שמות לג, א

לך עלה מזה. ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, לכך נאמר עלה, דבר אחר כלפי שאמר לו בשעת הכעס (שמות לב ז) לך רד, אמר לו בשעת רצון לך עלה:

אתה והעם. כאן לא נאמר ועמך:

וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה אִיזֵל סַק מִכָּא אַתְּ וְעַמָא דְאַסֶקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמֵימַר לִבְנָיךְ אֶתְּנִנַהּ:

וּמַלֵּיל יְיָ עִם משֶׁה אִיזֵיל אִיסְתַּלֵּק מִכָּא דִלְמָא יִתְקֵף רְתַח רוּגְזִי בְּעַמָא וְאֵישֵׁיצִינוּן בְּגִין כֵּן טַיֵּיל אַנְתְּ וְעַמָּא דְאַסֵיקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאַרְעָא דְקַיֵּימִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב לְמֵימַר לִבְנָךְ אֵיתְּנִינָהּ

עלה מזה אתה והעם לומר כי המגפה לא תמחה חטאתם לשכני בתוכם.

והזכיר אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב, ואמר (בפסוק ב) וגרשתי את הכנעני וגו', כי בעבור המגפה שהביא או גזר עליהם נמחה קצת חטאתם, ונתרצה להם מעט להזכיר זכות אבותם, ושיקיים להם השבועה להביאם אל ארץ טובה, ארץ זבת חלב ודבש (פסוק ג). ורמז לו, שלא תשחת הארץ ולא תחנף תחת יושביה מפני חטאתם, ושיגרש כל ששה העממים שהובטחו מתחלה עליהם.

ואמר דרך רצוי (בפסוק ג) כי לא אעלה בקרבך לטובתך, פן אכלך בדרך בקשי ערפך.

והנה בכאן לישראל שתי פורעניות: האחת - שלא ישרה שכינתו בתוכם; והשנית - שישלח מלאך לפני משה עד שיגרש את האומות, אבל אחר שירשו את הארץ לא הבטיחם אפילו במלאך לעזור להם, כי לכך הזכיר "בדרך".

ועל כל זה אמר (בפסוק ד) וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו כאבלים.

והנה, השם רחמן מלא רחמים, וכאשר ראה שהתאבלו - חזר ואמר בדרך רחמים (בפסוק ה) אמור לבני ישראל, כי עד עתה הזכיר "עמך" (לעיל לב ז) ו"העם" (בפסוק א), ועתה יזכירם בשמם החביב. וצוה לאמר להם, כי לטובתם לא אעלה בקרבם, שלא אכלה אותם כרגע. אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, וכן יעשו תמיד, ואדעה מה אעשה להם, כלומר אפקוד חטאתם לדעתי כפי התאבלם והנחמם על עונם, כי אני בוחן לב וחוקר כליות.

ועל דרך האמת, יהיה ואדעה מה אעשה לך, כי בדעת הרחמים יעשה בהם, כמו ואם לא אדעה (בראשית יח כא), וכבר פרשתיו (רמב"ן על בראשית יח כ, ד"ה זעקת).

וידבר לך עלה מזה. כי ההולך לפאת שמאל עולה הוא. על כן ירד אברם מצרימה. כי הוא בדרום.

וכל זה אעשה בעבור שבועתי לאברהם ליצחק וליעקב:

העלית ג' דין ואידך ושמעו מצרים כי העלית בכחך. העלית מן שאול נפשי. מלמד ששקול שעבוד גליות נגד גיהנם וזהו העלית מארץ מצרים העלית מן שאול נפשי:

לך עלה מזה ממקום שחטאו בו במקום אחר אסלח להם. עלה מזה כל ההולך מדרום לצפון עולה הוא.

לך עלה מזה. הזכיר לשון עליה, אולי שירמוז למה שאמרו זכרונם לברכה (שבת פח,א) שהעדי שהתנצלו ישראל נטל משה, והוא העליה שרמז לו באמרו עלה מזה, פרוש מזה שעבר, ולזה דקדק לומר גם כן תבת אתה שלא היה צריך לומר כיון שעמו היה מדבר, אלא לומר אתה תעלה ולא זולתך שאדרבה ירידה היתה להם, ואמרו והעם פרוש ילך עמך.

לאמר. טעם אמרו לאמר, כי לשון זה האמור בדברי ה׳, לא היה שוה לכלם. יש מהם שאמר לו בלשון זה, ויש מהאבות שאמר לו בלשון אחר כמבאר מן הכתובים, לזה אמר לאמר, פרוש, שכונת האמירה לכלם הוא ״לזרעך״ וגו׳:

וידבר וגו׳. בתוך ארבעים יום אלו נתפייס רצונו של הקב״ה לאט ע״י רבוי תפלות של משה. ובא דבור שאינו בכעס כ״כ אלא בדברי פיוסים לישראל על מה שאינו רוצה עדיין להחזיר שכינתו. אבל מכ״מ מה שאפשר לעשות להנאתם יעשה. ע״כ אמר עתה בלשון חבה אשר נשבעתי לאברהם וגו׳.

וידבר ה', הנה בארבעים יום שהיה בהר צוהו על מעשה המשכן, כמו שהסכימו רוב המדרשים והמפרשים שצווי מלאכת המשכן היה בארבעים יום הראשונים, וכשירד משה מן ההר היה מוכן לעשות את המשכן כ"ז שלא הגיעהו צווי אחר, והודיע לו ה' כי עתה אחר חטא העגל לא יתעכב בכאן לעשות את המשכן כי לא ישרה עוד שכינתו בתוכם מעתה, לכן אמר לו ה' שיעלה מזה תכף ולא יעשה עוד את המשכן, כי אין לוחות ואין ארון ואין שכינה, לכן יעלה תכף מזה, כי אינם ראויה להיות עוד במקום הזה ששרתה שם שכינה, וגם העליה לכבוש את הארץ לא תהיה בזכותם רק בזכותך, ועז"א אתה והעם, ובשביל שבועת האבות שעז"א אל הארץ אשר נשבעתי: