שמות כז, ח

נבוב לחת. כתרגומו חליל לוחין לוחות עצי שטים מכל צד והחלל באמצע, ולא יהא כלו עץ אחד שיהא עביו חמש אמות על חמש אמות כמין סדן:

חֲלִיל לוּחֵי תַּעְבֵּד יָתֵהּ כְּמָא דִי אַחֲזִי יָתָךְ בְּטוּרָא כֵּן יַעְבְּדוּן:

חַלִיל לוּחִין מְלֵי עַפְרָא תַעֲבֵיד יָתֵיהּ הֵיכְמָא דְאַחְמִיתָךְ בְּטַוְורָא הֵיכְדֵין יַעַבְדוּן

ומלת נבוב לוחות. כמתורגם ארמית. וכמוהו ואיש נבוב ילבב. שהוא ריק בלי לבב. על דרך האומרים ראש בלי מוח. והנה לא הזכיר הכיור כי לא נעשה מנדבת כל ישראל רק מנדבת הנשים לבדם. על כן הזכירו עם פרשת הבשמים שכל ישראל לא הביאום רק הנשיאים לבדם:

נבוב לוחות - חלול. וכן: ואיש נבוב ילבב. וכשחונים ממלאים אותו עפר ואחר כך מקריבים עליו.

נבוב לוחות. כמו תיבה בלי שולים ובלי מכסה:

כאשר הראה אותך בהר. שימלאו חללו באדמה בשעת חנייתם, ועל האדמה אש תמיד תוקד:

נבוב לוחות תעשה אותו נבוב עולה ששים שעד ששים אמות יכולין להוסיף על המזבח:

( ח) אורך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים. פי' כחלק אחד מחמשים שבהר הבית כדפי' לעיל:

נבוב לוחות תעשה אותו. מרובע היה כי כן כתיב רבוע יהיה והיו הלוחות של עצי שטים לארבעת רבעיו וחלול באמצע, וכן תרגם אונקלוס חליל לוחין והוא מלשון (איוב י״א:י״ב) ואיש נבוב ילבב, כי האדם בילדותו הוא חלול מבלי דעת והשכל ואחרי כן ילבב כלומר יקנה לב.

והנה בחלל המזבח הזה היו ממלאין אותו אדמה בשעת חנייתן כדי להקריב עליו, והוא מה שכתוב (שמות כ׳:כ״א) מזבח אדמה תעשה לי. ומזבח זה נס גדול היה נעשה בענינו שהאש דולקת בו ביום ובלילה ולא היה העץ נשרף ולא היה הנחשת נתך, ומן הנסים שהיו במקדש הוא שמעולם לא כבו גשמים אש של מזבח זה, והיה מונח בעזרה במקום מגולה כדמיון חצר המשכן במשכן, ואמרו במדרש היה משה מתירא שמא ישרוף האש את העץ שבמזבח, א"ל הקב"ה משה מה אתה מתירא מי צוה האש לשרוף למד ממך כשנכנסת לתוך ערפל של אש והיית מהלך בין גדודין של אש, ולא עוד אלא שהיית בא אצלי שנאמר (שמות כ׳:י״ח) ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים, וכבודי אש אוכלה הוא שנאמר (דברים ד׳:כ״ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ולא נשרפת אף מזבח הנחשת אע"פ שכתוב בו (ויקרא ו׳:ו׳) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, לא הנחשת נתך ולא העץ נשרף, ואם תאמר שצפויו עבה א"ר נחמיה עובי דינר היה, א"ר פנחס בר חמא מזבח שעשה משה חביב ממזבח שעשה שלמה אבל המזבח שעשה שלמה הוא יותר גדול שנאמר (מלכים א ג׳:ד׳) אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא.

נבוב לחת שיהא חלול מבפנים וקל לשאת ונתון הוא לתוך המכבר ושפת המכבר מגעת עד חצי המזבח וכשישראל חונים הם ממלאים חלל הלוחות אלו עפר ומקריבין על אותו עפר קרבנות וכשהם נוסעים מגביהים המזבח בבדים הקבועים בשפת המכבר והעפר נופל בין הנקבים שבשולי המכבר שהיה כמעשה רשת וכשהם נחים חוזרים וממלאים אותו.

נביב לוחות תעשה אותו. שיהא חלול מבפנים ויהא קל לנושאו:

נבוב לחות. לא שימלאו עפר בפעם הראשונה ואח״כ יסתמו בנסרים וכדומה. ויהיה העפר תמיד שם. אלא שיהיו הלחות נבובים ופתוח מלמטה ובשעת נסיעה היה בלא אדמה ובכל הקמת המשכן מלאו אדמה. והטעם הוא משום דחובה הוא שיהיה מחובר באדמה כדאי׳ בזבחים דנ״ח ובמכילתא ס״פ יתרו רי״א מזבח אדמה תעשה לי שלא תבנהו ע״ג כפים ולא ע״ג עמודים. ובזה שהיה נבוב והיה מתחבר העפר שבלוחות לעפר הארץ נעשה מחובר ממש. וכמש״כ התוס׳ סנהדרין דמ״ו ב׳ בד״ה תלישה:

כאשר הראה וגו׳. כבר נתבאר יפה. ומש״ה לא כתיב כאן כתבנית. וכמו שנתבאר ריש הסדר משמעות כתבנית. ובזה נכלל גם המזבח בכלל כל הכלים דכתיב כבר תבנית כל כליו. ולא כתיב כאן כאשר הראה וגו׳ ביחוד אלא משום גוף המזבח שלא נתפרש כל הפרטים כמש״כ:

נבוב לוחות, עמ"ש בפרשת יתרו בפסוק מזבח אדמה תעשה לי: