שמות כב, ז

אם לא ימצא הגנב. ובא השומר הזה שהוא בעל הבית:

ונקרב. אל הדינין לדון עם זה ולשבע לו שלא שלח ידו בשלו:

אִם לָא יִשְׁתְּכַח גַנָבָא וְיִתְקָרֵב מָרֵי דְבֵיתָא לִקֳדָם דַיָנַיָא אִם לָא אוֹשִׁיט יְדֵהּ בְּמָא דִמְסַר לֵהּ חַבְרֵהּ:

אִין לָא אִישְׁתַּכַּח גַּנְבָא וְיִתְקְרֵיב מָרֵיהּ בֵּיתָא לִקְדָם דַּיָינַיָא וְיוֹמֵי דְלָא אוֹשִׁיט יְדֵיהּ בְּעִיסְקָא דְחַבְרֵיהּ

וטעם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו על דעת רש"י, שיקרב אל האלהים לישבע שלא שלח ידו בשל חבירו.

והנכון, שיקרב אל האלהים לישבע שנגנב כמו שהוא טוען, אם לא שלח הוא יד להשתמש לצרכו במלאכת רעהו, כי השולח יד בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין.

אם לא שלח ידו. יורה כי ונקרב בעל הבית שבועה היא לפני הדיינין. על כן אחריו על כל דבר פשע שפשע הנשבע. ור' ישועה אמר כי פשע הוא שיצא מרשותו. כמו אז תפשע אדום מתחת יד יהודה. והנה על כל דבר פשע כולל הבא אחריו. וכל דבר שיצא מרשות הבעלים בין שנגנב בין שאבדה וכחש בה ולא הודה:

אם לא ימצא הגנב ונקרב וגו' - פירשו רבותינו: אם לא ימצא, כמו שאמר השומר: נגנב ממני אבל הוא עצמו גנבו, ואם נקרב ונשבע בפני הדיינים, ישלם הוא כפל כשירשיעון אותו הדיינים וישלם שנים לרעהו. ואני לפי הפשט אפרשנו. אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית הוא השומר, שלא שלח ידו במלאכת רעהו - אלא נגנבה הימנו ויפטר.

אם לא שלח ידו. שאם שלח חייב אפילו באונסין:

אם לא ימצא הגנב ונקרב ר"ת אליהו רמז לב' שהפקידו אצל א' זה ק' וזה ר' זה אומר ר' שלי וזה אומר ר' שלי כיון שאינו נמצא מי רוצה לגזול יהא מונח עד שיבא אליהו:

אם לא ימצא הגנב בגימט' הוא עצמו גנב:

ונקרב בעל הבית אל האלהים. עד האלהים יבא דבר שניהם. אשר ירשיעון אלהים. הזכיר בכאן שלשה פעמים אלהים, ומכאן דרשו רז"ל אין בית דין פחות משלשה. ולא תמצא בכל דינין שבפרשה מתחלת הספר עד כאן שיזכיר השם המיוחד כ"א שם אלהים, והטעם בזה כי המשפט לאלהים הוא, אבל בענין השבועה הזכיר ה' המיוחד ואמר שבועת ה', וזה מבואר לפי שהקו האמצעי הוא עיקר השבועה ועל כן ייחס השבועה לשם המיוחד, והנה מלת שבועת חסר וא"ו שבעת כתיב כי הוא נגזר משבעה וזה כבר נזכר ונשנה.

ונקרב בעל הבית לשבועה מדכתיב אם לא שלח ידו במלאכת. אבל אין לומר ונקרב לדין, דהיכי תפרש ונקרב לדין אם לא שלח, אבל אם שלח לא יעשה דין, וכל שכן שצריך לעשות דין.

במלאכת רעהו לשון קנין ונכסים כמו לרגל המלאכה.

אם לא ימצא הגנב. שלא יוכלו לברר מי גנבם ובעל הפקדון חושד השומר שהוא גנבם:

ונקרב בעל הבית אל האלהים. השומר אל הדיינין ונשבע שלא גנבם ויפטר:

ונקרב. לעשות שבועה קאמר מדכת' אם לא שלח כלומר אם לא שלח אז יוכל להיות נקרב לשבועה אבל אם שלח ידו אז לא יכול להיות נקרב לשבועה כי מאחר ששלח יד בפקדון לא יפטר בשבועה דכיון ששלח בו יד הרי הוא באחריות ואפי' גנב ע"י אחר הוא ישלם אבל אם נאמר ונקרב לדון היאך אמר קרא אם לא שלח וקרב לעשות דין הא אם שלח לא יעשה דין כ"ש שצריך לעשות דין ולפיכך מתוך הלשון יש להוכיח שעל השבועה הוא מדבר ורבותינו אמרו כתיב הכא אם לא שלח וכתיב למטה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח מה להלן שבועה אף כאן שבועה:

ונקרב בעל הבית. שהפקיד בידו משום שיש לו בית מש״ה נקרא הנפקד בעל הבית:

אל האלהים. פי׳ הגמ׳ ידוע שהקרבה זו לשבועה. ולמדו זה מג״ש דנאמרה שליחות יד למטה ונאמרה שליחות יד למעלה. מה להלן לשבועה אף כאן לשבועה. ופרש״י כאן ונקרב אל הדיינין לדון עם זה ולשבע לו שלא שלח ידו בשלו עכ״ל. ולא פי׳ רבינו משמעות שלא שלח ידו בשלו כמו שפי׳ להלן בש״ש שבועת ה׳ תהיה. ישבע שכן הוא כדבריו והוא לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו שאם שלח בה יד ואח״כ נאנסה חייב באונסין. וכאן לא פי׳ כ״ז. מבואר דרש״י מפרש לפי הפשט כאן שישבע אם לא שלח ידו וגו׳ פי׳ שאינו ברשותו עתה והטמינה באיזה מקום. והא דאי׳ בב״מ דמ״א דדין שליחות יד כתיב גם בש״ח גם בש״ש אינו אלא דרך דרש. מדכתיב בלשון א׳ וע״ז הדרש אסמכי עוד מקרא הסמוך על כל דבר פשע לענין שליחות יד כדתנן ספ״ג דב״מ מחלוקת ב״ש וב״ה. אבל משמעות המקרא כך הוא. ולמדנו מזה הפשט דעת רש״י דאם יש עדים שנגנבה ואינה ברשותו אין עליו שבועה שלא פשעתי. ובזה מיושב אמאי לא כתיב בפ׳ ראשונה דש״ח שבועת ה׳ תהיה בין שניהם. ובשני׳ יכתוב סתם ונלמוד בג״ש. אלא משום דיש כאן עוד משמעות. ונקרב בעה״ב להביא עדים על אמיתת טענתו שאין הפקדון בידו ופטור. אבל בש״ש אפי׳ מביא עדים על עיקר טענתו שמתה וכדומה צריך שבועה שלא הוי מיעוט שמירה כעין גו״א. משא״כ ש״ח א״צ לשבע מה״ת אלא על עיקר הטענה שאינה ברשותו וא״צ לשבע שלא פשע בשמירתה אלא בתורת גלגול שבועה שהוא מה״ת אבל אם מביא עדים שנגנבה וא״צ לשבע שאינה ברשותו שוב א״צ לשבע שלא פשע :

אם לא ימצא הגנב. והיה די לומר ואם לא ונקרב בעה"ב, כמו הכצעקתה הבאה אלי וכו' ואם לא אדעה (בראשי' י"ח) אם ישכם עושים חסד ואמת וכו' ואם לא הגידו לי (שם כד), ולמה חזר התנאי אם לא ימצא הגנב, השיבו חז"ל שאז הייתי מפרש שמ"ש ואם לא מוסב על כלל המאמר שאמר אם ימצא הגנב ישלם שנים ואם לא [היינו אם אין לו לשלם שנים] יקרב בעה"ב לשבועה, לכן הוצרך לבאר שעיקר התנאי אם לא ימצא הגנב כי אם נמצא הגנב אף שאינו משלם בעה"ב פטור, ועדיין היה די אם היה אומר אם לא ימצא ולמה חזר שם הגנב ע"ז בנו חז"ל דרושיהם בב"ק (דף סג ע"ב), שנוסדו על שם הגנב שבא כפול, עיי"ש:

ונקרב בעל הבית אל האלהים. לא באר באיזה אופן יברר הדברים שם, ומצאנו השאלה באלהים לברר דברים נעלמים ע"י או"ת כמו ושאול לו באלהים (שמואל א כ״ב:י״ג), אולם פה אא"ל כן דהא אמר אשר ירשיעון אלהים שמשמע שמדבר בדיינים השופטים ומחייבים ומזכים, וע"כ פי' שיברר הדבר ע"י שבועה, וכמ"ש בפרשה שמה שבועת ה' תהיה בין שניהם, ולמדנו משווי הלשון שאמר בשניהם אם לא שלח ידו, שגם קריבה אל האלהים דפה הוא לשבועה ושתהיה השבועה בשם כמו שם שכתוב שבועת ה', וכן למדנו שם מפה שתהיה השבועה בב"ד, ושמ"ש אם לא שלח, היינו שלא שלח יד להשתמש בה לצרכו כמ"ש בב"מ (דף מ'), וכלל בלשון שמלת אם המחובר בלשון שבועה מורה תמיד הפך הכתוב, ואם אקח מכל אשר לך (בראשית י״ד:כ״ג), אם אתם תבואו אל הארץ (במדבר י״ד:כ״ח), אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם (שם), וא"כ הו"ל פה אם שלח ידו במלאכת רעהו, מזה ראיה למ"ש התוס' ב"מ (דף ו' ד"ה שבועה) דשבועה שלא שלח בה יד אינו שייך רק אם לא מתה בפנינו לדעת ר"ת או שהוא רק ע"י גלגול, ופי' אם לא שלח בה יד אז יקרב אל האלהים לשבע שלא פשע בה ושאינו ברשותו, [ואז ישבע גם שלא שלח בה יד ע"י גלגול, אבל אם שלח בה יד לא ישבע עוד כי נתחייב לשלם אפי' באונסין ולדעת הרמב"ם (פ"ד מה' גנבה ה"ב) אם טען אח"כ נגנבה ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל, וכן פי' הרמב"ן בפירושו: