שמות ט, כג

וַאֲרֵים משֶׁה יָת חֻטְרֵהּ עַל צֵית שְׁמַיָא וַיְיָ יְהַב קָלִין וּבַרְדָא וּמְהַלְכָא אֶשָׁתָא עַל אַרְעָא וְאַמְטַר יְיָ בַּרְדָא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וַאֲרֵים משֶׁה יַת חוּטְרֵיהּ עַל צֵית שְׁמַיָא וַיְיָ יְהַב קָלִין וּבַרְדִין וּמְצַלְהֲבָא אֵישָׁתָא עַל אַרְעָא וְאָחִית יְיָ בַּרְדָא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם

ותהלך אש. מהבנין הקל מל' הליכה:

ארצה. הפך תולדותה. כי היא למעלה עולה:

ותהלך אש ארצה. כי האויר הנלהב ירד לארץ בחוזק תנועת הברד המכביד עליו ברדתו למטה:

וימטר ב' במסורה דין ואידך וימטר עליהם כעפר שאר גבי שלו מלמד שהשלו היה יורד בכח ומכה לרשעים כדרך שהברד מכה במצרים:

קולות וברד ותהלך אש ארצה. ידוע כי בזמן הברד האויר משתנה והחלאים באים על כל המורכבים מד' יסודות וסבת החולי בהם שנוי האויר וקלקולו והתהפכות ארבע יסודות כי כל זמן שהם מזוגים יחדו ועומדים על מתכונתם בשוה הגופות בריאים וחזקים ובהתהפכותם בא החולי.

וע"כ יתכן לפרש כי הזכיר הכתוב בכאן ד' יסודות, קולות וברד הם הרוח והמים, ותהלך אש ארצה האש והעפר, והזכירם מהופכים להורות כי בבא הברד ישתנה האויר ויתהפכו היסודות מלמעלה למטה והקב"ה עושה כרצונו עד שטבע האש שהוא עליון וזך מכלם חוזר לטבע העפר שהוא השפל והכבד שבכלם זהו שאמר ותהלך אש ארצה.

וה׳ נתן קולות הוא וסנקליטין שלו.

ותהלך אש ארצה ממה שנאמר ואש מתלקחת יודעים אנו שיש אש באותה מכה, לא אמר כך אלא בשביל האש ששנתה מנהגה שדרכה לעלות למעלה.

וה' נתן קולות טוני"ר (tonnère, Donner):

וברד אבני ברד גרשל"א (grêle, Hagel) גדולה וגסה:

ואש מתלקחת אישפרטי"ר בלע':

ותהלך אש ארצה. שלדר"ש (sauta, saltò, sprang hernieder) בל' שנופלת על הארץ:

ויט משה את מטהו. אע״ג שאמר ה׳ ידך ולא הזכיר המטה הבין משה שכך דעת ה׳. שהרי כבר אמר ה׳ למשה אשר במטה הזה יעשה את האותות אלא פי׳ נטה ידך במטה משא״כ לאהרן הוצרך ה׳ לפרש נטה ידך במטך:

ותהלך אש ארצה. מהקולות היינו מרעמים וברקים. ומהברד היינו מהתפוצצות הברד כמו שמפרש במקרא הסמוך. וימטר ה׳ ברד וגו׳. עוד היה ברד מוקשה ומוגלד כדרך ברד ושני אופני ברד האלה היו משלימים המכה כאשר יבואר:

וה' נתן קולות וברד. הנה משה אמר הנני ממטיר כעת מחר ושרט שריטה על הכותל והודיע שברגע זו שיגיע הצל לשריטה זו יתחיל הברד, והמצריים היו מדקדקים אחריו שלא יאחר רגע שאז יאמרו בדאי הוא, וידוע שמעת שיתחיל הברד לרדת ממקום העבים עד שיגיע לארץ שוהה איזה רגעים, וכן קול הרעם היוצא מן העבים עד שיגיע למטה שוהה ג"כ משך זמן, אבל הברק נראה תיכף באותו רגע שיוצא ממקומו, כי חוש הראות א"צ משך זמן, וע"כ נראה תמיד הברק לפני הרעם הגם שהרעם יוצא קודם, מפני שחוש הראות יקדים מוחשיו לפני חוש השמע, וא"כ כשהגיע הרגע ששרט שריטה בכותל שאז יצא הרעם למעלה ואחריו הברק, בכל זה לא נשמע הרעם למטה עד אחר איזה רגעים, וכן הברד שירד ברגע זו ממש ממקום העבים לא בא למטה עד אחר איזה רגעים, רק הברק יתראה תיכף לא הברד והקולות ויאמרו משה בדאי הוא כי אחר המועד, ולכן היה בזה נס גדול שבאותו רגע שיצא הברד והרעד ממקומו למעלה ברגע זו ממש כבר היה למטה, ורק במהירות כמו הברק שיורד בלא משך זמן, ובזה היה פה שנוי בברד ורעם טבעי שהברק מתראה לפני הרעם, אבל פה שהברד והרעם הלכו במהירות כמו הברק, התראו הם לפני הברק, כי הרעם יוצא תמיד קודם הברק, רק שבלתי נשמע תיכף מפני התאחרות הקול, ופה שהקול וכן נפילת הברד לא נתמהמה רגע קדמו הם אל הברק, ועז"א וה' נתן ולא אמר וה' המטיר ברד, כי לא היה בדרך המטר הטבעי, רק ענין נסיי שנתן ה' שיקדמו הקולות וברד ואח"כ ותהלך אש ארצה שהוא אש הברק. והנה הנס הגדול הזה לא היה צריך אלא ברגעים הראשונים, שלא היה אפשר שיגיע הקול והברד למטה בדרך הטבע, היה צריך שירד במהירות בנס לאמת נבואת משה, אבל אחר שעברו הרגעים הראשונים שכבר יגיעו הקולות והברד למטה בדרך הטבע, נפסק הנה הזה וירדו כדרך הטבע, ועז"א וימטר ה' ברד על ארץ מצרים, שאח"כ המטיר ברד כדרך המטר הטבעי, שורד כדרכו ושוהה בהליכתו כפי חוקי הכובד והתנועה: