שמות ז, ד

את ידי. יד ממש להכות בהם:

וְלָא יְקַבֵּל מִנְכוֹן פַּרְעֹה וְאֶתֵּן יָת מָחַת גְבֻרְתִּי בְּמִצְרָיִם וְאַפֵּיק יָת חֵילִי יָת עַמִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּדִינִין רַבְרְבִין:

וְלָא יְקַבֵּל מִנְכוֹן פַּרְעה וְאִיגָרֵי בְּהוֹן גִירִין דִקְטוֹל וְאֶתֵּן מְחַת גְבוּרַת יְדִי בְּמִצְרָיִם וְאַפֵּיק יַת עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּדִינִין רַבְרְבִין

ונתתי את ידי. מכתי. כי ביד היא כדרך בני אדם.

וטעם צבאותי. כמו שהם המלאכים צבאות ה' בשמים. כך הם ישראל בארץ:

ולא ישמע אליכם פרעה. לא קודם ההקשאה, גם לא אחרי כן עם ראותו רבוי האותות והמופתים, ולכן אעשה בהם שפטים, והם מכת בכורות וטביעת מצרים בים סוף, ששניהם בלבד היו על צד עונש להם מדה כנגד מדה. אבל שאר המכות היו אותות ומופתים להשיבם בתשובה, כאמרו בזאת תדע כי אני ה', בעבור תדע כי אני ה' בקרב הארץ, למען תדע כי לה' הארץ, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר וידעתם. אתה ישראל והמצרים. וגם כשהטביעם בים כיוון לעשות באופן שהנשארים במצרים יכירו וידעו כאמרו וידעו מצרים כי אני ה':

והוצאתי את צבאותי. קרא הכתוב לישראל צבאותי לפי שהם כנגד צבא הגלגלים י"ב שבטים כנגד י"ב מזלות ועוד שהם נמשלים לכוכבים שנאמר (דברים א׳:י׳) והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, ועוד ירמוז צבאותי אל הצבא העליון, ויהיה שעור הכתוב והוצאתי את צבאותי של מעלה עם עמי בני ישראל של מטה, וזהו שאמרו גלו למצרים שכינה עמהם ואם שכינה עמדה בגלות ק"ו לשאר העליונים, וזהו שאמרו רז"ל צבאות שם קדש הוא ואינו נמחק לפי שלא נקרא צבאות אלא על שם שרי צבאות מעלה וזהו שהזכיר (שמות י״ב:מ״א) יצאו כל צבאות ה' כלומר העליונים והתחתונים.

ולא ישמע אלכם פרעה. מקרא זה אינו להבא שהרי במכת בכורות שמע אלא פי׳ על תחלת המכות.

צבאותי קראם כן לפי שהם שנים עשר שבטים כנגד שנים עשר מזלות:

ולא ישמע. קשה, אחר שאמר ״ואני אקשה״, מה מקום לומר ״ולא ישמע״? עוד צריך לדעת מה נתינת יד זו חדשה שאינה בכלל אותות ומופתים האמורים למעלה בהקשאת לבו. עוד יש לדקדק בכתוב.

אכן כונת הכתוב הוא: בתחלה אמר ואני אקשה וגו׳ והרביתי, ומודיע עוד שאחר שירבה מופתים יוסיף פרעה הרשע על חטאתו פשע, ולא ירצה לשמוע השליחות עוד מכם כשאשלח אתכם אליו. וכן היה, דכתיב (שמות י:כח) ״אל תוסף ראות פני״ וגו׳. ומודיע ה׳ למשה כי בעשותו כן אז הוא גבולו, כי תכף ומיד יתן ה׳ ידו, פרוש, מכת בכורות, על דרך אמרו (דברי הימים א כא:טז) ״וחרבו שלופה בידו״.

ואמר בכנוי אליו את ידי, לומר כי מכה זו יעשנה ה׳ בידו ממש כביכול, כאמרם זכרונם לברכה (מכילתא בא): אני ולא מלאך ולא שרף ולא שליח אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו וכו׳, ובאמצעות מכה זו תכף ומיד אוציא את צבאותי. ורמז גם כן על מה שעשה באלהיהם שפטים גדולים במכת בכורות כידוע:

ובזה נחה דעתי במאמר משה שם, כשאמר לו פרעה ״אל תוסף״ וגו׳, השיבו ״כן דברת לא אוסיף״ וגו׳. וקשה על משה רבינו, על מי סמך לומר ״לא אוסיף״ וגו׳, ואם יאמר לו אלהינו ״לך אל פרעה״ פעם אחרת, מה יענה? ולפי מה שפרשנו טעמו לשבח, כי ה׳ אמר אליו כי כשיגיע למדרגת מיאון שמיעת דבריהם, זה הוא סוף גזרתו לנטות ה׳ ידו וגו׳ ולהוציא. לזה כשאמר לו ״אל תוסף״ וגו׳, הרי שלל השמיעה שלא ישמע עוד מהם דבר קטן וגדול, ואפלו ראות פניהם אסר על עצמו. לזה תכף אמר אליו ״כן דברת לא אוסיף״ וגו׳, אלא עוד תשמענה אזנך דבר עתה וגו׳. ודבר זה של מכת בכורות כבר הודיעו ה׳, וכמו שפרשתי בפרשת שמות בפסוק (שמות ד:כב) ״כה אמר ה׳ בני בכרי ישראל״, דרשו משם.

והוצאתי את צבאותי את עמי וגו׳. צריך לדעת מי הם הצבאות, ואם הם ישראל היה לו לומר ״את צבאות עמי בני ישראל״. ואולי כי יכון ה׳ לרשום בתורה הפלגת מעלתנו אצלו, כי אין לו צבאות מיחדים לו כישראל, ולזה אם היה אומר ״את צבאות עמי״ וגו׳ היה מקום לומר כי ה׳ יש לו הרבה צבאי צבאות וזה אחד מהם. לזה אמר את צבאותי סתם, לומר הרשומים, ואין צרך לומר צבא פלוני, כי באמרך צבאות ה׳ אחד הוא המיחד, ואחר כך אמר מי הוא זה ואיזה הוא – את עמי בני ישראל. ויתבאר הכתוב על דרך כלל ופרט – אין בכלל, צבאותי, אלא הפרט שהם בני ישראל, ומעתה לא יקרא בכנוי צבאות ה׳ אלא ישראל המרוממים והמעלים.

ולא ישמע אליכם וגו׳. אין הכונה שלא יציית לעשות כדבריהם. דזה כבר אמר ואני אקשה וגו׳. וגם לעיל. וגם לשון אליכם אינו במשמע כך כמש״כ לעיל ו׳ י״ב. אלא כל המאמר עד סוף הוא סדר הגאולה איך יהיה עד גאולה שלימה כאשר יבואר. והודיע ה׳ שתגיע שעה שמלבד שלא יציית עוד ימצא לב לומר שלא ישמע כלל דבריהם. והיינו במכת חשך שהזהירם לא תוסיפו לראות פני וגו׳. ואז. ונתתי את ידי. הוא מכת בכורות שהוא מעין דבר שמכונה בשם יד:

והוצאתי את צבאותי את עמי. פי׳ ברבה דצבאותי המה מלאכי מעלה שהיו במצרים עם השכינה שגלתה עם ישראל וכמש״כ בס׳ בראשית ט״ו ז׳ שהיה הכנה לזה ל׳ שנה לפני ברית בה״ב. עתה אוציאם יחד:

את עמי וגו׳ מארץ מצרים. זהו יציאה מקומית. ולא יציאה לחרות כאשר יבואר:

בשפטים גדולים. לא מדבר בכל עשר מכות אלא במכת בכורות לבד. שנעשה אז באלהי מצרים שפטים גדולים וסמך הקב״ה ידיעה זו ליציאת מלאכי מעלה שזה גרם לדבר. כי בעת היות במצרים צבאות הקדושה. נגד זה נתחזקו כחות הטומאה כי זה נגד זה עשה האלהים. ומשום שהמקום מסוגל לטומאה יותר מלקדושה שלא בא לשם אלא במקרה בשביל ישראל. מש״ה נתחזקו כחות הטומאה כמו ערך כחות הקדושה. וכאשר יצאו צבאות הקדושה נתבטלו כחות הטומאה להיות בשפע שמה. וממילא נעשה שפטים בצורות שנעשו לאותם הכחות. כמו בצאת הנשמה מן הגוף. משתנה צורת הגוף ונשחת הרבה בכמה אופני כעור:

ולא ישמע אליכם פרעה. ר"ל וגם בתשע מכות הראשונות עדיין לא ישמע, ואז ונתתי את ידי במצרים היא מכת בכורות שזה מיוחד ליד ה', כמ"ש ביד חזקה זו הדבר, ואז והוצאתי את צבאותי את עמי ב"י כי אז נתקדשו במצות מילה ופסח ונעשו עם ה' וכצבא מרום גבורי כח עושי דברו, ולחז"ל רמז שצבא ה' העליונים היו עמם בגולה ויצאו עמהם וזה יהיה בשפטים גדולים, כמ"ש ובאלהיהם עשה ה' שפטים: