שמות כא, ז

וכי ימכר איש את בתו לאמה. בקטנה הכתוב מדבר יכול אפלו הביאה סימנים. אמרת קל וחמר ומה מכורה קדם לכן יוצאה בסימנין, כמו שנאמר (פסוק יא) ויצאה חנם אין כסף, שאנו דורשים אותן לסימני נערות, שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר:

לא תצא כצאת העבדים. כיציאת עבדים כנענים שיוצאים בשן ועין, אבל זו לא תצא בשן ועין, אלא עובדת שש או עד היובל, או עד שתביא סימנין, וכל הקודם קדם לחירותה ונותן לה דמי עינה או דמי שנה, או אינו אלא לא תצא כצאת העבדים בשש וביובל, תלמוד לומר (דברים טו יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו מה עברי יוצא בשש וביובל, אף עבריה יוצאה בשש וביובל, ומהו לא תצא כצאת העבדים, לא תצא בראשי אברים כעבדים כנענים. יכול העברי יוצא בראשי אברים, תלמוד לומר העברי או העבריה, מקיש עברי לעבריה מה העבריה אינה יוצאה בראשי אברים, אף הוא אינו יוצא בראשי אברים:

וַאֲרֵי יְזַבֵּן גְבַר יָת בְּרַתֵּהּ לְאַמְהוּ לָא תִפּוֹק כְּמַפְקָנוּת עַבְדַיָא:

וַאֲרוּם יִזְבּוֹן גְּבַר בַּר יִשְרָאֵל יַת בְּרַתֵּיהּ זְעֵירְתָּא לְאַמְהוּ לָא תִיפּוֹק כְּמַפְקָנוּת עַבְדַיָא כְּנַעֲנָאֵי דְּמִשְׁתַּחְרְרִין בְּשִׁינָא וְעֵינָא אֱלָהֵן בִּשְׁנִין דִּשְׁמִיטָתָא וּבְסִימָנַיָא וּבְיוּבְלָא וּבְמוֹתַת רִבּוֹנָהָא וּפוּרְעַן כַּסְפָּא

לא תצא כצאת העבדים כיציאת עבדים כנענים בשן ועין לשון רש"י וכן דרשוהו רבותינו (במכילתא כאן) וכך הוא שאין עבד עברי נקרא עבד סתם ואני תמה ולמה הוצרך הכתוב לומר כן ואולי שלא נדון בעבריה שתצא גם בשן ועין בק"ו מן הכנענית ואמר זה בעבריה והקיש אליה העברי אבל בעל הלכות גדולות כתב מפני שיציאת העבדים בשן ועין קנס הוא ואין למדין מן הקנסות עשה זה מצות לא תעשה יזהיר את האדון שאם בא להוציאה מרשותו בשן ועין שיעבור בלאו אבל ישלם דמי השן והעין ותהיה עמו ליעוד עד הזמן כי יהיה זה רעה רבה שהפיל את שינה בכעסו עמה ויוציאנה מביתו אשר היתה מיחלת ליעודו לאחר שפגם אותה ועוד כי פעמים רבות יהיו דמי הנזק בראשי האיברים יותר מדמי עבודתה בהיות קרוב לבא עתה והחמיר הכתוב על האדון בלאו שלא יגזול ממנה דמי ראשי אבריה אפילו ירצה להוציאה בהם ואפשר שההוצאה עצמה אסורה עליו עד הזמן כי חייבו הכתוב במזונותיה ולעמוד עמו אולי תמצא חן בעיניו ותתיעד כאשר הזהיר בלאו בשארה כסותה ועונתה לא יגרע ולזה הדעת ימנה לא תצא כצאת העבדים בכלל שס"ה מצות לא תעשה

את בתו לאמה. קטנה היא שהיא ברשות האב. כמו הבת שהוא מפר את נדרה. ומלת לעם נכרי. עם זה הפסוק היא דבקה. כי על האב ידבר לעם נכרי.

לא תצא כצאת העבדים - בשש שנים, אלא יקחנה לו לאשה כמו שמפרש והולך.

לא תצא כצאת העבדים. אין ראוי לאדם כשר לקנות עבריה לשפחה שלא מדעתה, אבל תהיה מקנתו לקחתה לאשה לו או לבנו וכסף דמיה יהיו נתונים לקדושין לאביה שהוא זכאי בהם, כפי מה שבא בקבלתם ז"ל:

וכי ימכור. פירש"י בקטנה הכתוב מדבר יכול אפילו הביאה סימנין וכו'. וה"ה שהיה יכול לתרץ דא"כ לאמה דדרשינן מינה דנערה מעשה ידיה לאביה דמה אמה מעשה ידיה לרבה אף נערה מעשה ידיה לאביה ולמה לי השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעיא אלא לאו ש"מ מדאיצטריך לאמה היכא דהביאה סימנין דלא מצי מזבין לה אלא הק"ו היה פשוט לו יותר. ויש מקשין ע"ז דעבד עברי יצא בסימנין מהקישא דעברי לעבריה דכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וטעות הוא בידם דאין אדם רשאי למכור בנו ואפילו קטן ואי במוכר עצמו אין מעשה קטן כלום ובמכרוהו ב"ד ליכא שאין ב"ד עונשין אותו:

לא תצא. פי' ר' אברהם אעז"ל שאין האדון יכול לכופה לעשות מלאכה הצריכה לצאת חוץ אלא בתוך הבית:

כצאת ג' במסור'. הכא ואידך כצאת משה אל האהל כצאת השמש בגבורתו זהו שאמרו פני משה כפני חמה וזהו כצאת השמש בגבורתו וכן הא דאמרינן פועל ביציאתו משל בעה"ב פי' שאינו צריך לצאת למלאכתו אלא משיצא השמש אע"פ שאינו מתחיל במלאכתו עד אחר שעה שיצא השמש. שהרי מתבטל משיצא השמש מה שהוא יוצא מביתו עד שיגיע למלאכה לא אמרינן שימהר לצאת כדי שיתחיל במלאכה ביציאת השמש וזהו כצאת העבדים שאינן חייבים לצאת אלא כצאת השמש:

וכי ימכור איש את בתו לאמה. נתנה תורה רשות לאב למכור את בתו כשהיא קטנה. לא תצא כצאת העבדים. לא תצא כצאת העבדים כנעניים שיוצאים בשן ועין. בכ"מ שמצינו עבדים או עבד ואמה סתם בכנעניים הכתוב מדבר שהרי בעברי מפורש הוא כי תקנה עבד עברי. ואזהרה זו על האדון שאם בא להוציאה מרשותו בשן ועין שהוא עובר בלאו זה אלא שיש לו לשלם לה דמי שן ועין ותשאר אצלו ליעוד עד הזמן.

וכי ימכר איש את בתו ולא אשה את בתה.

את בתו ולא את בנו.

לא תצא כצאת העבדים פרש״י כיציאת עבדים כנענים וכו׳ או אינו אלא כיציאת עבדים עברים בשש וביובל ת״ל כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו וכו'. וא״ת כי היכי דמקשינן עבריה לעברי לענין יציאת שש ויובל אמאי לא מקשינן עברי לעבריה לענין יציאת סימנים דהא קים לן אין הקש למחצה כלומר שיצא אף הוא בסימנים כמו אמה העבריה. אלא לא מצית אמרת שיצא בסימנין דבכי האי גונא היכי משכחת לה, אי שמכר עצמו כשהיה קטן אין במעשה קטן כלום, ואביו נמי אינו רשאי למוכרו כדאמר לעיל. ואם בשמכר עצמו כשהיה גדול הרי כבר הביא סימנין. ועוד פרש״י מקיש עברי לעבריה מה היא אינה יוצאה בראשי אברים אף הוא אינו יוצא בראשי אברים. וא״ת למה לי קרא דאינו יוצא בראשי אברים תיפוק ליה מק״ו מה עבריה שיוצאה בסימנין אינה יוצאה בראשי אברים עברי שאינו יוצא בסימנין אינו דין שלא יצא בראשי אברים. אלא י״ל האי ק״ו יש לו פירכא מה לעבריה שלא תצא בראשי אברים שאינה נמכרת בגנבתה תאמר בעבד עברי שנמכר בגנבתו, ת״ל העברי או העבריה מקיש עברי לעבריה וכו'. לא תצא כצאת העבדים לפי פשוטו למדה תורה דרך ארץ שלא תהא יצאנית כמו העבד שרבו משגרו בשליחותו ביום ובלילה בעיר וחוץ לעיר, וכל זה גנאי לאשה רק שעבוד בית משום כל כבודה בת מלך פנימה, ועוד שהיא קטנה. דבר אחר לא תצא כצאת העבדים שיוצאים בלי בנים כדאמרינן לעיל אבל זו אין יציאתה כן שאם תרצה אתה לרבות ממנה אתה בעצמך תשאנה והיא ובניה יהיו שלך משם ולהבא, ולא תצא ממך אלא בגט וכתובה כשאר הבנות.

לא תצא כצאת עבדים. כדרך שהעבדים יוצאים בלא בניהם היא לא תצא בלא בניה שאם תרצה להבנות ממנה אתה בעצמך תקחנה ויהיו לך בנים הימנה ותהיה אשתך משם ולהבא ולא תצא כי אם בגט וכתובה כשאר בנות ישראל והכתוב שלאחריו מוכיח דכתוב אם רעה בעיני אדוניה שאינו רוצה ליעדה לעם נכרי כלומר אין לו ממשלה עליה למוסרה לעם נכרי כלו' לעבדו כנעני כדי להוליד בנים הימנה כדרך שמוסר לעבד עברי שפחה כנענית:

וכי ימכר – הלביש הדבר במוכר ולא בקונה, לומר כי זו אין מציאות לקנותה אלא מאביה, כי אינה נמכרת על ידי עצמה, גם אין בית דין מוכרין אותה (מכילתא). ואמרו בתוספת וא״ו, לומר כי מלבד רשות הנתונה לו לזכות בקדושיה שהיא נקנית בהם, עוד זוכה הוא בה למכרה לאמה.

איש את בתו. אמרו זכרונם לברכה (סוטה כג.) ״איש״ – להוציא אשה שלא תמכור בתה. ואמרו תיבת את תתפרש על דרך אמרם זכרונם לברכה (מכילתא) האיש רשאי למכור עצמו ולא האשה. והוא אמרו וכי ימכר איש פרוש, את עצמו ועוד בתו, ואם היה אומר כי ימכר איש בתו לא היה נשמע אלא מכר בתו ולא כנזכר.

לאמה. יתבאר על דרך אמרם במסכת קידושין (קידושין ד.) שאפילו הבת אילונית יש לאביה רשות למכרה. והוא אמרו לאמה, פרוש, הגם שאינה ראויה להנשא כל שראויה לאמה. או ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (תוספתא בכורים ד) כי הטומטום והאנדרוגינוס לא ימכרו לא ממכרת עבד עברי ולא אמה העבריה. ולזה אמר לאמה, פרוש, אם היא ברורה אמה ולא טומטום ואנדרוגינוס:

לא תצא כצאת העבדים. רבותינו זכרונם לברכה (קידושין טז.) פרשו כיציאת עבד כנעני בשן ועין, עד כאן. וטעמם כי לא יקרא הכתוב עבד סתם אלא לכנעני, כי ישראל אין לו שם עבדות סתם. ופשט הכתוב נראה לי שהכונה היא לא תצא כצאת העבדים שאינם יוצאים עד שיעבדו שש שנים, ואם מת האב יעבדו לפני הבן, אלא מת האדון הרי זו יוצאה לחרות אפלו לא שהתה שש.

או יכון לומר לא תצא כצאת העבדים האמורים בסמוך, שבשנה השביעית יצא, אלא שם קנתה מקומה שישאנה האדון (קידושין יד,ב), ולא תצא אפלו אחר מאה שנה אלא במיתת האדון או בגט. ולזה גמר אומר אם רעה וגו׳. וקשה, עד שיזכיר הכתוב יעודיה ואז יצדק לומר ״אם רעה אשר לא יעדה״. ולדברינו יבא על נכון, כי באמרו לא תצא שם רמז היעוד, ועל זה אמר אם רעה וגו׳. גם לא חש לטעות ששלל זכיות אשר רשם ה׳ בעבדים, שהם יציאת שנת שביעית ושנת היובל, כי ממה שגמר אומר ״אם רעה״ וגו׳ בזה הראה באצבע כי ליעודי הבעל אמר שקנתה מקומה. והוסיף להסיר הטעות במה שאמר הכתוב (דברים טו,יב) ״אחיך העברי או העבריה״, הרי השוה האמה העבריה לעבד העברי לתן את האמור בעברי בעבריה.

ואין בפרוש זה הכחשה לדברי רבותינו לענין הלכה, זולת בישוב הכתוב רשות נתונה לנו מהם למסבר קראי באפן שיהיה, לבד מהכחשת ההלכות כי כלן מסיני באו להם. וכאן באה ההלכה כי דין שן ועין אינו אלא בכנעני ולא בישראל, והטעם נראה כי זכות יש לעבד עברי שלא יצא בשן ועין, כי חיב לשלם לו אדונו דמי עינו ושנו ושאר הדברים, ויעלה ביותר, ומה גם כשיהיה הדבר אחר עבור שנים משש שנים של עבודתו, ולפעמים יהיה הדבר בסוף. לזה קבע ה׳ שיטול עבד עברי דמי עינו, מה שאין כן עבד כנעני שגופו קנוי לו, עשה בו האדון מנהג הותרנות הידועה לבחינת הקדשה, והדברים עתיקין.

לא תצא כצאת העבדים. כעבדים היוצאים בשן ועין אלא עובדת שש, או עד היובל, או עד שתביא סימנים לפום ריהטא נראה ליתן טעם לכל עניני חירות אלו בעבד עברי או העבריה או הכנעני לפי שכל כנעני אשר לא נגה עליו אור התורה אין לו תכלית אחר כ"א לעשות בכסף ובזהב ולצבור בר כחול הים ולעשות חיל, ובעבור זה הוא עושה את עצמו כחמור נושא משא והרי הוא עבד נרצע אל קנין ממונו כל ימיו לעולם ובאותו ממון המקובץ אין לו תכלית אחר כ"א ליזון בו את שיניו ואת עיניו. שיניו וגופו כיצד, שע"י ממונו הוא משיג כל מיני מאכל הנכנסים דרך הפה והטוחנות וכל זמן ששיניו הטוחנות חזקים אף בריאים ידמה בנפשו שככחם אז כן עתה לטחון כל מאכל לא ישבות האיש, עד אם אשר כלו לאכול ובטלו הטוחנות כי מעטו, (קהלת יב ג) אבל קודם זה לעולם הוא עומד בעול עבדות זה ובבואו בימים ולא יטעם כל אוכל לחכו אז ישבות ואז הוא בן חורין כי למה זה יעמול לרוח, כמ"ש ברזילי הגלעדי (שמואל ב' יט לו) בן שמונים שנה אנכי היום אם אטעם עוד מאומה. עיניו כיצד, לפעמים ועל הרוב יש לך אדם המאסף לכל המחנות יותר מכדי צורך אכילתו ושאר צרכיו והוא כדי לזון בו את עיניו, כמ"ש (משלי כז כ) ועיני האדם לא תשבענה וכתיב ומה כשרון לבעליו כי אם ראות עיניו (קהלת ה י) וכל זמן שעיניו בראשו לא ישבע לעולם ואין לו חירות כלל, אך כאשר יזקין ותכהן עיניו מראות וחשכו הרואות בארובות אז מעמל נפשו ישבע כי למי הוא עמל אם עיניו כהות ובטלו הטחנות, וכל זמן ששניהם בתקפם אז הוא קופץ מזן אל זן ומוריק מהאי להאי כמבואר בחבורנו עוללות אפרים במאמר של הורמיז בר לילתא שהיה מוריק מהאי להאי. ולפיכך נתנה התורה חירות לעבד כנעני בהפלת שן ועין מדה כנגד מדה כי זהו החירות אשר בחר גם הוא מעמל נפשו כי גם הוא אינו פוסק מלרדוף אחר ההבל כ"א בביטול שן ועין.

אמנם לא כאלה חלק יעקב, כי כל איש מישראל אשר תורת ה' בקרבו אינו מבקש הקנינים המדומים כ"א כדי שיעור להביא שבר רעבון ביתו כדי שיהיו אבריו חזקים אף בריאים לעסוק בתורת ה' שנתנה בשביעי ביום השבת יום פנוי ממלאכה, כי בעצם היום ההוא הוא בן חורין ממלאכה כדי לעסוק בתורה הנתנה לחמשים יום במשוך היובל, וכשיש לו כל כך הרבה בידו שיוכל לעסוק בתורה בלא טרדה אז הוא בן חורין ומשליך מעל כתפיו משא קנינים המדומים ונותן על צוארו עול תורה הרמוזה בשש וביובל וזהו שארז"ל (אבות ו ב) שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה כו', כי אינו ממתין חירותו עד זקנתו כמנהג האומות שיוצאין בשן ועין, אלא גם בבחרותו הוא בן חורין כשיש בידו די ספוקו עד שיוכל לעסוק בתורה הנתונה אחר שש ימים וביובל, וע"כ מדה כנגד מדה נתנה התורה חירות לעבד עברי שש ויובל. ונוסף על זה יוצאה אמה העבריה בסימנים להורות שעיקר מציאתה לקיום המין להוליד ממנה בנים לפיכך מיד כאשר תביא סימנים וראויה להוליד חייב לשחררה כדי לזווגה לאיש כי לכך נוצרה.

ויש עוד רמז בכל פרשה זו, שמספר שביעי נבדל מן הששה בג' מקומות בתחילת הפרשה ובשביעית יצא לחפשי ובסוף כל הדינין שבין אדם לחבירו כתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך. ובאמצע כל הפרשה כדמסיק בילקוט בפרשה זו שיש בכל הפרשה ששים מצות עד פרשת השמיטה ובפרשת השמיטה עשרה מצות סך הכל ע', ובודאי שלא דבר רק הוא מספר זה. והקרוב אלי לומר בזה לפי שכל עושה עול וחמס בממון טח עיניו מראות כי לא במותו יקח הכל, ולא יוכל להשתמש בכל אשר לו כ"א ע' שנה המועד לכל חי וכאשר קרבה שנת השבע יצא לחפשי כמ"ש (תהלים פח ו) במתים חפשי והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך כי רוב תשמישו בהם בכלח אלי קבר כמספר בכלח, אבל י' שנים האחרונים יעשה בהם לביתו הנצחי ויזכור כי במותו הכל הפקר ואין לו יתרון בעמלו ואילו היה דבר זה לזכרון נגד עיניו לא היה עושה עול לעות אדם בריבו, כי זה שיש לו אינו שלו קנין שאינו שלו למה הוא לו (פיוט ליום ב' של שבועות) על כן רמזה התורה החפשיות בשנת השבע בג' מקומות אלו בפרשה זו אשר כולו בנוי על יסוד הדינין שבין אדם לחבירו וזהו סוד מספר ששים מצות, ופרשה השביעית דהיינו השמיטה עשרה מצות, והמשכילים יבינו.

לא תצא כצאת העבדים. לפי הפשט משמעו שאינה יוצאת בשום יציאת עבד לא של עבד עברי ולא של עבד כנעני והיינו משום שמצוה ליעדה. וסתם מי שקונה אמה העבריה דעתו לישאנה לאשה. ואחר שנשאה אע״ג שהיא בתורת אמה לא כאשה מיוחסת שאין להבעל עליה השתעבדות שום מלאכה מה״ת. משא״כ אמה גם לאחר שיעדה הרי קנאה להיות משמשת בבית כאמה. והיא כעין פילגש כמבואר בלשון הרמב״ם הל׳ מלכים פ״ד ה״ד אבל הדיוט אסור בפילגש אלא באמה העבריה אחר יעוד. מ״מ לענין זה היא כאשה שאינה יוצאה בשום אופן אלא בגט אשה. והיינו דכתיב אם רעה וגו׳. זהו עומק הפשט. והדרשה תדרש:

וכי ימכור איש את בתו. חז"ל הערו פה ד' דברים, א] שמ"ש שמוכר את בתו היינו דוקא קטנה, כי הבוגרת ידעינן שאינה ברשותו מהפרת נדרים, [שהגם שבכתובות (ד' מ"ו) ובקדושי (ד' ד) אמר ממונא מאיסורא לא ילפינן, היינו לענין שתהיה ברשותו לענין ממון שממון קל מאיסור, אבל פה למדינן שהבוגרת אינו ברשותו מכ"ש ממה שאינה ברשותו לענין איסור] וכיון שהבוגרת אינה ברשותו לעמן מכירה ידעינן שגם הנערה אינה ברשותו דהא כשמביאה סימנים יוצאה מרשותו לענין מכירה הגם שהיא עדיין ברשותו לענין קדושין כי מוכר לאישות אחר שפחות ואינו מוכר לשפחות אחר שפחות [וז"ש הואיל שמוציאין אותה הסימנים מרשות אביה שהוא רשאי בקדושיה כשהיא נערה] וזה כמ"ש בנדרים (דף עו) ובערכין (דף כט ע"ב) מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר, ב] ממ"ש וכי ימכור איש ממעט אשה כמבואר אצלנו בכללי הלשון שכל שלא נמצא איזה רבוי אמרינן איש דוקא, שמן הסברא הייתי אומר כמו שהיא נמכרת ע"י אביה כן נתנה התורה גם לה רשות על בתה, ג] מדייק שרק את בתו יכול למכור לא את בנו, הגם שהבן נמכר בקל יותר מן הבת שנמכר על הגנבה, ד] ממה שכתב הדין באם האיש מכר את בתו ולא כתב הדין במכרה א"ע והול"ל כי תקנה אמה ומ"ש כי תקנה עבד, מבואר שלא יצוייר בה מכירה רק ע"י האב, כי מן הסברא י"ל שתמכר א"ע ושתמכר בגנבתה ושתרצע כמו האיש, וצ"ל ונאמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ר"ל ובזה יבואו הפסוקים דפ' ראה כפשוטם שגם העבריה נמכרת בגנבתה כמו העברי, ובזה נפרש מ"ש ואף לאמתך תעשה כן בפשוטו שמוסב גם על הרציעה, ומשיב ע"ז אם מוציאה הכתוב מידי מכר החמור ק"ו מידי רציעה הקלה, ר"ל אחר שאמר הכתוב ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם שתצא בסימני נערות מידי מכירת האב שהוא מכר חמור כ"ש שתצא בסימני נערות מידי רציעה הקלה ולא משכחת בה ועבדו לעולם עד היובל כי יוצאת בסימנים, וכיון שאינה נרצעת נסתר הק"ו מן הבן, ואמרינן שרק איש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת א"ע:

וכי ימכור איש. למד מזה שרשאי למסרה לידי קדושין דהא מן המכירה בא לקדושי יעוד שהם קדושין אחר המכירה וכ"ש שזוכה בקדושיה כשלא מכרה, וי"ל ג"כ שלמד בזה קידוש אחר קידוש וצ"ל אם מוציאה הוא לידי קדושין מידי אמהות ק"ו לידי קדושיה:

ולמד שנקנית בכסף, מק"ו משפחה כנענית, ובקדושין (דף ה') למד מאמה העבריה, י"ל שהגמ' לא רצה ללמוד מש"כ דס"ל דיש איסור בש"כ וא"כ אין לומר מה ש"כ שאינה נקנית בביאה דשאני ש"כ דאסור לבא עליה וכ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני, ור' ישמעאל לשטתיה דס"ל שאין איסור בש"כ. דלדידיה לאו דלא יהיה קדש קאי על נרבע דזכר (כנ"ל סי' כ"א) שפיר למד מש"כ שאין נקנית בביאה, וכן י"ל שלא רצה ללמוד מאמה העבריה, די"ל כמ"ש בגמ' מה לעבריה שכן יוצאה בכסף כמ"ש רב אשי שם, אבל בשפחה כנענית יסבור כדעת ר"ש בשם ר"ע שס"ל שאין הכסף גומר ביציאתה, כמ"ש בספרא קדושים (סי' נה) ובגיטין (דף לט), ושנקנית בשטר למד מן ויצאה והיתה כמ"ש בקדושין (ד' ה'), ור"ע אזיל לשיטתה דס"ל דלאו דלא יהיה קדש קאי על שפחה (כנ"ל סי' כ"א) ולדידיה א"א ללמוד ק"ו משפחה כנענית, וכן א"א ללמוד מאמה העבריה דהא הוא ס"ל שאין הכסף גומר בש"כ, וי"ל מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף כנ"ל ולמד קדושי כסף בהיקש מאמה העבריה דנקיש אחרת אל האמה ואין משיבים על ההיקש, וזה שלא כדברי תוס' קדושין (ד' ד' ע"ב ד"ה מעיקרא):

וכי ימכור וגו' לאמה, מלת לאמה מיותר דסתם מכירה הוא לאמה ובכ"מ אמר סתם ונמכר לך, וכבר דרשו בגמרא לדעת ר"מ שמלמד שיוכל למכרה לאמה לבד והיינו אם מתנה שלא ליעד, ולדעת רבנן מרבה שמוכרה לפסולים שאין יכולים ליעד, ולדעת ר"א מרבה שמוכרה לקרובים כמ"ש בקדושין (ד' י"ט ע"ב), ותנא דידן [שנראה שהוא ר"ע כי המאמר שאחריו לא תצא כצאת העבדים נזכר למעלה סי' כ"א בשם ר"ע] ס"ל כדעת חכמים שהמתנה ע"מ שלא ליעד תנאו בטל, בשגם לגי' הגר"א (בסי' מג) ס"ל לר"ע כן בפי', וכן ס"ל דאין מוכרה לפסולים ולקרובים (כמש"ל סי' מה) ולכן פי' מ"ש לאמה שלא ימכרנה רק לאמה אחת לא אמהות אחר אמהות, ומזה למד ריה"ג שאין מוכרם אמהות אחר אמהות ולא אמהות אחר קידוש כשטת ר"ע דס"ל בבגדו בה כיון שפירש טליתו עלים שוב אינו רשאי למכרה, ובמ"ע ואצ"ל אמהות אחר אמהות הגיה הגר"א אבל לא אמהות אחר אמהות ואצ"ל אמהות אחר קידוש, וכן משמע בירוש' פ"ק דקדושין תני רשב"י כשם שאין אדם מוכר לשפחות אחר אישות אך לא לשפחות אחר שפחות, ומ"ש לא תצא וכו' כתוב ומפורש למעלה (סי' כא):

ק פירוש אף ליובל דאי לשש הא בהדיא כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגו':

ר וא"ת מאחר שהוקש העברי לעבריה אם כן אף הוא יצא בסימנים. וי"ל דעברי בסימנים לא משכחת ליה דאי במוכר עצמו אין במעשה קטן כלום ואי במכרוהו ב"ד בקטנות לאו בר עונשין הוא ואי במוכרו אביו בקטנות לאו בר מכירה הוא דכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה ולא את בנו עיין כל זה בהרא"ם:

וכי ימכור איש את בתו לאמה וגומר עד מכה איש ומת וראוי לשאול במצוה הזאת גם כן ג' שאלות:

השאלה הא' למה לא אמר הכתוב באמה העברית לשון כי תקנה כמו שאמר בעבד העברי כי תקנה עבד עברי והוצרך לתלות הענין באביה וכי ימכור איש את בתו לאמה:

השאלה הב' איך אמר לא תצא כצאת העבדים כאלו לא תצא בשביעי שהרי הכתוב אומר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים מורה שתצא בשש שנים כמו העבד העברי. ומה שפרש"י לא תצא כצאת העבדים הכנעניים בראשי איברים אינו נכון כי עדין לא צוה בזה והעבריה מה לה עם הכנעניים:

השאלה הג' באומרו לעם נכרי לא ימשול למכרה כי היה לו לומר לאיש נכרי לא לעם נכרי:

ואומר בפירוש הפסוקים והתר השאלות. שאחרי שהשלים משפט העבד העברי שהיה נכלל בלא תרצח זכר אחריו משפט האמה העבריה שנכללה בו גם כן. ומפני שהאמה העבריה אין רשות לבית דין למוכרה ולא לשום קרוב מקרוביה אלא לאביה וזה בהיותה קטנה קודם שהביאה סימנים לכן אומר וכי ימכור איש את בתו לאמה כי אביה הוא היכול למכרה לא אחר. ומה שנא' בעבד עברי כי תקנה הוא לפי שקנהו מבית דין שמכרוהו ואין כן האמה העבריה. ומה שאמר לא תצא כצאת העבדים אין הכוונה שלא תצא בשש או ביובל כעבדים כי בזה שניהם שוים העבד והאמה העבריה. אבל פירושו שאין בה דיני היציאה שזכר בעבד כי הנה העבד אמר אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו. ולא נאמר כן באמה שאם היתה נשואה לאיש יהיו מזונות בעלה מוטלים על האדון ויצא עמה אין הדבר כן. כי אם היא נשואה לא יוכל אביה למוכרה גם כן בעבד כתיב שיוכל אדוניו לתת לו אשה כנענית להוליד ממנה בנים. ולא נאמר כן באמה שיוכל האדון לתתה לעבד כנעני להוציא ממנה בנים כי הוא לא יוכל ליעדה אלא לעצמו או לבנו. ומפני החלופים האלה אמר לא תצא כצאת העבדים רוצה לומר בענין האישות שזכר בהם וכבר בא בקבל' האמתית שהשגיחה התורה מאד על האמה העבריה שאפילו בקטנותה בהיותה תחת אביה לעשות בה כרצונו הנה לא יוכל למוכרה ממכרת עבד ולא למכרה לנכרי ולא לקרובים אשר אי אפשר שיהיה לה בהם צד יעוד ושאין למוכרה שתי פעמים והיה זה לפי שלא התירה התורה שימכר אדם את בתו אלא במקום שסבור שהקונה אותה ייעדנה לעצמו ויקחנה לאשה לו או לבנו כי על הרוב לא יקנה אדם נערה קטנה לעבוד עבודה כי היא לא תוכל לעבוד לחולשת שכלה ואיבריה אלא שישאנה ליופיה או לטוב מעשיה כדי ליעדה לו או לבנו ונתן כספו על זה. כי כן היה דרכם לתת בעד הבתולות מוהר ומתן ועל מנת כך מכרה אביה לא בעבור שגנבה ולא לאכול ולשתות הוא את כספה האמנם כבר אפשר שאחרי שלקחה הקונה לא ישרה בעיניו וימצאנה רעה בתכונותיה ולכן לא ירצה ליעדה לעצמו. וכאשר היה זה צוה שיפדה אותה בכסף רוצה לומר שיתן לה מקום לשתצא מביתו ויקח את הכסף אשר הוצי' בעדה ואף הוא יסייע בפדיונה. וזה הוא אומרו והפדה והרמב"ן פירש והפדה על האב שיפדה אותה כשיראה שהאדון לא יעדה לו ולא לבנו. אבל לא יהיה רשות ביד הקונה אותה ולא לאביה למוכרה לעם אחר כיון שבגד בה האדון ולא יעדה לעצמו כאשר חשב מתחלה. ובאמרו לעם נכרי אפשר לפרשו על כל בן ישראל כי הוא יחשב לה כאלו הוא עם נכרי. כי כיון שזה שולחה מביתו כל איש אחר יהיה בעיניה כעם נכרי. או שאמר זה להודיע שעם היות ברשות הקונה עבד עברי לתת לו אשה כנענית להוליד ממנה בנים שאין כן הדבר בקונה אמה עבריה שלא יוכל לתתה לאיש כנעני לשכב עמה. כי הנה לעם נכרי אשר לא מבני ישראל הוא לא יוכל למכרה. וימשך מזה שאם ירצה למכרה לאחד מישר' ימכור על התנאי שתצא בשש מן העת שמכרה האב ואמר בבגדו בה על האדון שלא ישרה בעיניו לישאנה כמו שהבטיחה בו ונקראת בגידה המרמה שיעשה האדם למי שיבטח באמונתו. ואפשר לפרש בבגדו בה על האב שלא יוכלו למכרה פעם שנית בבגדו בה שמכר בתו למי שלא נשא אותה. ואם לבנו של הקונה ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה רוצה לומר שלא יחשוב לפחות מכתובתה כי הנה לא יגרע משפטה כמוהר הבתולות אשר ישיאו אותן אבותיהן ולא יפחות בה מזה להיותה אמה. והנכון שאמר כמשפט הבנות שיעשה הקונה לה כבוד ומוהר כאשר יעשה האיש לבנותיו בעת נשואיהן ואם אחרת יקח לו רוצה לומר הקונה הנזכר או בנו אם לבנו ייעדנה. צוה שהיא אע"פ שהיתה אמה לא תפחת ענינה בעיניו יותר מן האשה האחרת שיקח עליה כי הנה שארה שהיא המזון להעמיד שאר בשרה וכסותה המלבושים הצריכים אליה. ועונתה שהיא עונת תשמיש המטה לא יגרע. וחז"ל אמרו (כתובות מ"ז) שארה זו קרוב בשר כאיש עם אשתו. וכסותה המלבושים ועונתה הזיווג כי המזון הוא מתקנת חז"ל ואינו מן התורה. ואם שלש אלה לא יעשה לה רוצה לומר שלא יעדה לעצמו ולא לבנו ולא הפדה. הנה אז ויצאה חנם בשביעית אם היתה עדיין קטנה או תצא באין כסף קודם השביעית וזה יהיה אם הביאה סימנים שדים נכונו ושערה צמח כי אז תצא מרשות אב והאדון. זה הוא הפירוש המקובל בפסוקים האלה והוא האמתי. האמנם כפי סגנון הפסוקים אפשר לפרש ואם שלש אלה לא יעשה לה שהם הג' שזכר בסמוך שארה כסותה ועונתה לא יגרע שאם יגרע מזה ולא יתן לה את חוקה אז תצא הנערה קודם השש בכל זמן שיהיה חנם מבלי פדיון וזה הוא אין כסף. הנה התבאר שמשפט האמה העבריה נכלל בלא תרצח גם כן כמשפט העבד העברי וכמה מהחמלה מהשם יתברך היה על בנות ישראל במשפט הזה שאף בעבדותן יטו אליהן החסד והרחמים ושדבר מזה לא היה במצות בני נח ולא בתקנות העמים. והותרה השאלה הג':