שמות כב, ה

כי תצא אש. אפילו מעצמה:

ומצאה קוצים. קרדונ"ש בלעז:

ונאכל גדיש. שליחכה בקוצים עד שהגיעה לגדיש או לקמה המחברת לקרקע:

או השדה. שליחכה את נירו וצריך לניר אותה פעם שניה:

שלם ישלם המבעיר. אף על פי שהדליק בתוך שלו והיא יצאה מעצמה על ידי קוצים שמצאה, חיב לשלם, לפי שלא שמר את גחלתו שלא תצא ותזיק:

אֲרֵי תִתַּפַּק נוּר וְיַשְׁכַּח כּוּבִין וְיֵיכוּל גְדִישִׁין אוֹ קֳמָא אוֹ חַקְלָא שַׁלָמָא יְשַׁלֵם דְאַדְלֵק יָת דְלֶקְתָּא:

אֲרוּם תִּתְפּוֹק נוּר וְתַשְׁכַּח כּוּבִין וְתִגְמַר גָּדִישׁ אוֹ מִדַּעַם דְּקָאִי אוֹ חֲקִיל שַׁלָמָא יְשַׁלִים מַאן דְּאַדְלִיק יַת דְּלֵיקְתָּא

כי תצא אש. גם זה דבק כי ידבר על נזק השדה:

וטעם המבעיר. אינו כמו כי יבער איש. אע"פ שהם מבנין אחד. כי מלת אש תורה עליו וזאת הדרך צחות בל' הקדש לאמר מלה שוה והוא משני טעמים. כמו בלחי החמור חמור חמורתים. רוכבים על שלשים עיירים ושלשים עיירים להם. וזאת השנית ערים והעיד להם יקראו חות יאיר:

כי תצא אש - שלא שמר בעל האש את אשו יפה והזיק ע"י רוח המצוי.

גדיש - שנקצר כבר או אפילו הקמה מחוברת, או אפילו השדה ליחכה וסיכסכה אבניו.

קוצים ד' הכא ואידך קוצים כסוחים באש יוצתו ואל תזרעו אל קוצים דועכו כאש קוצים. זהו שאחז"ל כי תצא אש אפי' מעצמה והיינו באש יוצתו דמשמע מעצמן ומרבין ליחכה נירו וזהו נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים והתם דרשו על הרשעים והיינו דועכו כאש קוצים דאיירי ברשעים:

כי תצא אש. מעצמה. שלם ישלם המבעיר את הבערה. שמי שהבעיר את האש היה סבה שאלמלא הוא שהבעיר את האש לא היתה האש יוצאה מעצמה ושורפת את הגדיש או הקמה, ודרשו רז"ל מקרא זה בבבא קמא על חורבן בהמ"ק שכתוב שם (ישעיהו ס״ד:י׳) בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש ואנו גרמנו שקלקלנו והבטיחנו הקב"ה שישלם כאלו הוא הבעיר את הבערה.

כי תצא. משמע מעצמה:

ומצאה קוצים. מפ' כיצד יצאה שמצאה קוצים ודלקה והלכה עד שבאה לגדיש או לקמה אע"פ שדלקה שהדליק בתוך שלו כדי לשרוף קוצי שדהו כדי לנקות שדהו מהם והיו קוצים אחרים סמוכין להם ודלקו זה מזה עד שהגיע לגדיש ודלקוהו או הקמה או השדה שחת שבשדה ורבותינו פי' ליחכו נירו וסיכ[ס]כו אבניו:

שלם ישלם המבעיר את הבעירה. שהיה לו לשמור האש שלא ילך מתוך שלו ולתת לב על הנזק שהאש יכול לעשות ולפיכך פטרה תורה טמון באש שעל הטמון לא היה לו ליתן לב כיון שאינו רואה אותו ואינו חייב אלא על הטמון הידוע שהוא כמו נראה כגון כלי בית הטמונים בבית וכלי המחרישה והמוריגין הטמונין בגדיש כמו שאמרו רבותינו הא לך ארבע אבות נזיקין שור ובור שן ואש ומתולדותיהן ומבניהן במה הצד אנו למדין כל מיני נזק שאדם עושה לחבירו שחייב לשלם:

כי תצא אש וגו׳. פרוש, הגם שהדליק בתוך שלו, כשיהיה באש הנדלקת שעור לצאת למקום שאינו שלו. ושעור תבת תצא הוא שתהיה ראויה לצאת, אבל הדליק בתוך שלו ולא היה שעור לצאת לחוץ ויצתה – פטור, שזו מכה בידי שמים, וכדאיתא בגמרא (בבא קמא סא:). ואמרו ומצאה קוצים, פרוש, והגם שזולת הקוצים לא היתה משגת מקום קמה וגדיש להבעירם, ובאמצעות הקוצים נאכל גדיש וגו׳, שלם ישלם – פרוש, שלם הגדיש או הקמה, ישלם דמי העצים, הגם שהם אדרבה היו סבה לקלקול. ודוקא שמצאתם, אבל בא אדם והניחם אחר שהבעיר – השני חיב לשלם.

המבעיר. וכפל לומר הבערה, לרמוז גם אל העצים שהם הם המבעירים את הגדיש והקמה.

עוד נתכון באמרו ומצאה, הגם שלא ידע המבעיר שהיו שם קוצים, או אפלו לא היו שם בשעת ההבערה, ובא אדם והניחם במחוז שלו ולא ידע כי יש הבערה – הרי המבעיר חיב.

ובדרך רמז תרמז התורה את אשר יסובבו הרשעים ברשעם, כדי שיתעורר האדם מתרדמת שנת שכלו בהביטו הפלגת הרעות אשר יביאו לעולם, כי לא לבדם ירעו אלא יסובבו רע לכל העולם. והוא אמרו כי תצא אש, הלא ידעת כי צרת העם תתכנה בשם אש. וצא ולמד משליח גבריאל (יומא עז,א) אשר שאל אש מבין הבדים (הכרובים), והוא בחינת תגבורת הדינים.

ואמר ומצאה קוצים – הם הרשעים שאינם אלא קוצים מכאיבים. ואמרו לשון מצאה על דרך אמרו (דברים לא:כא) ״והיה כי תמצאן אתו״ וגו׳, והטעם משום שהרשע אין לו בעלים, כי האדון ברוך הוא הנה הוא פקר בו והסיר אדנותו מעליו, וה׳ הסתיר פניו ממנו, ומעתה הרי הוא כמציאה וכל הפוגע בו יעשה בו רצונו. והודיע הכתוב עוד כי אחר שנתן רשות לאש הדינים להבעיר, לא לקוצים לבד הם מבעירים, אלא ונאכל גדיש – כאן רמז אל תינוקות של בית רבן שעדין אין להם קומה אלא גדושים שבלת עם חברתה, כי בעונות הם הנתפסים בצרת עולם. גם אמרו זכרונם לברכה (שיר השירים רבה א:ד) בפסוק (תהלים ח:ג) ״מפי עוללים ויונקים יסדת עז״, כי היו ערבים בשעת קבלת התורה, וכשירשיעו בני אדם הנה הרשות נתונה לאש לבער בהם.

ואמרו או הקמה, כאן מודיע כי לפעמים חרב עד צואר הגיעה, מופתי הדור יסודי עולם נלקחים בעונם כדי להציל על כללות הדור, כאמרו (שיר השירים א:יד) ״אשכל הכפר״ וגו׳, ולהם יקרא קמה על דרך אמרו (שיר השירים ז:ח) ״זאת קומתך דמתה לתמר״, שהם הצדיקים הנמשלים לתמר, כאמרו (תהלים צב:יג) ״צדיק כתמר״ וגו׳. ולפעמים יגדל החטא ולא יצילו הצדיקים לבד, וחמה שפוכה על כל שונאי ישראל, והוא אמרו או השדה, שזה ירמז אל כללות ישראל ולא יספיקו לא תינוקות ולא צדיקים להציל.

והודיע הכתוב כי יש יום לאל איום לבא במשפט עם הסובבים את הדבר למיתת הצדיקים וגאוני עולם להשתלם מהם, והוא אמרו שלם ישלם המבעיר הם הרשעים הקוצים את כל אשר הרגו, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ק,א) כי ה׳ יתן כח ברשעים לסבל שעור המגיע להם בחטאם, אוי לרשע רע לשמים ולבריות כמה יסבל בעד קלקולו. ותמצא (בראשית רבה סג,י) שהצדיקים כשהיו בניהם מגיעים לכלל שנים שאינם נלכדים בעון אביהם, היו שמחים ואומרים ברוך המקום שפטרם מענש זה, הרי כי יעניש ה׳ לגורם ענש בשבילו לזולת, ובאמת כי יחרד אנוש ויכבה שלהבת יצרו המחטיא אותו באש המשפט בהעלותו על לבבו נהרות הענשים אשר יגיעוהו על כמה נפשות קטנים וגדולים אין קץ שכלם הוא הרצחן הגדול להם באמצעות תאותו הסרוחה. והנה אמרו זכרונם לברכה (קידושין מ,ב) לעולם יראה אדם כאלו כל העולם כלו חציו זכאי וכו׳, עשה עברה אחת אוי לו שהכריע את כל העולם לחובה, ודם כל העולם ודם זרעיותיהם על צוארו ועל נפשו עמוסים, ויסבל מר המות בעד כל נפש אחת מהם, ובכל צרתם לו צר כאשר עשה, והוא אמרו שלם ישלם וגו׳, טעם כפל שלם וגו׳ המבעיר וגו׳ כאן רמז הכתוב כי לא לאיש הרשע לבד יעשה ה׳ משפט התשלומין אלא גם להמחטיאו, והוא יצר הרע בחינה המחטיאתו, כי גם לו משפט חרוץ ביום ההוא יגדל המספד עליו בעשות בו ה׳ דין, כמאמרם זכרונם לברכה (סוכה נב,א) שמביאו ה׳ ושוחטו, ולא ימלט בברחו לבצרה ואפילו לבצר (מכות יב,א) כי מזיד הוא, ומלך המשפט ישפט בצדק להשתלם ממנו ונשגב ה׳ לבדו. ובקמא (בבא קמא ס,א) רמזו באפן אחר.

כי תצא אש ומצאה קוצים. לשון תצא אש מורה שיצאה לרשות אחר, כמו כי אש יצאה מחשבון (במדבר כ״א:כ״ח), ומדבר במבעיר בתוך שלו, כי אם מבעיר בשל חברו לא נתנו חכמים שעור כמ"ש הרא"ש והסמ"ג (ריש עשין ס"ט) דהכתוב מדבר בהדליק בתוך שלו, ומשמיע שאעפ"י שהוא אונס ואינו מתכוין חייב, וה"ה בכל הנזקין, ומ"ש ומצאה קוצים, מפני שאם יש מקום פנוי בין שדהו לשדה חברו כפי השעורים שבאר אח"כ ממשנה דב"ק (פ"ו מ"ד) אינו חייב, רק אם יש קוצים אין שעור כי האש מתפשטת ע"י הקוצים, ולכן צייר שיש קוצים שאז חייב תמיד, ומ"ש מכאן אמרו ר"ל שאם יש הפסק כפי השעורים שנתנו לכ"א כדאית ליה פטור, ואנן פסקינן כר"ש שהכל לפי הדליקה. ויש פלוגתא בין הפוסקים אם זה גם לענין גדר ונהר ואכ"מ, ובכ"ז מ"ש שלם ישלם פי' שישלם כל ההיזק גם היזק הקוצים. ובזה ל"ק מ"ש רבא (בדף ס) ל"ל דכ"ר קוצים גדיש וכו' דהיינו לענין התשלומין, ועיין בגמרא שם (דף סא):

ונאכל גדיש או הקמה או השדה. בגדיש הוא תבואה קצורה מוגדשת על הקרקע וה"ה כל דבר תלוש מוגדש כמו תואר של קנים וכו', ומוסיף אף הקמה שהוא מחובר לקרקע ועומד עליו וה"ה האילנות שהם ג"כ מחוברים, וכן בירושלמי (פ"ו ה"ה) אי מה גדיש מיוחד שתלוש מן הקרקע ת"ל קמה, ומוסיף השדה שכולל גם הקרקע בעצמה, אולם לפ"ז מיותר מ"ש הקמה שידעינן מן השדה, ובא ללמד שרק הגלוי כמו הקמה לא המכוסה תחת הגדיש או תחת השדה, כפי הכלל (אילת השחר קס) ששמות הבאים ביחד יש להם דימוי זל"ז. אולם בב"ק (דף ס') אמר דקמה לר' יהודה מרבה כל בעל קומה ולרבנן שבא למעט טמון נפק"ל לרבות כל בעני קומה מן או הקמה, ולפי' התוס' שכל בעלי קומה פי' אילנות, משמע שזה צריך למוד מיוחד וזה לא כשיטת המכלתא, ומזה מבואר כשטת רש"י שפי' לרבות כל בעל קומה פירוש בעלי חיים, וזה לא נלמד מפשטות מלת קמה רק מיתורא לר"י, שבדרך הדרש משתתף עם יקום ועם קומה שכולל גם בע"ח, ולרבנן מרבי לה ממלת או, שהתבאר אצלי (אילת השחר כלל רי"ד) שמלת או בא על החלוקה המינית שאם יאמר הגדיש והקמה והשדה מדבר רק מאלה לבד אבל כשאמר או הקמה בא לעשות חלוקה כוללת וכל הקרוב אל אחד מן הנחשבים נכנס בגדרו ובע"ח נכנסים בגדר קמה שגם הם הם יקום שעל פני האדמה, והמכלתא מדבר לפי הפשט ובגמ' מדבר לפי הדריש מרבינן גם בע"ח:

שלם ישלם המבעיר. מפני שפתח כי יבער איש ונאמר שבא למעט אשה וקטן, סיים שכל מי שמבעיר חייב וכן סיים בבור בעל הבור ישלם, וזה כר' יונתן למעלה שלמד מזה לרבות אשה וקטן ומן בור ומבעיר למד לכל הנזיקין כמ"ש בב"ק (דף ה') שמן בור וחד מאינך אתיא כולהו במה הצד, ומ"ש רשב"א משום ר"מ מובא בב"ק (דף יד), וצריך להגי' במכלתא כגי' הגמ', ושם מפורש:

ש מדלא כתיב יבער כדכתיב בסמוך כי יבער וכתב המבעיר את הבערה: