שמות כב, יט

לאלהים. לעבודה זרה אלו היה נקוד לאלהים היה צריך לפרש ולכתב אחרים, עכשיו שאמר לאלהים, אין צריך לפרש אחרים, שכל למד ובית המשמשות בראש התבה אם נקודה בחטף, כגון למלך, למדבר, לעיר, צריך לפרש לאיזה מלך, לאיזה מדבר, לאיזה עיר, וכן למלכים, לרגלים צריך לפרש לאיזה, ואם אינו מפרש, כל מלכים במשמע, וכן לאלהים כל אלהים משמע, אפלו קדש, אבל כשהיא נקודה פת"ח, כמו למלך, למדבר, לעיר נודע באיזה מלך, באיזו מדבר ובאיזה עיר מדבר, וכן לאלהים, לאותן שהזהרתם עליהם במקום אחר, כיוצא בו (תהלים פו ח) אין כמוך באלהים, לפי שלא פרש הצרך לנקד פתח:

יחרם. יומת ולמה נאמר יחרם, והלא כבר נאמר בו מיתה במקום אחר (דברים יז ה) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וגו', אלא לפי שלא פרש על איזו עבודה חיב מיתה, שלא תאמר כל עבודות במיתה, בא ופרש לך כאן זובח לאלהים יחרם, לומר לך, מה זביחה עבודה הנעשית בפנים לשמים, אף אני מרבה המקטיר והמנסך והמשתחוה, שהן עבודת בפנים וחיבים עליהם לכל עבודה זרה בין שדרכה לעבדה בכך, בין שאין דרכה לעבדה בכך, אבל שאר עבודות, כגון המכבד והמרבץ והמגפף והמנשק, אינו במיתה, אלא באזהרה:

דְדַבַּח לְטַעְוַת עַמְמַיָא יִתְקְטֵל אֶלָהֵן לִשְׁמָא דַיְיָ בִּלְחוֹדוֹהִי:

כָּל מַאן דְּדַבַּח לְטַעֲוַות עַמְמַיָא יִתְקְטֵל בְּסַיְיפָא וְנִכְסוֹי יִתְגַמְרוּן בְּגִין כֵּן לָא תְהוֹן פַּלְחִין אֱלָהֵן לִשְׁמָא דַיְיָ בִּלְחוֹדוֹי

זובח לאלהים יחרם לע"ז והוא נקוד פתח כלומר לאותן האלהים שהוזהרתם עליהם במקום אחר זהו לשון רש"י ור"א פירש שעל דרך הפשט איננו מדבר לישראל שכבר הזהיר על ע"ז בדבור השני רק בעבור הגר הכתוב אחריו כי על תנאי זה יגור בארצנו שלא יזבח לאלהיו כאשר היה עושה והבל יפצה פיהו כי בעשרת הדברות הזהיר על ע"ז בלאו וכאן מפרש העונש והמשפט שנעשה בו כאשר עשה בלא תרצח ולא תנאף כי אלה הם המשפטים אשר ישים לפניהם והנה חייב אותו מיתה כי יחרם מיתת ב"ד וכן כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת (ויקרא כז כט) ואמר יחרם כי מפני אשר זבח לחרם יהיה חייב שיחרם כענין והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא (דברים ז כו) ויתכן כי יכלול הכתוב הזובח גם הזבח שהכל יהיה לחרם לרמוז שהוא אסור בהנאה והזכיר הכתוב זביחה והוא הדין להשתחויה ולכל עבודת פנים אבל שאר עבודות כגון המכבד והמרבץ והמגפף והמנשק אינו במיתה בשלא כדרכה אבל כדרך עבודה בכל ענין הוא מתחייב ואפילו פוער עצמו לפעור והנכון במלת לאלהים בפתחות הלמ"ד שהם מלאכי מעלה ונקראו אלהים בהרבה מקומות בכתוב אין כמוך באלהים ה' (תהלים פו ח) הוא אלהי האלהים ואדני האדונים (דברים י יז) השתחוו לו כל אלהים (תהלים צז ז) ויקראו גם כן אלים כאשר הזכרתי כבר (לעיל טו יא) ואמר בלתי לה' לבדו בעבור שהזובחים למלאכיו יחשבו לעשות חפצו שיהיו הם אמצעים להפיק להם רצון מאתו וכאלו הזבחים לאל ולמשרתיו על כן אמר בלתי לה' לבדו ויש בכאן עוד בדרך הזה סוד עמוק יובן ממנו ענין הקרבנות ויכול המשכיל לדעתו ממה שכתבנו במקום אחר (לעיל ה ג) ואונקלוס רמז לו בכאן ועוד נרמזנו אנחנו בתורת כהנים (ויקרא א ט) בעזרת השם יתברך שמו לעד ולנצח

זבח. על דרך הפשט אינו מדבר על ישראל כי כבר הזהיר על זה בדבור שני רק בעבור הגר הכתוב אחריו נאמר זה. כי בעבורו נאמר כל שוכב עם בהמה כי כן מנהג עם נכרי. והנה על זה התנאי יגור בארץ ישראל שלא ישכב עם בהמה ושלא יזבח לעבודת כוכבים. ואמר לאלהים שהיה רגיל לעבדו מקדם. ומלת לאלהים כוללת אף המלאכים:

לה' לבדו. רק לשם הנכבד לבדו שהוא שם העצם ולא יתערב אחר עמו:

זבח לָאֱלֹהִים - פתח. אבל לֵאלֹהִים משמע לשמו של הקב"ה.

לאלהים - לאותו שאמרתי לך: לא יהיה לך אלהים אחרים.

יחרם - יהרג.

זובח לאלהים. לכל האלוהות יחדיו, אף על פי שבכללם יכוין לכלול את האל ית':

יחרם. מנפש ועד בשר, כי חרם הם, אסורים בהנאה כלם, ומצד מה שיקבלום לאלוה, המקבל הוא חרם האמור בהם, כאמרו והיית חרם כמוהו:

לה' לבדו. בלא שתוף אלהים אחרים:

זובח ב' במסו' זובח לאלקים. זובח תודה יכבדנני זובח ומודה להקב"ה מכבדו ויראה בישע אלהים אבל זובח לאלהים יחרם:

יחרם ג' במסורה הכא ואידך יחרם מן האדם לא יפדה. יחרם כל רכושו. זובח לאלהים יחרם כל רכושו והיינו דאמרו הנושא והנותן ביריד של ע"א בהמה תעקר ואין לו פדיון דכתיב יחרם לא יפדה שתופסת את דמיה:

זובח לאלהים יחרם. מפני שהזהיר בדבור שני על ע"ג דרך כלל ולא פירש העונש לכך פירש בכאן כי הוא חייב מיתה כענין שכתוב (שם כז) אך כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, ואמר יחרם מדה כנגד מדה הוא זבח לחרם שנאמר (דברים ז׳:כ״ו) והיית חרם כמוהו וגו' כי חרם הוא ועל כן יחרם. ועוד יכלול הזובח והזבח שגם הוא אסור בהנאה. ומה שהזכיר זביחה הוא הדין להשתחויה ולנסוך וקטור ולשאר העבודות אבל המכבד והמרבץ והמגפף והמנשק אינו חייב מיתה בשלא כדרכה אבל כדרכה אם דרך עבודתה בכך חייב מיתה בכל ענין ואפילו פוער עצמו לפעור. פירש רש"י ז"ל לאלהים בפת"ח הלמ"ד לאותם שהוזהרת עליהם בסיני לא יהיה לך אלהים אחרים והם המלאכים.

וע"ד הקבלה מלת לאלהים תרמוז סוד הקרבנות וכענין שכתוב (במדבר כ״ח:ב׳) את קרבני לחמי לאשי. ודרשו רז"ל יכול לחמי ת"ל לאשי לאשים אתם נותנים, ואמת הדבר אבל הכוונה לשם המיוחד וזהו שהזכיר כאן בלתי לה' לבדו ועל כן תרגם אונקלוס אלהן לשמא דה' בלחודוהי.

זבח לאלהים לפי הפשט אינו מדבר על ישראל שהרי כבר הוזהרו בדבור לא יהיה לך הא אינו מדבר אלא עם הגר הנזכר אחריו, גם בשבילו נאמר כל שוכב עם בהמה כי כן מנהג ארמאי.

בלתי לה׳ לבדו מלמד שאם היה זובח להקב״ה ולאלהים אחרים כמו הכותים שכתוב בהם, את ה׳ היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים, מאחר שהוא עובד בשותפות יחרם לכך נאמר לבדו.

זובח לאלהים יחרם. גם זה מעניין המכשפים שדרך המכשף לקטר לשדים ולאלהים אחרים ולכך זובח לאלהים יחרם:

בלתי לה' לבדו. כל העבודות לשם המיוחד והאי דכתיב לבדו לומר שאם יזבח לשם ולאלהים אחרים עמו כמו הכותיים דכתב בהן את ה' היו יראים ואלהיהם היו עובדין אם יעשה זבח בשותפות יחרם לכך נאמר לבדו, שמעתי מר' עובדיה זצ"ל ורבותינו דרשוהו לחייב על עבודת פנים שלא כדרכה בסנהדרין בפ"ד מיתות:

זובח לאלהים. אינה עבודה ממש כדרך עבודתה. אלא כעין כישוף שהוא מקטר לשדים או למלאכי חבלה. וחז״ל בסנהדרין ד״ס למדו מכאן זביחה לע״ז אף שלא כדרך עבודתה שחייב מיתה משום שהיא עבודת פנים ג״כ. וה״ה כל עבודת פנים. שהם קיטור וניסוך ג״כ חייבים אפי׳ הן אינם דרך עבודתה:

בלתי לה׳ לבדו. מזה נתרבה בסנהדרין שם ג״כ מקטר ומנסך :

וזובח לאלהים יחרם. הוא העונש על עבודה שהיא עבודת פנים, והאזהרה הוא מ"ש לא תשתחוה להם, וכבר בארנו זה שם היטב וכלשון שבמכלתא שלפנינו מביא הרמב"ם בס' המצות (מל"ת ס') וע"כ אין לשנות הגי' שלנו, ודעת אחרים שר"ל אם זובח רק לע"ז אבל המשתף ש"ש אינו חמור כ"כ. ורשב"י דייק ממ"ש בלתי לה' לבדו, שמציין במלת לבדו שגם המשתף נעקר מן העולם וכמ"ש בסנהדרין (דף סג). וצריך למחוק בדברי אחרים מלות בלתי לה' לבדו, ולגרסת בדברי רשב"י, ומ"ש שנאמר את ה' היו יראים נדחקו בזה המפ'. אבל למה שפרשתי הפסוקים האלה בפירוש מלכים יש מכאן ראיה ברורה לר"ש ששם אמר שישראל שעבדו בשתוף נעקרו ע"ז מן העולם, כי רק הכותים היו יכולים לעבוד בשתוף, עיי"ש: והנה הראב"ע פי' שמ"ש זובח לאלהים יחרם כולל גם העמים הדרים בא"י וכדעת י"א, ואמרו שישראל נצטוו לשרש אחרי ע"ז ועובדיה והתורה נתנה אותות להכיר המקומות ששם עובדים אותה ולאבד את שמם מן המקום ההוא, וגי' הילקוט על הגלוים לא על הנסתרים. וזה נכון יותר:

ס וכמוהו כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת:

ע מדלא כתיב ביה עובד לאלהים בזביחה יחרם ש"מ אפי' אין העבודה שלו קאמר עכ"ל רש"י שם:

פ פי' בשלא כדרכה אבל בכדרכה פי' שעבודת' בכך מאיכה יעבדו הגוים נפקא שהן כולם במיתה כמו שפרש"י בפרשת ראה בפסוק איכה ועבדו וגו':