שמות כח, לו

ציץ. כמין טס של זהב היה, רוחב שתי אצבעות, מקיף על המצח מאוזן לאוזן:

וְתַעְבֵּד צִיצָא דִדְהַב דְכֵי וְתִגְלוֹף עֲלוֹהִי כְּתַב מִפָרַשׁ קֹדֶשׁ לַיָי:

וְתַעֲבֵיד צִיצָא דִדְהַב דְּכֵי וְתִגְלוֹף עֲלוֹי חָקִיק וּמְפָרַשׁ קוֹדֶשׁ לַיְיָ

ועשית ציץ. תרגמה הגאון עצאבה והיא נתונה על המצנפת ואיננה כדמות כתר כי הוא על המצח לבדו. כי על דרך הפשט אין המגבעות כדמות מצנפת כי המגבעות כדמות אלה שישימו הזכרים באלה הארצות על הראש שיכסו הראש והם גבוהים והמצנפת היא בגד דק ארוך צנוף סביב הראש לבדו מעט תדמה לה המצנפת שיש בראש הנשים באלה המקומות כי בארץ ישמעאל ובספרד ואפריקא ומצרים ובבל ובאגדד. המצנפת היא על הראש מן הזכרים הנכבדים ולא על ראש אשה. והשרים הגדולים עושים ציץ זהב על המצנפת על מקום המצח. וכבר הזכרתי לך כי מנהג ארץ ישראל ותכשיטיהם אינו כמנהג אלה המקומות. והוצרך רבינו שלמה לתקן המקראות בשלש פתילות תכלת. ועל דרך הפשט אין צורך רק לפתיל אחד שיעמוד הציץ על פני המצנפת שהוא על המצח.

ועשית ציץ - לפי שנותנו על מצח מקום ראיית בני אדם קרוי ציץ, כמו: מציץ מן החרכים, כמו שפירשתי על המשקוף כך נראה בעיני.

קדש לה' - על האפוד ועל החשן היו שמות בני ישראל לזכרון, שכפר הקב"ה על עון הקדשים שיקדישו בני ישראל הכתובים למטה, מן הציץ באבני האפוד והחשן. קדש לה' - כלומר, הקב"ה מרצה עון הקדשים.

ועשית ציץ זהב טהור. כך היה מעשה הציץ עושה טס של זהב רחב שתי אצבעות ומקיף מאזן לאזן וכותב עליו שני שטים קדש לה', קדש למטה, לה' למעלה, והיו האותיות בולטות והיה נקוב שני קצותיו ופתיל תכלת למטה ממנו מנקב לנקב שיהא נקשר בפתיל כנגד העורף, ופירש הראב"ד ז"ל קדש למ"ד מלמטה בסוף שטה ראשונה ולכך קראו למטה לפי שהוא בסוף, ה' למעלה בראש שטה שניה וקראו למעלה לפי שהוא על ראש המעיין וסמוך לו ועם זה היה השם בראש שטה ויהיה נקרא כסדר קדש לה'.

והנה הציץ הוא מכלל שמונה בגדי כהונה ואינו בגד אבל הוא תכשיט ומה שיזכירו רז"ל תמיד ח' בגדי כהונה הם הולכים אחר הרוב כי השבעה מהם הם בגדים שהכהן גדול מתלבש בהם.

ודע והבן כי הם כנגד שבעה רקיעים, ובסוף סדר צו אבאר לך זה, והציץ של זהב שבראשו הוא עליון על כלם וירמוז על כלם המדה שכתוב עליה (תהילים מ״ה:י״ד) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, והיא העשירית ועל כן הציץ של זהב והיה ראוי לפתח בו קדש לה' הוא שכתוב פיתוחי חותם קדש לה', וכתיב והיה על מצח אהרן וכתיב והיה על מצחו תמיד בשכבר ידעת כי כהן גדול הוא דוגמא גם כל בגדיו שהוא לובש בשעת עבודה הנה הם דוגמא ולכך תמצא שהזכיר הכתוב למעלה באבני אפוד על שתי כתפיו לזכרון גם בחושן הזכיר כן לזכרון לפני ה' תמיד, ומלת זכרון היא דוגמא כי עמו יזכירנו ד"א. ואם כן היה הכהן בשעת עבודה מוקף ומעוטר מי"ב שבטים בחשן מלפניו ובאפוד מלאחריו וע"ב פעמונים של שולי מעילו למטה ושכינה למעלה על ראשו מדת הדין שבה הרחמים משגחת על ישראל וזהו לשון ציץ מלשון (שיר השירים ב׳:ט׳) מציץ מן החרכים, ושהיא מקבלת ממקור העליון מלשון (במדבר י״ז:כ״ג) ויצץ ציץ, הוא העליון בפרי. ומתוך הענין הזה יש לך להתעורר בשאר הענינים ובסדר לבישת הבגדים כי יש בו ענין גדול מורה נפלאות תמים דעים והבן זה.

ועשית ציץ מין תכשיט מאיר ומזהיר כמו ונוצצים כעין נחשת קלל ועליו יציץ נזרו.

פתוחי חותם קודש לה'. אמרו רבות' שבשתי שורות היו כתוב' קודש לה' בשטה אחת למטה והשם בשטה אחת שלמעלה ונראה לי שכך כתוב כזה כדי שיהא נקרא כדרכו ור' יוסי בר' יודא אומר אני ראיתיו ברומי וכתוב בו קודש לשם בשיטה אחת והוא היה מאוזן לאוזן ובו ג' נקבים קטנים אחד באמציעתו מלמעלה ושנים משני ראשיו ונותנין בנקבים ג' חוטין של תכלת וכופלין אותן כדי שיהוא על שפת הציץ ומתחיל אחד הולך על המצנפת שלא יפול עיניו והשנים אחד מכאן ואחד מכאן ונקשרים שלשתן אחורי ערפו וכן מוכיחים קראי שכופל החוט שיהא מקצתו למטה מן הציץ ומקצתו למעלה דכאן כתב ושמת אותו על פתיל תכלת משמע שהיה הציץ על הפתיל ובאלה פקודי כתיב ויתנו עליו פתיל תכלת דמשמע שהיה הפתיל על הציץ:

קדש לה׳. משמע שכל מציאות שיכתוב ״קדש לה׳״ כשר. ומה שאמרו בגמרא (שבת סג:) שהיה כתוב שני שיטין יו״ד ה״א למעלה, ״קדש לה׳״ למטה – לא לעכובא. ולזה תמצא שם שאמר רבי אליעזר בר׳ יוסי: אני ראיתיו ברומי כתוב עליו ״קודש לה׳״ בשיטה אחת וגו׳, הרי שאין הדבר מעכב, ואפלו לתנא קמא אינו מעכב. ובזה לא יקשה בעיניך פסק רמב״ם (הלכות כלי המקדש פרק ט) יעין שם.

ועשית ציץ זהב טהור. לדעת רז"ל (ערכין טז.) שאמרו שהציץ היה מכפר על עזות מצח צריך להתיישב בדבר, שהרי נאמר והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל ואמרו רז"ל (מנחות כה.) אלו קדשים שקרבים בטומאה ואיך יהיה המדרש כנגד פשוטו של מקרא, ולפי מה שכתבנו למעלה שהציץ מכפר על זנות שבגלוי כמ"ש (ירמיה ג ג) ומצח אשה זונה היה לך. וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם תמצא קדושה והזנות מחלל הקדושה כמו שיתבאר לקמן פר' קרח על פסוק כי כל העדה כלם קדושים וגו' וישמע משה שחשדוהו באשת איש, לפי זה נוכל לומר שמצאו מקום אל דרש זה לומר כמו שהציץ מכפר על סתם קדשים שנטמאו כך הוא מכפר על מצח אשה זונה קדושת האדם וע"כ היה כתוב עליו קודש לה', ותרוויהו איתנהו ביה כי הציץ עצמו מכפר על טומאת הקדשים אמנם מה שהיה נתון על המצח דווקא הוא כדי לכפר גם על מצח אשה זונה, ומטעם זה נאמר ושמת אותו על פתיל תכלת דומה לפתיל תכלת של ציצית שנאמר (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. הרי שהוא מציל מן הזנות, וכמעשה של ההוא ששכר זונה בעד ת' זוז וניצול ע"י הציצית (מנחות מד.) ואף אם בסתם עזות מצח דברו רז"ל מ"מ יש בו ג"כ חילול קדושה כי כל עזות פנים מסתמא אין הורתו בקדושה והוא בא מסטרא דמסאבא אחרי אשר הוטמאה חדר הורתו ודבר זה מבואר מעצמו.

ולהנחה זו יהיו כאן ג' דברים המצילין מן הזנות. האחת, הציץ עצמו שהיה כתוב עליו קודש לה' השני הוא, הפתיל תכלת דומה לפתיל תכלת של ציצית שנאמר בו אשר אתם זונים אחריהם הג' הוא המצנפת המכפר על גסות הרוח, וארז"ל (סוטה ד:) כל המתגאה כאילו בא על כל העריות כו' ואמרו עוד (שם ד:) כל מי שיש בו גסות הרוח לסוף נכשל בא"א כו', וטעמו של דבר יתבאר בע"ה פר' קרח על פסוק כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' וישמע משה שחשדוהו בא"א כו' ע"ש, לכך נאמר בציץ ושמת אותו על פתיל תכלת והיה על המצנפת. ובזה מיושב ג"כ מה שפירש רש"י שצריכין אנו לקיים ג' מקראות פתיל על הציץ וציץ על הפתיל ופתיל על המצנפת כי נוכל לפרש לשון על אינו מורה על מקום הנחתו כ"א הוא לשון הוספה לומר שכל אחד מוסיף על חבירו בהיות שכוונה אחת לשלשתן ולפי זה יש על, המורה על מקום הנחתו ויש על, המורה על ההוספה והמעיין יבחר איזו מהם מורה על ההנחה כפי משמעות הפסוקים.

פתוחי חותם קודש לה׳. היינו מלבד העיקר שהוא קודש לה׳ היה עוד עליו פתוחי חותם היינו איזה ציור נאה לתכלית זה. וכן ראינו צורת הציץ בס׳ מ״ע שראהו בפועל ממש:

ועשית ציץ, טס של זהב רחב ב' אצבעות ומקיף על המצח מאזן לאזן [רש"י] והתוספות (סוכה ד' ה' יומא דף כ"ה) ובכ"מ בשם ריב"א דקורא לשל כה"ג מצנפת ולשל הדיוט מגבעת שלא היו שוים משום דהציץ היה נתון במקום התפילין והתפלין עליו היו דוחים את המצנפת, אולם התוס' כתבו בסוכה שם שי"ל שהציץ נתון על המצת ואעפ"כ היה המצנפת של כ"ג קצר משל הדיוט משום דפתילי הציץ ורצועות התפלין היו דוחין את המצנפת מאחורי ערפו, וכן בתוספות ערכין [דף ג' ע"ב ד"ה ציץ] כתבו שהציץ היה נתון על המצח. פתוחי חתם והאותיות בולטים בפניו כיצד חופר את האותיות מאחריו והוא מודבק על השעוה עד שבולט, ועיין בראב"ד שמכה בדכוס: