שמות לט, א

ומן התכלת והארגמן וגו'. שש לא נאמר כאן, ומכאן אני אומר, שאין בגדי שרד הללו בגדי כהנה, שבבגדי כהנה היה שש, אלא הם בגדים שמכסים בהם כלי הקדש בשעת סלוק מסעות, שלא היה בהם שש:

וּמִן תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי עֲבָדוּ לְבוּשֵׁי שִׁמוּשָׁא לְשַׁמָשָׁא בְּקוּדְשָׁא וַעֲבָדוּ יָת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא דִי לְאַהֲרֹן כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

וּמִן תִּכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי עֲבָדוּ לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא לְשַׁמָּשָׁא בְּקוּדְשָׁא וַעֲבָדוּ יַת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא דִי לְאַהֲרן כַּהֲנָא הֵי כְּמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה

בגדי שרד. הם הנזכרים בפ' במדבר סיני. כי צוה השם שיכסו הארון בפרכת בעבור כבודו. ועל הפרוכת כסוי עור תחש. ועל זה הכסוי בגד כליל תכלת. ועל דרך הסברא כי התכלת בעבור כבוד הארון אם היה האויר זך. ואם ירד גשם יסירהו ויעמוד עליו כסוי עור תחש. ועל שלחן הפנים בגד תכלת ובגד תולעת שני ולמעלה כסוי עור תחש ובגד תכלת על המנורה ועל מזבח הזהב וארגמן על מזבח העולה ועל הכל עור תחש. ואחר שהזכיר בגדי שרד הזכיר בגדי הקדש שהם לאהרן שהוא הכהן הגדול והחל לפרש אותה:

בגדי שרד. בגדים שלא היתה להם שום תמונה מוגבלת וידועה זולתי המצוייר בשרד, כמספיק לכסות הכלים:

עשו בגדי שרד וגו' כל בגד ובגד ממין אחר כיצד לארון הקדש ולשולחן הפנים ולמנורה ולמזבח הזהב ולכל כלי השרת שבקדש לכל אחד מהם בגד תכלת ולמזבח העולה בגד ארגמן, וללחם הפנים ולכלי השלחן בגד תולעת שני כמו שמפורש בפרשת במדבר.

כאשר צוה ה׳ את משה. טעם אמרו כן בכל פרט ופרט, על פי מה שכתבנו בפרשת תצוה (שמות כז:כ) כי חלק ה׳ למשה חלק בכל מלאכות ועבודות הנעשות במשכן, כי חלקו במעשה הוא המצוה אשר יצוה ה׳ הדבר על ידו, לזה מזכירו בכל פרט ופרט שהגם שאינו עושה הרי הוא מצוה לעשות.

עוד ירצה, שהיו אומרים בשעת המלאכה: ״הרי אנו עושים דבר זה כאשר צוה ה׳ את משה״.

עוד נראה לפי מה שקדם לנו, כי אין לך מצוה שאין בה פרטי ההשכלה, ולא נכתב בתורה אלא מעוט, כמאמר רבי יוחנן בהנזקין (גיטין ס,ב), ומלבד זה יש בכל מעשה ממעשה המשכן מושכל, והוא פנימיות הדברים. ואלה יעשו בכונת הלב ובשכליות הנעלם, ויעשו דבר במינו כידוע ליודעי דעת והבנין, והוא מה שרמזה התורה בכל פרט ופרט כאשר צוה ה׳ את משה, פרוש, בעל פה ואינו מפרש בתורה לצד יקר הדבר. ואשכילך כי המכתב הוא מבחינת המופעל, והמושכל משלל מהתקבל מקצתו בבחינת ההפעל, ומקצתו גם מבחינת הנדבר כי רחוק הוא בשתי הדרגות. וקצת רמז ה׳ בנפעל, נראה ואינו נראה, בסוד צורת האותיות וטעמיהם ועטרות שעל ראשיהם התגין ומעשיהם בחינת מחשבה יקראו, ונגלה למשה בסיני פלאי פלאות. וצא ולמד מדרשת רבי עקיבא (סנהדרין קו,א) שלש מאות הלכות בעליונו של למ״ד, המה ראו מעשה ה׳. והודיע הכתוב בכל פרטי המשכן כי עשאוהו כאשר צוה ה׳ את משה ככל נפלאות אשר יכון עליהם.

עשו בגדי שרד. המה המכסים את כלי הקודש. ורש״י הוכיח מזה המקרא שא״א לפרש בגדי כהונה כדאי׳ ביומא ספ״ז. ולעיל ל״ה י״ט ביארנו שאדרבה מזה המקרא מוכח שבכ״מ דכתיב בגדי שרד משמעו גם בגדי כה״ג ביוה״כ. ורק כאן דלא אפשר לכלול בגדים אלו בבגדי שרד. פי׳ הכתוב ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן. היינו בגדי יוה״כ. ומש״ה כתיב כאשר צוה וגו׳ בכלל ג״כ. פי׳ הבגדים שבאו בקבלה. והנה לא נזכר חשבון על תכלת וארגמן וגו׳ ושש ועזים ועורות תחשים ואילים מאדמים. כמה באו בנדבה משום שהי׳ ע״ז עדות גמורה מבצלאל ואהליאב כמש״כ. ולא נצרך לעשות חשבון אלא ממתכיות שע״ז לא היה מעיד אלא בצלאל. ומזה הטעם בא חשבון אלה פקודי לפני מלאכת בגדי כהונה. משום שכבר נגמר מעשי זהב וכסף ונחשת ולא נשאר כ״א הציץ וחוטי אריגה בחושן ואפוד והוא דבר מועט ונכלל בחשבון זהב התנופה. וממינים אלו שנעשו ב״כ לא נעשה חשבון מטעם האמור. והנה פירש הכתוב שלשה מינים אלו תכלת וארגמן ותולעת שני שעשו בגדי שרד. באשר שארי מינים שש ועזים והעורות אם נשאר מהם נכנס לבדק הבית. או נמכר ונכנס מחירם לבדק הבית. אבל משלשה מינים הללו מה שנשאר מדי העבודה למלאכה שצוה ה׳. פי׳ הכתוב שהתחכם בצלאל ועשה מדעתו מהנשאר בגדי שרד לכסות כלי קודש. ולזה אין שיעור וכמה שהיה כך עשו עד שלא נשאר מאומה וכוון בזה לדעת הקב״ה שצוה אח״כ לעשות הכסוי לכל כלי כראוי לו וכאשר יבואר במקומו בס׳ במדבר:

ויעשו את בגדי הקדש הוא כלל שאחריו פרט מפרש ויעשו את האפוד וגו':

ויעש את האפוד זהב וגו' וידבר ה' אל משה לאמר ביום החדש. ראוי שתתבונן עם היות שלא זכרתיו בשאלות למה זה כתוב באפוד ויעש את האפוד בלשון יחיד ובאבני השהם אמר ויעשו בלשון רבים ובחשן כתב ויעש בלשון יחיד וכן אמר במעיל ויעש. אמנם בכתנת ומצנפת מגבעות ומכנסים ואבנט כתב בכל אחד מהם ויעשו וכן נאמר בציץ ויעשו ויכתבו עליו ויתנו עליו. וראוי לתת טעם מה בשנוים האלה. והנראה בזה הוא שבכל אחד מאלה הבגדים היה מצטרף בצלאל עם האומנים הפועלים אותם, והיה זה לכבוד אהרן וכדי שלא יקלו האומנים בעשיית בגדיו בחושבם שלא היתה הקדושה בהם כל כך כמו בכלי אהל מועד ולזה נאמר באפוד ויעש את האפוד רומז לבצלאל. ואמר וירקעו את פחי הזהב וגו' כתפות עשו לו הכל בלשון רבים לרמוז לאומנים שפעלו עמו בו וכן באבני השהם נאמר ויעשו את אבני השהם כנגד האומנים שפעלו אותם. ואמר וישם אותם על כתפות האפוד בלשון יחיד כנגד בצלאל. וככה בחשן אמר בלשון יחיד ויעש את החשן כנגד בצלאל, ואמר בלשון רבים עשו החשן וימלאו בו ד' טורי אבן. ויעשו על החשן שרשרות ויתנו שם העבותות ושאר הפסוקים בחשן הכל בלשון רבים כנגד האומנים. וככה במעיל אמר בלשון יחיד ויעש את מעיל האפוד כנגד בצלאל ואמר בלשון רבים ויעשי על שולי המעיל רמוני תכלת וגו' ויעשו פעמוני זהב טהור ויתנו את הפעמונים כנגד האומנים, אמנם הכתנת והמצנפת ופארי המגבעות ומכנסי הבד והאבנט אמר בהם ויעשו כנגד האומנים ולא זכר בהם לשון יחיד מורה על בצלאל. לפי שלהיותם בגדים קלים לא נתיחסה עשייתם לבצלאל כמו האפוד והחשן והמעיל, ואמנם ציץ הקדש להיותו קדש לה' הושוו בו כל האומנים ונתיחס לכלם מבלי חלוף ולזה נאמר בו ויעשו ויכתבו עליו ויתנו עליו פתיל תכלת כי כמו שבמלאכה הראשונה מהמשכן נאמר ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות וגו' להגיד שנתעסקו במלאכה ההיא בשוה כל האומנים להיותה הראשונה ככה הציץ להיותו הדבר האחרון מכל המלאכה התעסקו כלם בעשייתו וכמו שזכרתי, ומפני שבמעשה האפד מלבד מה שכתוב בסדר תצוה כתוב כאן וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים וגו' ואולי יחשוב חושב שהאומנים הוסיפו זה מעצמם כיון שלא נזכר בצוואה לכן הוצרך הכתוב לומר בו כאן כאשר צוה ה' את משה כי על הכל נצטווה משה והוא אמרו אליהם וכן באבני השהם אמר הכתוב אבני זכרון לבני ישראל ולא ידענו הזכרון הזה אם יהיה לבני ישראל עצמם או יהיו נזכרים לפני הקב"ה לכך הוצרך לומר בהן כאשר צוה ה' את משה כי שם בסדר תצוה אחרי אמרו זכרון לבני ישראל נאמר עוד ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתיפיו לזכרון שהוא פירוש הזכרון וככה בחשן נזכר שם בסדר תצוה ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים וגו' ונשא אהרן את משפט בני ישראל לפני ה' תמיד. ובעבור שכאן במעשה לא נזכרה עשיית האורים והתומים שהיו בחשן ונסמך על מה שנזכר שם, לכן הוצרך לומר כאן כאשר צוה ה' את משה. וכן במעיל שנזכר שם פעמון זהב ורימון ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות. ובעבור שלא נזכר כאן התכלית הזה הוצרך הכתוב לומר במעיל כאשר צוה ה' את משה, וכן אמר בכתנת לפי ששם נאמר ושבצת הכתנת וכאן לא נזכר שיהיה כתנת תשבץ. ובאבנט נזכר כאן שעשו אותו שש משזר תכלת וארגמן ותולעת שני ולא נתפרש זה בצוואה רק נאמר שם לבד באבנט תעשה מעשה רוקם ולכן אמר בהם כאשר צוה ה' את משה וכן בציץ שבעבור שאמר שם תכליתו באמרו ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' והיה על מצחו תמיד לרצון וכאן לא נזכר דבר מזה. הוצרך לומר כאן בציץ כאשר צוה ה' את משה, הנה נתתי בזה הסבה למה נאמר כאשר צוה ה' את משה בכל אחד מהבגדים האלה שהיה מפני החלוף הנמצא ממה שנזכר כאן במעשה למה שנזכר שם בצוואה והודיע שאם היות שקצר כאן והאריך שמה או בהפך הכל היה כאשר צוה ה' את משה, אמנם בכלי המשכן לא היה דבר מזה ולכן נזכר במלאכת כל כלי וכלי כאשר צוה ה' את משה. אבל נאמר בכלל על כל המלאכה ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה כן עשו רוצה לומר שבני ישראל כלם. אלה לתת תרומה ונדבה. ואלה לעשות במלאכה עשו כאשר צוה השם. ומלת ותכל היא על משקל ותרב משאת בנימין. והותרה במה שביארתי בזה השאלה הח', ואמנם אמרו ויביאו את המשכן אל משה את אהל כתב הרמב"ן ששעור הכתוב הזה הוא כמו בוא"ו ויביאו אל משה את המשכן ואת האהל ואת כל כליו כי יריעות שש משזר הן ששמן משכן כמ"ש. ואת המשכן תעשה עשר יריעות ויריעות העזים הם הנקראים אהל וכמ"ש ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן. ונכון הוא. גם אפשר לומר שאין צורך להניח וא"ו חסרה בפסוק הזה. כי הנה משכן הוא שם נאמר בכלל ובפרט בכלל על כל הבית ובפרט על יריעות שש משזר כמו שאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות. ולכן אמר על משכן העדות וכליו. ויביאו את המשכן אל משה וביאר בפרט איך הביאו אותו כי לא היה עדין קשור ומונח בהנחותיו כי עדין הקימוהו. ופרט מפני זה באמר ואת האהל ואת כל כליו. ויראה מסגנון הפסוקים האלה שהאומנים חכמי לב אשר עשו את המלאכה כאשר שמעו מפי משה את כל אשר צוה השם לעשות במלאכה ההיא. עשו מלאכתם באהליהם ולא הראו למשה דבר ממה שהיו עושים. וגם משה לא הלך לראות מה המה עושים באהליהם עד שנשלמה ומפני זה זכר הכתוב כאן כל הכלים שהביאו לפניו אחד לאחד בסדרם כפי הנחתם כדי שיראה חכמתם במלאכה ההיא ושלא שגו בה כלל. ולכך אמר בסוף הספור הזה וירא משה את כל המלאכה לא בזמן שהיו עושים בה, אבל ראה אותה אחרי הגמרה ותמה מאד איך הם ולא אחד מהם לא שגג בדבר מהדברים ההמה שעשו ולא שכחו מה שצוה להם בו דבר כי המורה על רוב חכמתם וזריזות' לעבודת השם ולכך בירך אותם משה כי ראוים היו לברכה. וזה טעם הספור הזה ולמה נזכרו כאן פעם אחרת הדברים הנעשים, והותעה השאלה הט':