שמות כט, לח

וְדֵין דִי תַעְבֵּד עַל מַדְבְּחָא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא תְּרֵין לְיוֹמָא תְּדִירָא:

וְדֵין קוּרְבָּנָא דְתַעֲבֵיד עַל מַדְבְּחָא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָה תְּרֵין לְיוֹמָא תְדִירָא

וזה. הטעם זה הקרבן. וכן זה יתנו זה השיעור. וכן וזה אשר תעשה אותם. משה יעשה ככה שבעת ימי המלואים. ואחר כן אהרן ובניו:

על המזבח כבשים בני ס"ת לחמי:

שנה שנים ר"ת וס"ת השמש שהיו שוחטין אותו נגד השמש. כתיב הכא שנים ליום תמיד ובפנחס הוסיף לומר שנים ליום עולה תמיד קרי ביה ליום עולה פי' כנגד שהיום עולה דהיינו כנגד השמש. שניים ליום תמיד ר"ת עולה תש"ל דמנין תש"ל תמידין היו קרבים לשס"ה ימים:

וזה אשר תעשה על המזבח. עשייה זו סדור אברים על מערכות האש והיה זו בשעת הנץ החמה אבל שחיטת התמיד היתה מקודם בשעת האיר המזרח, וששה כהנים היו מקריבים, האחד היה נושא את הרגל ואת הראש, השני שתי ידים, והשלישי העוקץ והרגל, הרביעי החזה והגרה, החמישי הדפנות, הששי הקרבים.

וזה אשר תעשה משה יעשה שבעת ימי המלואים ואחר כך אהרן ובניו ודבר זה יהא נוהג לדורות.

וזה אשר תעשה על המזבח. לפי שצוה לעשות מזבח פי' מה יעשו עליו תמיד כמו שפי' מה יעשו בשלחן ובמנורה:

וזה אשר תעשה על המזבח וגו׳. ענין הפ׳ בכללה ביארנו במוספין דפ׳ פינחס דמשונה היה תכלית הבאת תמידין במדבר מתכלית התמידין דבא״י. דבא״י באו בשביל פרנסה וכדאי׳ בכתובות ד״ח דמזבח מזין. ובמדבר באו בשביל יעוד כמבואר בפ׳ זו ונועדתי וגו׳. ומש״ה משעה שנתנדו במעשה המרגלים לא הביאו תמידים כדאיתא בחגיגה ד״ו ושם מבואר יותר. ובשביל זה באו שינוים בלשון הצווי דשם כתיב לחמי לאשי תשמרו. וכאן ליתא משום דאין בא ללחם. וגם אין ההכרח שיבואו מתרומת הלשכה כמש״כ להלן ל׳ ט״ז. וכן חסר כאן שם עולה משום דמובן מאליו דלעולה אנו צריכים שתכליתו להשיג דעת אלהים משא״כ התם דלפרנסה בא. ולזה מועיל יותר שלמים כמש״כ בס׳ ויקרא בפ׳ מועדי ה׳. מש״ה נצרך לפרש דתמידים המה עולות. ולא שלמים:

וזה אשר תעשה על המזבח, פ' זו הוכפלה בפרשת פינחס, ופה מדבר מעת החינוך שאין מחנכין מזבח חדש אלא בתמיד של שחר, והתחילו תיכף בהקרבת התמידין, ועז"א בפ' פינחס עולת תמיד העשויה בהר סיני, כי אז התחילו בעולה זו ראשונה: