שמות כב, כה

אם חבל תחבל. כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה, אלא שממשכנין את הלוה, כשמגיע הזמן ואינו פורע חבל תחבול כפל לך בחבלה, עד כמה פעמים, אמר הקדוש ברוך הוא כמה אתה חיב לי, והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחיבת לפני, ואני מחזירה לך, אף אתה טול והשב טול והשב:

עד בא השמש תשיבנו לו. כל היום תשיבנו לו עד בא השמש, וכבוא השמש תחזור ותטלנו, עד שיבא בקר של מחר, ובכסות יום הכתוב מדבר, שאין צריך לה בלילה:

אִם מַשְׁכּוֹנָא תִסַב כְּסוּתָא דְחַבְרָךְ עַד מֵעַל שִׁמְשָׁא תְּתִיבִנֵהּ לֵהּ:

אִין מְמַשְׁכְּנָא תְמַשְׁכַּן כְּסוּתָא דְחַבְרָךְ עַד לָא יִטְמוֹעַ שִׁמְשָׁא תְּתָבִינֵיהּ לֵיהּ

אם חבל תחבל. אחר שאמר שלמת רעך שהוא לשון נקבה וככה אחר כי היא כסתה לבדה אמר תשיבנו והטעם על החבול שהוא לשון זכר. אמר הגאון מה טעם לקחת החבול ביום וישיבנו בלילה והוא השיב בעבור שירא שלא ילוה מאחר ויתנהו לו חבול תחתיו.

אם חבל תחבל - ע"י ב"ד, כדכתיב: בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. אבל אתה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו. וזהו - לא תהיה לו כנושה.

עד בא השמש - כל היום השיבהו לו, כי חכמים פרשוהו בכסות יום.

אם חבל תחבל. אמר הקב"ה מה אתה חייב לי והוא חייב לך אם אתה עושה לו כהוגן כן נפשך שעולה אצלי בכל ערב ליתן דין וחשבון לפני אחזירנה לך ואם אינך מחזיר עבוטו אף אני איני מחזיר נפשך שהיא העבוט שלך:

אם חבול תחבול וסמיך ליה אלהים לא תקלל לפי שכשבא למשכנו השליח ב"ד מזהיר שלא יקלל הדיין:

אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. בכסות יום הכתוב מדבר ובמדרש אם חבול תחבול שלמת רעך, זהו שאמר הכתוב (ירמיה ו) כסף נמאס קראו להם, אתה מוצא כשגלו ישראל מירושלים הוציא אותן בקולרין של ברזל ואמרו האויבים כבר מאסם הקב"ה שהוא אלהיהם שאמר להם כסף נמאס מה הכסף נצרף ונעשה כלי ושוב נצרף ונעשה כלי אחר ובאחרונה ישוב אדמה ושוב אינו נעשה למלאכה כך ישראל אין להם תקומה שכבר מאסם אלהיהם, כששמע ירמיה כך אמר (שם יד) המאס מאסת את יהודה, משל למה הדבר דומה למלך שהכה את אשתו אמר לו שושבינה אם לגרשה אתה מבקש הכה אותה עד שתמות, ואם לחזור דעתך עליה, למה תדקדק עמה, אמר לו המלך אפילו פלטרין שלי חרבין איני מגרשה. כך אמר ירמיה להקב"ה אם לגרשנו אתה רוצה הכה אותנו עד שתשמיד זכרנו שנאמר (איכה ה) כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד, ואם לאו (ירמיה יד) מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא, אמר לו הקב"ה בעת שאני מחריב את עולמי אני מגרש את ישראל שנאמר (שם לא) כה אמר ה' אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל וגו', אלא אעפ"כ התניתי עמהם שאם יחטאו יהא בית המקדש מתמשכן על ידם שנאמר (ויקרא כו) ונתתי משכני בתוככם אל תקרי משכני אלא משכוני, וכן אמר בלעם (במדבר כד) מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל משכנותיך כשהם חרבות, אמר הקב"ה לא בשביל שאני אוהב את העכו"ם אני ממשכן לכם מקדשי אלא עונותיכם גרמו לי שנאמר (ישעיה נ) אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה וגו' הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם, אם חבול תחבול כשיעברו ישראל על המצות אני ממשכן שתי משכונות ועד מתי עד בא השמש עד שיבא משיח שכתוב בו (מלאכי ג) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה מרפא בכנפיה, וכתיב (תלהים עב) לפני שמש ינון שמו, באותה שעה תשיבנו לו, ע"כ במדרש. וידוע כי ישראל נקראו ריעים למקום שנאמר (שם קכב) למען אחי ורעי, והמשיל בית המקדש לשלמה על שם לבון השלמה שהיא מלובנת ומחוורת, וכן שלמה המלך ע"ה קראו והמשילו ליריעות שנאמר (שיר א) כיריעות שלמה, ומשה רבינו הזכירו בשם לבנון שנאמר (דברים ג) ההר הטוב הזה והלבנון ותרגם אונקלוס בית מקדשא.

אם חבל תחבל ע״י שליח בי״ד כדכתיב בחוץ תעמוד וגו׳ אבל אתה לא תבא לביתו לעבוט עבוטו וזהו לא תהיה לו כנושה.

תשיבנו לו וא״ת א״כ לא יפרע הלוה חובו בעוד שהמלוה מחזיר לו שמלתו, אלא י״ל דלא מיירי אלא כשנטלו שליח ב״ד שלא בשעת הלואה ונתנו למלוה ואינו מצווה להחזירו ללוה רק שלשים יום שכן הוא זמנו של ב״ד, ואחר הזמן הוא מורשה למכרו.

תשיבנו לו קאי אל החבול שהוא לשון זכר.

אם חבול תחבל. נראה כי ירמז להעיר אדם הנרדם אשר בידו שלמת מי שאמר עליו הכתוב (משלי כז:י) ״רעך ורעה אביך״ וגו׳, והנפש תתיחס לשלמה על דרך אמרם במסכת שבת (קנב:) משל למלך שחלק בגדי מלכות וכו׳, וכבר פרשנו בו כי לצד שנפש אדם היא מאורו יתברך, שנאמר בו (תהלים קד:ב) ״עוטה אור כשלמה״, ויצו ה׳ אם משכנה בחובו, שהם חטאיו, יש לו זמן להשיבו עד בא השמש, על דרך אמרו (תהלים צ:ג) ״תשב אנוש עד דכא״, ואמרו זכרונם לברכה (קהלת רבה פ״ב) עד דכדוכה של מות, כי יש לו זמן תשובה עד ביאת שמשו.

וטעם כפל חבל תחבל, דע כי כל אדם מישראל יש לו שלש בחינות: נפש, רוח, נשמה, וכאן רמז הכתוב על שלשתן. כנגד הנשמה אמר אם חבל, וכנגד הרוח אמר תחבל, וכנגד הנפש אמר שלמת רעך, וכנגדם אמר שלש חלוקות: א׳ כי היא כסותה לבדה היא הנשמה, ב׳ היא שמלתו לעורו והיא הרוח, ג׳ במה ישכב והיא הנפש אשר עמו בקבר, וכאמרו (איוב יד:כב) ״ונפשו עליו תאבל״.

ואמרו והיה כי יצעק, פרוש, חוזר לענין ראשון ״תשיבנו לו״ שהיא התשובה, כי לא יצטרך לצער להשיבו, אלא כי יצעק ישמע ה׳ וגו׳, ויעבור חטאתיו.

שלמת רעך. כבר ביארנו כ״פ דשם שלמה משמע גם בגד עליון שאינו בבתי ידים כמו כסות אלא מעטפת מלמעלה לשם כבוד. וגם מציעים את המטה לפרקים. ונקיט הכתוב ביחוד שלמה כדי לכלול בה גם כסות יום גם כסות לילה וכאשר יבואר:

עד בא השמש תשיבנו לו. זה הלשון משמעו ע״כ בשני אופנים. דאם נפרש על כסות יום לחוד והזהיר הכתוב שיהי׳ ביד הלוה כל היום עד אשר תבא השמש. א״כ הכי מיבעי עד בוא השמש יהי מושב לו. דתשיבנו לו משמעו פעולת ההשבה וזה אינו אלא רגע ההשבה. ואם נפרש על כסות לילה הכי מיבעי בבוא השמש תשיבנו לו אלא נכלל בזה אזהרה דכסות יום ואזהרה דכסות לילה. ויהא משמעו בשני אופני׳ היינו בכסות יום פירושו יהא מושב בידו כל היום. ובכסות לילה פירושו בבוא השמש. ויש עוד לפרש עד בוא השמש לכסות לילה שמצוה להשיב לפני בוא השמש מעט. ולא ימתין עד הלילה שאינו זמן הליכה ברחוב משא״כ בכסות יום א״צ להקדים ההשבה לפני היום אלא בבוקר:

אם חבול תחבול שלמת רעך. צווי זה נשנה במשנה תורה (דברים כ״ד:י׳) כי תשה ברעך משאת מאומה וכו', והדירה הנמצאים בזה בש"ע ח"מ (סי' צז), שהלוה אסור לו למשכנו אפי' בחוץ, והשליח ב"ד אסור לו לבא אל ביתו, ואמרו שפה מדבר בחובל כסות יום ושם מדבר בחובל כסות לילה. עוד מבואר בש"ע שמ"ש שלא יחבול רחים ורכב לא נאסר לחבול כלי אוכל נפש אם הלוה נתנם לו מדעתו כמש"ש בש"ע (סעיף ז'), וכן הדין בחובל בגד אלמנה שמותר בנתנה לו מדעתו אפי' שלא בשעת הלואה כמ"ש בכנה"ג שם, ולערן שמחויב להחזיר מבואר שם שאף אם נתנם הלוה מדעתו שלא בשעת הלואה מחויב להחזיר, והוא תלווה שאם נאמר שלענין השבת העבוט בלילה נכלל בלשון חבלה אף שנתנם מדעתו, ראוי שיהיה כן גם לענין חובל כלי אוכל נפש וחובל בגד אלמנה, שלשון חבלה אחת, וכבר השיגו בזה על הרמב"ם שמחלק לשטתו במשכנו בשעת הלואה כלי אוכל נפש ובגד אלמנה שאף בשעת הלואה אסור, ולענין השבת העבוט מודה שבמשכנו בשעת הלואה אינו חייב להחזיר, והקשו עליו שבשניהם כתיב לשון חבלה, והשתא יקשה כן גם על ההלכה שבידנו. אולם אחרי והעיון יש הבדל בין חבל ובין עבט, שחבל בא תמיד על שממשכנו בעל כרחו שלא בשעת הלואה, ועבט בא על המשכון שהלוה נותן מדעתו בשעת הלואה, ובא ג"כ אם נותן המשכון אחר הלואה ברצון טוב להפיס דעת הלוה שדואג על מעותיו. והנה בפ' תצא מדבר שכבר הוא חייב לו כמ"ש כי תשה ברעך משאת מאומה ואמר ע"ז לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, וא"כ מדבר שהלוה רוצה לתת לו משכון מדעתו, והזהיר שגם באופן זה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אף שהלוה נתנו מדעתו יקבלנו בחוץ ולא יבא אל ביתו, ועז"א השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש א"כ למדנו שאף שהוא עבוט היינו שהלוה נתנו מדעתו צריך להשיב לו, משא"כ בחובל רחים ורכב ובחובל בגד אלמנה שתפס לשון חבלה ידעינן שאם הלוה נותן מדעתו מותר שזה אינו חובל רק מעבט, שאם גם זה אסור הול"ל לא תעבוט, ובפ' משפטים שאמר אם חבול תחבול שפי' שממשכנו בעל כרחו וזה א"א שיהיה ע"י המלוה עצמו דהא עובר על לא תהיה לו כנושה וא"כ מדבר שממשכן ע"י שליח ב" ד, ולמדו שגם שליח ב"ד אסור לבא אל ביתו, דהא במ"ש בפ' תצא לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו מדבר שהלוה נותן מדעתו ואעפ"כ אסור לו ליכנס אל ביתו לקבלו, ולא עדיף שליח ב"ד שלוקח בעל כרחו מן המלוה שלוקח מדעתו של לוה שגם, זה לוקח ברשות ואסור לבא אל ביתו, ועז"א בב"מ (דף קי"ג) שכפל בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט [שהוא מיותר אחר שכבר אמר לא תבא אל ביתו] ללמד שבכל אופן לא יבא אל בתו אף שהוא ע"י שליח ב"ד: והנה בפ' משפטים שמדבר בחובל בעל כרחו ע"י שליח ב"ד שעל כרחו לוקח בגדו בחוץ, ולא יוכל לקחת רק כסות יום, כי כסות לילה לא נמצא אצלו בחוץ רק בביתו והוא א"א לו לבא אל ביתו, לכן אמר עד בוא השמש תשיבנו לו כי צריך להחזיר ביום והחיוב חל עליו עד בא השמש כי בלילה יוכל לעכבו אצלו, ובפ' תצא שמדבר שהלוה מוציא העבוט מרצונו בודאי מוציא כסות לילה שא"צ לו ביום רק בלילה לכן אמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, כי ביום א"צ להחזיר, ובזה דברי המכלתא פה מבוארים, ועיין בירושלמי ב"מ פ"ט ובבלי (דף קיד), לבד מ"ש ר' ישמעאל בא הכתוב ללמדך, שבזה מישב סדר הכתובים, אם כסף תלוה [שפי' ר' ישמעאל שהוא חובה], אם חבול תחבול ר"ל אעפ"י שצויתי שלא תהיה לו כנושה, בל תחשוב שתאבד את שלך, כי תוכל ולחבול בעל כרחו ע"י הב"ד, ואף שתשיב כבוא השמש יועיל לך שלא תהיה שביעית משמעתו ולא נעשה מטלטלין אצל בניו כמ"ש בב"מ (דף קטו):

ת ולפיכך כתיב אחריו עד בא השמש וכו' אבל במשכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר:

א (נח"י) מפני שכתוב במה ישכב וגו' מובן שבכסות לילה מדבר והא דכתיב עד בא השמש תשיבנו יהיה פירושו קודם ביאת השמש כמו עד בואי אליך או עד בא השמש יהיה בידך ואחר כך תשיבנו ל"פ בכסות יום וכו' לפי שבכסות לילה נתבאר בפרשת תצא ושכב בשלמתו והא דמסיים במה ישכב לרבות גם כסות לילה (ב"מ קיד) ואם תאמר מאי נפקא מינה שממשכנין אותו כיון שצריך לחזור לו משכונו כבר תירץ בגמרא דמהני ליה שאין שביעית משמטתו ושלא יעשו מטלטלין אצל בניו דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב: