שמות לו, ז

והמלאכה היתה דים לכל המלאכה. ומלאכת ההבאה היתה דים של עושי המשכן לכל המלאכה של משכן לעשות אותה ולהותיר:

והותר. כמו (שמות ח יא) והכבד את לבו, (מלכים ב' ג כד) והכות את מואב:

וְעִבִדְתָּא הֲוַת מִסַת לְכָל עִבִדְתָּא לְמֶעְבַּד יָתַהּ וִיתָרָת:

וְעִיבִידְתָּא הֲוַת כְּמֵיסַת לְכָל עִבִידְתָּא וַעֲבָדוּ יָתָהּ וּבְרַם שַׁיְירוּ

והמלאכה. שהיתה עשויה.

ומ"ם דים. שב אל כל החכמים:

לכל המלאכה. שהיו צריכים לעשות:

והותר. שם הפועל וטעם והותר הותירה:

דים - כמו מ"ם מן ריקם. ותהי הכנם.

והמלאכה היתה דים. ומלאכת המתנדבים בכל דבר שהתנדבו היתה די לעושי מלאכת המשכן:

לכל המלאכה. לכל מלאכה ומלאכה שבו:

לעשות אותה והותר. לעשות אותה המלאכה ולהותיר, באופן שלא היו צריכים לצמצם אופן עשייתם מדאגה פן יחסר החומר:

והמלאכה ג' והמלאכה היתה דים. והמלאכה לא ליום אחד ולא לשנים בעזרא. והמלאכה גדולה בד"ה בענין בנין הבית אע"פ שהמלאכה היתה גדולה לא ליום ולא לשנים אעפ"כ היתה דים שנשתלחה ברכה במעשה ידיהם:

דים ג' היתה דים הלא יגנבו דים. אם גנבים בלילה השחיתו דים במפלת אדום באדום נא' המה. בנו ואני אהרוס אבל ביעקב והמלאכה היתה דים:

והותר ג' הכא ואידך כי כה אמר ה' אכול והותר. מהחל התרומה להביא בית ה' אכול ושבוע והותד בדה"ב שבזכות התורה ובהמ"ק בא שובע לעולם כדכתיב למן היום אשר יוסד היכל ה' וגו' עד מן היום הזה אברך:

והמלאכה היתה דים. כנגד כל המלאכה שיש להם לעשות אותה ועדיין יותיר ממנה. וע"ד הפשט יאמר המלאכה יש להם די הצורך ממנה. ואני שואל כאן למה הוצרך הכתוב והלא הזכיר זה למעלה מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה והותר, ומשם הייתי מבין הספוק והיתרון.

ואפשר לומר כי הכתוב הזה ירמוז לנו שהמשכן של מטה מכוון כנגד בהמ"ק של מעלה וכן הזכיר המדרש היכל של מטה כנגד היכל של מעלה שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך.

וכבר ידעת כי שם ה' הוא בהמ"ק של מעלה ולכך הזכיר המדרש לשון היכל ויהיה שעור הכתוב והמלאכה של מעלה היתה דים והותר לכל המלאכה לעשות אותה כלומר כנגד כל המלאכה של מטה המוטלת עליהם לעשות אותה, וכבר ידעת כי משם יבא הספוק והפרנסה לבהמ"ק של מטה ולכלל העולם העליונים והשפלים ולכך הזכיר הכתוב שני פעמים לשון מלאכה והזכיר בשל מעלה לשון הויה ובשל מטה לשון עשיה והבן זה.

[והותר נדבו והותירו הרבה].

דים וגו׳ והותר. הם שני דברים הפכיים: אם דים אינו הותר, ואם הותר אינו דים, וכאן אין מקום לומר ״לא זו אף זו״ לצד ששניהם סוג אחד ובחינה אחת, ואין דרך לעשות סוג אחד שני סוגים כי יש בנשמע הכחשה. ועוד, לא היה צריך לומר ״דים״ אלא ״והמלאכה היתה הותר לכל המלאכה״. ועוד, כל הכתוב מיתר, שהרי אמר למעלה ״מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה״, ופשיטא שלא אמרו כן עד ששערו, ומה צרך עוד לומר ״והמלאכה״ וגו׳?

ואולי שישמיענו הכתוב חבת בני ישראל בעיני המקום, כי לצד שהביאו ישראל יותר משעור הצריך, חש ה׳ לכבוד כל איש שטרחו והביאו, ונכנס כל המובא בית ה׳ במלאכת המשכן. וזה שעור הכתוב והמלאכה אשר צוה ה׳ לעשות במשכן הספיקה להכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בני ישראל, הגם שהותר, פרוש שהיה יותר מהצריך, הספיק המקבל לקבל יותר משעורו על ידי נס. או על זה הדרך והמלאכה שהביאו היתה דים, לא חסר ולא יותר, הגם שהיתה יותר כפי האמת, והוא אמרו והותר, כי נעשה נס ולא הותיר.

והותר. דדרך אומנים כשחסר להם איזו חתיכה קטנה כסף וזהב להכלי עושים מהפתיתים ששפו במעשה עוד חתיכה קטנה ולצרף אותה חתיכה לגוף הכלי אבל אין בזה תפארת הכלי אלא שהיה די והותר שהפתיתים ניתותרו:

והמלאכה, ובכ"ז היה המלאכה דים, ודרך המכין חומריים למלאכה שיכין יותר מהצורך, כדי שיהיה ממין הזה לתקן את אשר יצטרך תיקון בעתיד, אמר שהמלאכה היתה דים בין לעשות המלאכה ובין להותיר מה שדרך האומנים להותיר:

ש כלומר תיבת המלאכה קאי אהבאות נדבה ותיבות לכל המלאכה קאי אהמלאכה מלאכת המשכן מפני שאין טעם לומר המלאכה היתה מספקת לכל המלאכה אם הוא ממין אחד גם כינוי דים שב על עושי המלאכה:

ת דק"ל דוהותר משמע לשון ציווי להותר וזה אינו דהא אינו מצוה להותר לכך מפרש ולהותר וכן מצינו כמה תיבות שנחסרין למ"ד כמו והכבד ולהכבד והכות ולהכות: