהאדם טהור וא״צ כפרה אלא להיפך שהוא אות שאינו בר מוסר ושוב אין לטמא הנגע:

ז לא מראשו של נגע ועד רגליו דלא שייך בו ראש ורגל: