שמות כא, לב

אם עבד' או אמה. כנעניים:

שלשים שקלים יתן. גזרת הכתוב הוא, בין שהוא שוה אלף זוז, בין שאינו שוה אלא דינר והשקל משקלו ארבעה זהובים שהם חצי אונקיא למשקל הישר של קולוניי"א:

אִם לְעַבְדָא יַגַח תּוֹרָא אוֹ לְאַמְתָא כְּסַף תְּלָתִין סִלְעִין יִתֵּן לְרִבּוֹנֵהּ וְתוֹרָא יִתְרְגֵם:

בְּרַם אִין עֶבֶד כְּנַעֲנָאֵי נְגַשׁ תּוֹרָא אוֹ אַמְתָא כְּנַעֲנִיתָא כְּסַף תְּלָתִין סִלְעִין יִתֵּן לְמָרֵיהּ דְּעַבְדָא אוֹ דְאַמְתָא וְתוֹרָא יִתְרְגָם

אם עבד - כנעני יגח השור המועד, או שור תם פטור.

כסף שלשים שקלים. כערך הנקבה, כי כמוה ענין העבד בקיום המצוות כדאיתא בחגיגה פרק קמא:

שלשים שקלים. גזרת הכתוב הוא ומכאן רמז דכתיב עבד עבדים יהיה לאחיו יהי"ה בגימ' שלשים:

אם עבד יגח השור או אמה. כנעניים הם. כסף שלשים שקלים. אפילו עבד נוקב מרגליות אפילו עבד מוכה שחין.

אם עבד יגח השור במועד דאי בתם נמצא כח עבד חמור מכח בן חורין.

כסף שלשים שקלים כפי ערך נקבה מבת עשרים שנה עד בת ששים, דעבד ואשה כי הדדי נינהו דגמר לה לה מאשה.

והשור יסקל פן ימית בן חורין מאחר שהתחיל ליגח. ולפי שרגילותו של עבד להיות מצוי בין בהמות לשמרן וליתן להם אכילתן ופעמים שממיתים אותו ואתי לאנצויי זה אומר כך וכך היה שוה עבדי וזה יאמר לא היה שוה רק כך וכך, לכך נתן במיתתן קצבה שלשים שקלים אבל בן חורין מלתא דלא שכיחא היא.

אם עבד יגח השור. ואין חילוק בין נוקב מרגליות למרקד בי קובי וזהו מידה בתורה שלעניין מיתה אין חילוק בין קטן לגדל כמו שכתוב מכה כל נפש אדם כל דהו נפש לא שנא מוכה שחין שהרג נשיא ישראל ול"ש נשיא ישראל שהרג מוכה שדינם שוה. ונתן להם לעבדים הכתוב כפי ערך נקבה דאשה ועבד כי הדדי נינהו דגמר לה לה מאשה ורבות' פיר' שהוא לשון קנס אבל הא תימה לי שנותן בשביל עבד יותר מבן חורין דבן חורין דמי ניזק או דמי מזיק ופעמים שהוא זקן ואין דמיו רק דבר מועט ועבד אפי' זקן ל' איכא למימר פעמים נמי שהוא מחמיר בבן חורין יותר מבעבד כשהוא שוה יותר דעבד אפילו שוה מאה מנה אין לו אלא שלשים ונראה דלכך נתן הק"ב קיצבה בעבד שהוא רגיל בין הבהמות לשמרן וליתן להם מספוא וממיתות אותו ואתו לאנצויי שזה יאמר עבדי שוה כך וכך וזה יאמר עבדו אינו שוה כי אם כך ונתן הק"ב קיצבה דלא אתו לאנצויי אבל בן חורין מילתא דלא שכיחא הוא:

אם עבד יגח. לפי הפשט קאי האי נגיחה על ראש הפ׳ יגח ומת. ומכש״כ לפי מאמר ר״ל ב״ק דמ״ג א׳ כסף שלשים וגו׳ והשור יסקל כ״ז שהשור בסקילה הבעלים משלמים שלשים שקלים אין השור בסקילה אין בעלים כו׳ ומיתת השור כמיתת הבעלים שאינו אלא לאחר מיתה של הניזק. אבל בגיטין דמ״ג א׳ מבואר דקנס שלשים שקלים משתלם כשעשאו טריפה. ופרש״י דקנס לא כתיב ביה מיתה אלא נגיחה איכא לאוקמי כשעשאו טריפה. ובאמת ע״כ צ״ל כן דאי נימא דכ״ז שלא נהרג ממש אינו אלא חבלה בעלמא ומשלם בשוויו נזק שלם. כדתנן בערכין פ״ג בשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר כיצד אחד שהמית את הנאה שבעבדים כו׳ נותן שלשים סלע כו׳ ואם חבל בזה ובזה נותן נזק שלם. א״כ קשה איך משכחת להקל הלא א״א להמית אם לא יהיה שעשאו גוסס תחלה. ותיכף נתחייב נזק שלם. והאיך אפשר להיות להקל אלא ודאי בכלל נגיחה זו משמעו באופן שימות מכח אותה נגיחה אפילו עוד לא מת. מש״ה כשעשאו טריפה שחובשין את השור וכשימות העבד הורגין את השור. מש״ה תיכף נתחייב קנס ל׳ שקלים. וה״פ כשעשאו גוסס וכשמת אח״כ גלי מילתא דמתחלה נתחייב קנס ולא הוי כחבלה:

השור. מיותר שהרי מיידי בשור. אלא בא הכתוב להעיר בטעם המשפט שהחמירה תורה בעבד יותר מבבן חורין לשלם יותר מדמי שויו. אבל בזה דדייק המקרא השור עמדנו על הטעם דעבדים ושפחות רגילים הרבה עם שוורים יותר משארי ב״א בכל עבודה בשדה דרב תבואות בכח שור מש״ה אפי׳ שור מועד לבני חורין לא היה ראוי ליגח עבד או אמה אפי׳ של אחרים שמכ״מ יודעים ורגילים בהליכותיהם זע״ז ומכ״מ נגחו וזה אות שהשור הוא משתגע ביותר ומכ״מ לא שמרו בעליו או שראוי היה לשחטו ולא לגדל מזיק כזה. מש״ה קנסו התורה. וה״ה בכל בע״ח אפי׳ אין שם זה הטעם. דסוף סוף משפטי התורה חקים המה:

אם עבד יגח. כבר בארתי בס' התו"ה (ויקרא סי' י"ב) בשנתאר החלוקות מצוינים במלת אם שמורה על החלוקה, אבל כשמדבר מענין בפ"ע יציין אותו במלת כי, וגם פה היל"ל וכי יגח עבד, אחר שהוא ענין בפ"ע ואין משלם כופר, ופי' חז"ל שבאמת גם עבד ואמה הם בכלל והמית איש או אשה ונכנס תחת מאמר הכולל וכי יגח שור את איש או את אשה ובאר שאם האיש והאשה הם עבד או אמה דין השור שוה, ודין התשלומין יש בו להקל ולהחמיר, ואחר שהוא חלוקה מהמאמר הכולל בא מלת אם כדינו, וע"כ אמר בב"ק (דף מג ע"ב) שאף מי שדריש אם כופר לא דריש אם עבד שבא כדינו, ומ"ש לחייב ע"ז בפ"ע, כבר בארתי בפ' קדושים (סי' קא) שזה עולה בין לר' יאשיה בין לר' יונתן:

אם עבד יגח השור. פי' עבד כנעני כי אם מדבר בעבד עברי לא היה נותן הכסף לאדוניו רק ליורשיו. והנה בב"ק (דף פט ע"ב) פליגי בעבדי מלוג אם יוצאים בשן ועין לאשה, ומסקנת הש"ס דפליגי אם קנין פירות כקטן הגוף דמי, וברייתא דפה כר' יהודה (שם בדף צ) דקסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף, ולכן אמר אחד איש ואחד אשה, ר"ל שגם עבד אשה יתן כסף שלשים שקלים לאשה אף שהבעל אוכל פירות כי האשה היא אדוניו אחר שהגוף שלה. והנה בכל הפרשיות אמר ישלם סתם, ומ"ש בבור כסף ישיב לבעליו נדרש בב"ק (דף נד) ולמה אמר פה לאדוניו, רק שמלמד שישלם למי שהוא אדוניו שהגוף שלו לא ע"ע שאין הגוף שלו ולא לבעל שיש לו קנין פירות לבד:

והשור יסקל. מפני שיצא לדון בדבר החדש שישלם שלשים שקלים, הוצרך לבאר שדין השור לא נשתנה, וגם משמיענו אף שהשור שנגח את עבדו הוא שורו לא נאמר שהקל בו כמו שהוקל באדוניו אם יום או יומים יעמוד, וע"כ אמר שבכל אופן יסקל. וכבר בא מאמר כזה על השור יסקל שגבי מועד:

ר מדכתיב כסף שלשים שקלים יתן וגו' ואי בעבד עברי איירי כופר בעי שלומי:

ש ונראה דרש"י בא לתרץ הא דפי' אם עבד או אמה כנענים או אינו אלא אפילו בעברים וא"ל דהא דינן בכופר שמא בא הכתוב להחמיר עליו ונימא אם הכופר הוא יותר מל' שקלים יתן הכופר ואם השלשים הם יתרים על נתינת הכופר יתן השלשים שקלים לכן פירש שלשים שקלים גזירת הכתוב הוא וכו' ואם כן אין לחלק בשלשים שקלים ולחלק בעבד עברי כדפי':