שמות כז, ז

בטבעת. בארבע טבעות שנעשו למכבר:

וְיָעֵל יָת אֲרִיחוֹהִי בְּעִזְקָתָא וִיהוֹן אֲרִיחַיָא עַל תְּרֵין סִטְרֵי מַדְבְּחָא בְּמִטַל יָתֵהּ:

וִיהַנְעַל יַת אֲרִיחוֹי בְּעִזְקָתָא וִיהוֹן אֲרִיחַיָא עַל תְּרֵין צִטְרֵי מַדְבְּחָא בְּמֵיטַל מַדְבְּחָא

והובא את בדיו בטבעות. כבר נתפרש שהיתה המצוה על בצלאל להביא את הבדים משעת הבאה עד שעת ההקמה. ולא כתיב שיהא בשעת הבאה על שתי צלעות אלא בשעת משא משא״כ בשעת הבאה למשה לא היה ההקפד אלא שיהיו מובאים שמה סימן ואות שיהא נישא לדורות ואח״כ כאשר כבר הובא למשה והיו הבדים על שתי צלעות המזבח בשאת אותו. אבל אחר העמדת המשכן הסירו הבדים. ורק בארון כתיב לא יסורו ממנו. ומשום תכלית אחר כמש״כ לעיל שיהיו נראים כדדי אשה לכבוד ואהבת ישראל. אבל במזבח לא היה ענין הבדים בהבאתם לפני הקמה הראשונה רק לזכרון ולאות על ימים יוצרו. אבל באותו עת שהיה המזבח במקומו לא היה צריך לבדים:

על שתי צלעות וגו׳. ולא כמו בשלחן שהיו הבדים על ארבע צלעות השלחן. והבד נכנס רק בטבעת אחת. וכן היה במזבח הפנימי אבל כאן היה על שתי צלעות והבד נכנס בשתי טבעות ומונח יפה: