שמות לו, ח

וַעֲבָדוּ כָל חַכִּימֵי לִבָּא בְּעָבְדֵי עִבִדְתָּא יָת מַשְׁכְּנָא עֲשַׂר יְרִיעָן דְבוּץ שְׁזִיר וְתִכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי צוּרַת כְּרוּבִין עוֹבַד אֳמָן עֲבַד יָתְהוֹן:

וַעֲבָדוּ כָּל חַכִּימֵי לִבָּא יַת מַשְׁכְּנָא עֲשַר יְרִיעַן דְּבוּץ שְׁזִיר וְתִכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרִי צוּרַת כְּרוּבִין עוֹבַד אוּמַן עֲבַד יַתְהוֹן

ויעשו כל חכם לב בעשי המלאכה את המשכן עשר יריעות הנה החזיר בתורה מלאכת המשכן חמש פעמים כי הזכיר את כולה בצואה בפרט ובכלל תחלה (לעיל כה י-כח מג) אמר ועשית כך ועשית כך ואחרי כן (לעיל לא ז- יא) הזכיר כולם בדרך כלל ועשו את כל אשר צויתיך את אהל מועד ואת הארון לעדות עד ככל אשר צויתיך יעשו והטעם בזה שצוה השם למשה שיגיד אל בצלאל ואהליאב ולכל החכמים המלאכה בכללה ואחרי כן יקרבו אליה לעשותה כי לא יכשרו למלאכת הקדש עד שישמעו כל המלאכה ויבינו אותה ויקבלו עליהם שידעו להשלימה ובשעת המעשה (לעיל לה יא-כ) הזכיר אותה תחלה בדרך הכלל הנזכר ואמר (לעיל לא ו-יא) יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו וגו' ויחסר מכאן פרט אחד כי בודאי הוצרך משה לאמר אל החכמים העושים המלאכה עשו המשכן עשר יריעות ארך היריעה כך ורחב כך וכן בכל המלאכה ולא הזכיר הכתוב זה כי בידוע שאמר להם הכל כסדר אחרי שעשו כן כל דבר ודבר והטעם בזה כי לא הוצרך משה לפרוט להם כל המעשה דבר בדבר כאשר הוזכר בצואה (כה י כח מג) ובמעשה (לו ח לט מב) אבל קצרו להם כאלו אמר שיעשו משכן בעשר יריעות חמש כנגד חמש והם הבינו כי יעשו לולאות מקבילות וקרסי זהב וכיוצא בזה בכל המלאכה בקצרה רמז להם הענין והם הבינו הכל על כן לא האריך בפרט הזה ירמוז הכתוב חכמתם ובינתם וטוב השכל שבהם ואחר כן (בפסוקים לו ח לט מב) החזיר המלאכה כולה בדרך הפרט הראשון (לעיל כה י-כח מג) ויעש כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן ויעשו יריעות עזים ויעש את הקרשים וגו' והיה מספיק בכל הענין (לעיל לה ו-כ) שיאמר ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל כל המלאכה אשר צוה ה' אותו ויאמר (כאן) ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו אותה ויברך אותם משה (להלן לט מג) אבל רצה לומר כי משה הזכיר אל כל עדת בני ישראל והחכמים שם (לעיל לה יא-כ) כל המלאכה בכלל כי נתכוין בזה שיתנדבו העם כדי העבודה למלאכה הגדולה ובעבור שישמעו החכמים וידעו אם יקבלו לעשותם כאשר נצטוה ואחר כן הזכיר בפרט המעשה להגיד שעשו כל החכמים במשכן זהו שנאמר (כאן) ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות ואמר ויעש יריעות עזים (פסוק יד) ויעש את הקרשים (פסוק כ) ירצה לומר ויעש כל חכם לב יריעות עזים והזכיר בארון ויעש בצלאל (להלן לז א) להגיד כי האומן הגדול שבהם הוא שעשה לבדו הארון והטעם בעבור שהוא מלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת (לעיל לא ג) שיתבונן בו ויעשנו בכוונה רצויה כי אין במעשהו אומנות גדולה אבל יש שם מלאכות שצריכות לאומנות יתירה ממנו וחזר ואמר סתם ויעש את השלחן (להלן לז י) ויעש את המנורה (שם יז) ועל דעת רבי אברהם (שם א) ירמוז אל בצלאל שעשה כל כלי הקדש ואין כן דעתי שגם בחצר המשכן אמר כן (להלן לח ט) אבל הוא חוזר לרמוז אל כל חכם לב כאשר אמר (כאן) במשכן ואחר שהשלים כלל ופרט במעשה הזכיר ההבאה אל משה בדרך הכלל ואמר ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו וגו' (להלן לט לג) להגיד חכמתם שהביאו אליו הכל כסדר כי לא הביא אחד מהם מלאכתו לפניו עד שנשלמה כל המלאכה כאשר אמר (בפסוק שלפניו) ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ואחרי שנשלמה נאספו כלם והראו אותה אליו כסדר אמרו תחלה רבינו הנה האוהל והנה כליו ואחרי כן הנה הארון והנה בדיו וכן הכל והנה לא הזכיר במשכן וכל כליו כאשר צוה ה' את משה אבל באלה הפקודים בבגדי כהונה יזכיר כן בכל דבר ודבר (להלן לט א ה ז כא כו כט לא) והטעם כי כלל מלאכת המשכן בפסוק שאמר בסוף (להלן לח כב) ובצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה ה' את משה ואולי היה זה מפני שנוי הסדר כמו שהזכירו רבותינו (ברכות נה) ועל הכלל כל זה דרך חבה ודרך מעלה לומר כי חפץ השם במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה כענין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתם של בנים שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא

ויעשו. החל מהמשכן:

משזר. בלשון ישמעאל אורך. דע כי דקדוק מספר האחד בחשבון משונה מדרך לשון הקדש. גם ככה הוא בלשון כשדים משונה גם בלשון ישמעאל. כי לעולם הה"א בסוף השמות סימן לנקבה ולשון זכר בלא סימן. והנה בחשבון שלשה בה"א סימן זכרים. וככה בחשבון ארבעה גם שמונה גם עשרה. ומשם והלאה עד עשרים הזכר בלא ה"א. אחד עשר שנים עשר תשעה עשר והנקבה בה"א רק בשנוי מלת עשרה שלא תתערב על לשון זכר אמרו שתים עשרה וככה כלם. והנה לשון נקבה שלש וארבע ועשר ואם היתה מלת חשבון סמוכה. תהיה בתי"ו לזכרים ולנקבות ושלשת האנשים האלה. ושלשת נשי בניו והנה שמונה לזכרים כמשפט ושנוי לנקבה לומר שמונה כדרך עשתי עשרה:

ויעשו כל חכם לב וגו' - תחלה עשו המשכן ואחר כך כלים כמו שפירשתי בפרשת ויקחו לי תרומה.

ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה. היותר חכמים שבהם עשו את המשכן שהיה מעשה חושב על צורות שונות משני עבריהם, כמו שהזכירו ז"ל, ולא היו היריעות עבות כמו הפרכת. וכפל בפרשה זו כל האמור למעלה בצווי בפרשת תרומה, להודיע שעשו הכל בכיון לעשות כרצון מי שצוה ולתכליתו. והארון שהיה המיוחד שבכלים נעשה על ידי בצלאל שהיה הגדול שבכלם, כאמרם ז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ:

בעושי ג' ביו"ד. הכא ואידך אל חקנא בעושי עולה פני ה' בעושי רע ובמי תקנא בעושי כל חכם לב:

את המשכן עשר יריעת בתחלה עשו עשר יריעות האהל ואחר כך הבנין לתת בו את החביב על הכל, ואחר כך כל תכשיטי קדש כל החביב קודם ואחר כך מחיצות סביב חצר הבית.

כרבים מעשה חשב בעשר יריעות הנראות מתוך חלל המשכן כתיב כרובים מעשה חושב תעשה אותם, אבל העשתי עשרה שלא היו נראות למעלה מפני מכסה האילים ולא למטה מפני העשר יריעות לא עשו בהן ציורין.

שני כרובים ויריעות שש משזר הנראות תוך המשכן היה בהם ציורין לנוי אבל כשאינן נראות לא למעלה מפני עורות אלים מאודמים ולא למטה מפני היריעות משש לא היה בהם ציור:

המשכן עשר יריעות. כשצוה הק' צוה הכלים תחלה לפי שעיקר המלאכה היתה בשביל הארון יכניסוהו מיד ורובתיו אמרו שבצלאל אומר כן מדעת ועל זה נקרא בצלאל שאמר לו משה שמא בצל האל היית:

ויעשו כל חכם לב. פרוש, הגם שהעושים רבים הם, אף על פי כן היתה המלאכה נעשית כאלו עשאה אדם אחד. והכונה בזה, כי כשיעשו המלאכה רבים, על כל פנים ישתנה תאר מלאכת זה מזה, ולא תדמה למלאכה שיעשנה כלה אומן אחד. והשמיענו הכתוב כי מלאכת המשכן שלמה היתה גם בבחינה זו, כי הנותן חכמה בהמה השוה אותם בהתבוננות החכמה שוה, ודומים כלם לאיש אחד. ולדרך זה יתישב טעם אמרו בכל פרטי המעשים לשון יחיד, ולא פרש מי הוא, ופשיטא שאינו חוזר על בצלאל כי לא הוא עשה הכל, והעד הנאמן (שמות לז:א): ״ויעש בצלאל את הארון״, אלא יכון אל עושי המלאכה, והזכירם בלשון יחיד לטעם שכתבתי.

חכם לב בעושי וגו׳. אולי שירמוז שבאמצעות עשיתם המלאכה ובסבתה נעשו חכם לב.

ויעשו וגו׳. טעם אשר החזיר הכתוב כל הפרטים ולא הספיק לומר ״ויעש כאשר צוה ה׳ את משה״, על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה ס) בכפל פרשת אליעזר עבד אברהם, כי מתוך שחביבה עליו כתבה שתי פעמים, וכמו כן גלה הכתוב בענין מעשה המשכן כי חביב עליו, ולזה נכתב שתי פעמים.

ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה. משמעו שהחשובים שבהם עשו היריעות. וכ״כ הספורנו. אבל טעמו חלש. וגם כבר ביארנו לעיל משמעות חכם לב אינו בחכמת המלאכה אלא ביראת ה׳ וא״כ יש להבין הענין בא״א. והוא דאחר שהסכים בצלאל להקדים מעשי המשכן להכלים ומשום זה החל היריעות. וזה ברור דהפרכת ובגדי כהונה היו מקודשי׳ מיריעות וא״כ נפל ספק לאיזה דבר ימציאו נפשם תחלה אם להיריעות המוקדמים ומשום זריזין מקדימין למצות. או להתאחר שלא לעשות עד שיגיעו להמקודשים יותר. והסכימו חכמי לב יותר להקדים ולהזדרז ליריעות0:

מעשה חשב עשה אתם. חזר לבצלאל ראש העושים כמו בכל מעשה המשכן כתיב בל״י. וכאן יש להסביר יותר דיוק לשון יחיד. שהרי כבר ביארנו בפ׳ תרומה דמעשה חושב של הכרובים לא נגמר על יריעה אחת כ״א בצרוף השניה והשלישית וא״כ לכאורה היו כל האומנים נצרכים לעשות הציור באופן שיבינו איך שיצטרפו אשה אל אחותה אבל באמת לא היה כן אלא מעשה חושב עשה בצלאל לבדו. והוא מסר לכל א׳ הציור של יריעה שלו. ואע״ג שלא ידע מהשניה רק בצלאל לבדו ידע איך יצורפו בטוב. והנה אריכת הפרשיות במעשה הכל מיותר. וכבר עמד ע״ז הרמב״ן ולא אמר בזה דברים שיתפסו את האזן. אבל האמת נמצא במעשה מעט חידושים שיש ללמוד בהם לשעה ולדורות כאשר יבואר לפנינו וע׳ ל״ט ט״ו. וכלל גדול הוא הא דאי׳ בב״ק דס״ד ובכ״מ כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. מלבד רמזי התורה שבא בשנוים קלים כמו בחוברת במחברת. נגבה תימנה. נגב תימנה. עשרים הקרש עשרים הקרשים. ועוד הרבה וסוד ה׳ ליראיו. ואין דבר ריק בתורה: